יהודה החסיד (ירושלים)
| עליות לארץ ישראל והתיישבות בה |
|
|
|
|
|
-
ערך זה עוסק ברבי יהודה החסיד, שעלה מפולין לירושלים בסוף המאה ה-17. אם התכוונתם לרבי יהודה החסיד, מחבר "ספר חסידים" ובעל הצוואה המפורסמת, ראו יהודה החסיד.
רבי יהודה החסיד לבית משפחת סג"ל, נולד בדוּבְּנוֹ (דובנא) שבפולין בשנת ה'ת"כ (1660), כאחת-עשרה שנים לאחר גזירות ת"ח ות"ט, שבהן טבחו ביהודים בערי דרום אוקראינה. הוא פעל כדרשן בעיירה שידלוב שבליטא, והתפרסם בחסידותו.
תולדות
בשנת 1697 חולל תנועת עלייה לארץ ישראל, מתוך מטרה לקרב את ביאת המשיח. יש הגורסים, שהושפע ממגידים שבתאיים שסובבו בערי פולין. תחילה התארגנה קבוצה מצומצמת של כ-31 משפחות, אך במהלך המסע הארוך שארך כ-3 שנים, הצטרפו לחבורה יהודים רבים נוספים. בסופו של דבר מנתה הקבוצה כ-1,500 איש, שביניהם תלמידי חכמים ורבנים חשובים, מהם שנודעו כשבתאים מובהקים, כחיים מלאך, או שנחשדו בכך. הקבוצה זכתה גם לקבל תמיכה כספית מקהילות יהודיות שדרכם עברה. בהמשך המסע נטשו את הקבוצה יהודים רבים שנשארו בארצות שאליהן הם הגיעו, או אף חזרו לארץ מוצאם. רבים נוספים נספו במחלות, בסערות הים ובפגעים שונים. בסופו של דבר, לירושלים הגיעו ביום ה', ראש חודש מרחשוון של שנת ה'תס"א (14 באוקטובר 1700) רק כ-1,000 איש. (מספר כלל היהודים בעולם באותה תקופה היה פחות ממליון נפש).
בקהילה היהודית בעיר חיו באותה העת כ-1,200 יהודים, והגעת הקבוצה כמעט והכפילה את גודל הקהילה. עוד בטרם הגיעה הקבוצה לירושלים, נעשו הכנות בשיתוף עם היישוב האשכנזי בירושלים והוקמו עבורם 40 בתים לדירות וכן הוקמו בית כנסת בית מדרש מקווה ובורות מים לקליטתם הראשונית.
ימים ספורים לאחר הגיעו לירושלים, בו' בחשוון תס"א 1700, נפטר רבי יהודה החסיד, בהיותו כבן 41 שנים.
לאחר מותו פרצו בקרב קהילתו מחלוקות רבות, בעיקר סביב האמונה המשיחית סביבו ששררה בחלקים ממנה. רבים מבני הקבוצה חזרו לארצות מוצאם, מקצתם התפרסמו מאוחר יותר כשבתאים מובהקים, נרשמו כמה מקרים של התאסלמות והתנצרות, ומועטים בלבד נשארו בירושלים. בגלל שאחדים מהקבוצה נודעו בהזדהות עם השבתאות, הקבוצה ככלל נדחתה על ידי הקהילה היהודית בירושלים ולא זכו לקבל שום סיוע כלכלי, בניגוד למקובל בקהילה יהודית. ר' גדליה מסמיאטיץ, מתלמידי רבי יהודה, יצא לחו"ל כשד"ר לגייס תרומות עבור הקבוצה בירושלים. ר' גדליה חיבר ספר בשם "שאלו שלום ירושלים" שמתאר את מסעי הקבוצה לא"י, והפיץ אותו בתקווה שיעורר אהדה, אך הצלחתו הייתה מעטה.
כמה ימים לפני שנפטר הספיק יהודה החסיד לרכוש את המגרש הסמוך לבית הכנסת הרמב"ן העתיק, (שהיה ידוע כ"חצר האשכנזים" העתיקה בה התגוררו רבי ישעיה הלוי הורוביץ מפראג בעל "שני לוחות הברית" ותלמידיו שעלו לארץ כמאה שנים קודם לכן), כדי לבנות בית כנסת לעדה האשכנזית בעיר, אך בשל מותו הבלתי צפוי נותרו אחריו חובות גדולים לעַרַבים, שבגללם נאסר על יהודים אשכנזים במשך כמאה שנים לגור בירושלים. רק רבי אברהם שלמה זלמן צורף מן היהודים האשכנזים שעלו בעליית תלמידי הגר"א הצליח להסדיר את החובות, ולהתיר ליהודים אשכנזים להתיישב בירושלים. אז נגאלה החצר ונבנה בה בית הכנסת האשכנזי הגדול שנודע תמיד בכינויו "חורבת רבי יהודה החסיד". גם לאחר שחרב בשנית במלחמת השחרור השתמר כינויו זה.
עד היום לא הובררה לחלוטין השאלה האם רי"ח היה שבתאי בעצמו או שמא רק הושפע משבתאים. ישנם חוקרים רבים הסבורים, על פי ממצאים של כתבי-יד, כי רי"ח היה שבתאי מוצהר בעצמו. ממכתבים רבים שמקורם בקבוצות שבתאיות שונות בפולין ובטורקיה עולה כי השבתאים החשיבוהו כשבתאי מוצהר.
בשנת 1702 הפליג ר' אברהם רוויגו מליוורנו יחד שיירה מבני משפחתו ובאי ביתו ועם משפחתו של ר' מרדכי אשכנזי ותלמידיו סה"כ כ-25 איש לנמל יפו כדי לעלות לארץ ישראל.
רבי אברהם רוויגו ייסד בירושלים ישיבה מיוחדת ללימוד תורת הסוד ועל חכמי הישיבה נמנו בעיקר חכמים מסיעתו של ר' יהודה חסיד.
ההיסטוריון בן ציון דינור ייחס לעלייה זו חשיבות רבה, משום שהיא פתחה לדעתו תקופה של עליות "ריאליסטיות", שהן הבסיס ליישוב החדש בארץ ישראל[1].
ראו גם
- בית כנסת רבי יהודה החסיד ("החורבה")
לקריאה נוספת
- בן ציון דינור, במפנה הדורות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ב, עמ' 19-68.
- שניאור זלמן שזר, אורי דורות : מחקרים והארות לתולדות ישראל בדורות האחרונים, ירושלים : מוסד ביאליק, תשל"א 1971.
- ראובן גפני, אריה מורגנשטרן, דוד קאסוטו (עורכים), החורבה : שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, ירושלים : יד יצחק בן צבי, תש"ע 2010.
- מרדכי נאור, ירושלים עיר ועם, מדוד המלך עד ימינו, יד יצחק בן צבי, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשנ"ה, עמ' 166-167.
קישורים חיצוניים
- אריה מורגנשטרן, יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840, תכלת 12, אביב תשס"ב 2002
הערות שוליים
- ^ בן ציון דינור, במפנה הדורות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ב, עמ' 19-68.