מוריס קייט
מוריס קייט (באנגלית: Morris Kight; 19 בנובמבר 1919 – 19 בינואר 2003) היה חלוץ פעילי זכויות הלהט"ב בעולם ופעיל שלום אמריקאי. קייט נחשב לאחד המייסדים של התנועה לזכויות האזרח של הומוסקסואלים ולסביות בארצות הברית.
 | |
| מוריס נייט, דיוקן מאת הנינג פון ברג, 2002 | |
| לידה |
19 בנובמבר 1919 מחוז קומנצ'י, טקסס, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
19 בינואר 2003 (בגיל 83) לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| עיסוק | חלוץ פעילי זכויות להט"ב, פעיל שלום |
| בן זוג | רועי זוכרן |
ביוגרפיה עריכה
ראשית חייו עריכה
קייט נולד וגדל במחוז קומנצ'י, טקסס.[1] בשנת 1941 סיים את לימודיו באוניברסיטת טקסס הנוצרית,[2] עם תואר במנהל כוח אדם ומנהל ציבורי. מ-1941 עד 1958, חי בצפון ניו מקסיקו, שם הוא ועוד הומוסקסואלים רבים היו פעילים בקמפיין של עדלי סטיבנסון בבחירות לנשיאות ב-1952.[3]
בזמן שהותו בניו מקסיקו, התחתן ונולדו לו שתי בנות, קרול קייט-פיי ואנג'לה צ'נדלר. קייט שיתף את עובדה זו עם חבריו הקרובים ביותר, אשר ככל הנראה האמין שהפצתה תפחית את אמינותו כפעיל בולט לזכויות הומוסקסואלים.[2]
בזמן שהותו באלבקרקי, קייט עסק גם כן במשחק. מ-1950 עד 1955 היה מעורב ב-"תיאטרון סאמרהאוס" וב-"שחקני העיר העתיקה". שתי החברות הביאו שחקנים רבים מקליפורניה, וקייט הצליח לקרוא כמה מהחוברות והמחזורים החדשים של ארגוני ההומופילים שהביאו איתם שחקנים. זו הייתה החשיפה הראשונה שלו לקבוצות כגון אגודת מאטאשין.[3]
פעילות עבודה וזכויות אזרח עריכה
קייט היה פעיל גם כן בקבוצות פוליטיות, זכויות אזרח וזכויות עובדים רבות. כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת היה מעורב בארגון האיגוד הבינלאומי של עובדי הנפט, הכימיקלים והאטומים.[4] לאחר שעבר ללוס אנג'לס, הוא המשיך במעורבותו בקבוצות למען זכויות מגוונות. עבודה זו הובילה לקבוצות המחאה הראשונות שהוא עצמו ייסד, "ועדת הפעולה של דאו" בשנת 1967. הוועד מחה על חברת הכימיקלים, לרבות ייצור התרכבות אייג'נט אורנג' והשימוש בה, במהלך מלחמת וייטנאם.
בשנת 1977, קייט החל במה שהפך לחרם לאומי של חברת בירה קורס כדי לחשוף כיצד השתמשה במיליונים שלה כדי לממן חקיקה של פוליטיקאים הומופובים. הוא ארגן הפגנה מול משרדיה, תוך שהוא מנצל את ההזדמנות כדי להציג בפני חברי קהילת הלהט"ב על הדרכים שבהן מנסים תאגידים אנטי-הומוסקסואלים לנקות את התדמית הציבורית שלהם על ידי מימון ארגונים ואירועים הומוסקסואלים חסרי תקציב.
פעילות לזכויות הומוסקסואלים עריכה
בשנת 1958, קייט עבר ללוס אנג'לס, שם היה המייסד או פעיל של ארגונים רבים למען זכויות הומואים ולסביות. הארגון הראשון מסוג זה היה הוועדה המיליטנטית לחופש הומוסקסואלי (CHF), עם ליאו לורנס, גייל וויטינגטון, מודאר בואט ואחרים. לאחר מכן שונה שמה לחזית לשחרור להט"ב (GFL) באוקטובר 1969, "GLF" השלישי במדינה לאחר העיר ניו יורק וברקלי.[5] השם שימש להפגנת סולידריות עם החזית הלאומית לשחרור וייטנאם. שנה לאחר מכן, היו מעל 350 ארגוני "GLF" ברחבי ארצות הברית.[3] קייט הוא שותף גם כן להקמת מצעד הגאווה הראשון של רחוב כריסטופר בלוס אנג'לס ב-1970, הקמת הארגון למאבק במחלת האיידס "Aid For AIDS" ב-1983 ואת המרכז הקהילתי הגאה ב-1971, (כיום המרכז הגאה ולסביות בלוס אנג'לס), את המועדון הדמוקרטי סטונוול ב-1975, וכן רבים אחרים.[6] קייט ציין כי יצירת המרכז הקהילתי היה להישג שבו "היה גאה ביותר".
קייט הביא את חוויותיו בפעולה פוליטית לתחום זכויות ההומואים. אחת הפעולות הראשונות של "GLF" בלוס אנג'לס הייתה נגד מסעדה מקומית בשם "Barney's Beanery". למסעדה, הממוקמת במערב הוליווד, היה לא רק שלט מעל הבר שאומר "Fagots [sic] Stay Out" (מתרוממים חולים תישארו בחוץ, כינוי גנאי נגד הומוסקסואלים), אלא גם הדפיסו כריכות של גפרורים עם אותה אמרה. קייט, יחד עם טרוי פרי ו-100 פעילים הפגינו מחוצה לה, ושלחו מדי פעם מפגינים להזמין קפה ולתפוס מקום ליד השולחנות. המחאה הצליחה בתחילת לאחר שהבעלים העביר בסופו של דבר לקייט את השלט מול מצלמות חדשות. אם כי לאחר שהתקשורת עזבה, הבעלים החליף את השלט, שם הוא נשאר עד שראש העיר הלסבית הראשון של מערב הוליווד, ולרי טריניו, הורידה אותו כאשר מועצת העיר העבירה צו נגד אפליה. פרי נשבע במחאה הראשונית כי "לעולם לא ידרוך שוב במקום עד שהבעלים יתנצל", מה שקרה לבסוף בשנת 2005. הבעלים החדש, דייוויד יוסטון, התנצל, ובין שאר פעולותיו עבור קהילת הלהט"ב המקומית, מקיים ארוחות צהריים חודשיות לנוער הומוסקסואלי מוחלש.[7]
קייט היה אחד ממנהיגי המצעד הלאומי השני ב-1987 בוושינגטון למען זכויות לסביות והומואים. לאחר מכן הוא היה אחד המארגנים של מצעד סקרמנטו למען זכויות לסביות והומואים ב-1988, שבו נשא הפעיל לאונרד מטלוביץ' את נאומו הפומבי האחרון לאחר שמת בגיל 44 שנה לאחר מכן.
קייט שירת גם כן בוועדת יחסי האנוש של מחוז לוס אנג'לס במשך שני עשורים.
בשנת 2003 העיר לוס אנג'לס כינתה את פינת שדרות הוליווד ומקאדן פלייס, בהוליווד, קליפורניה על שמו של קייט כ-"כיכר מוריס לייט". מיקום זה נבחר מכיוון שהיה לנקודת היציאה לרחוב כריסטופר ווסט, מצעד הגאווה הראשון שכיסה רחוב בעולם.
שנות דמדומים עריכה
בספטמבר 2001, הוא יצר סרט וידאו תיעודי עם מארח הגישה הציבורית של מערב הוליווד, ג'יימס פיהרמן, בשם "היסטורית הומואים ולסביות מוקדמת בלוס אנג'לס", שכלל את זיכרונותיו ממחאתו נגד מסעדת "Beanery" ופעולות אחרות.
שלושה ימים לפני מותו, הוא תרם את מזכרותיו והארכיונים שלו לארכיון הלאומי להומואים ולסביות בלוס אנג'לס. אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס מחזיקה גם כן בחלק מהארכיונים שלו.
קייט נפטר בשלווה בבית החולים קארל בין בלוס אנג'לס, ב-19 בינואר 2003.
מורשת עריכה
ב-16 בנובמבר 1998, רגע לפני יום הולדתו ה-79, העניקה לקייט מועצת העיר של מערב הוליווד פרס מפעל חיים.
במשולש לזכרו של מתיו שפרד במערב הוליווד, קיים עץ מגנוליה סיני ושלט ברונזה המוקדש לקייט. הוא נהג לבקר בפארק מדי שבוע כדי לסדר את האזור, להשקות ולשתול פרחים חדשים.
פרק 8 מטעם העונה 3 של הפודקאסט "Making Gay History" עוסק במורשתו של קייט.[8]
הערות שוליים עריכה
- ^ Process Media – Independent Book Publisher
- ^ 1 2 glbtq >> social sciences >> Kight, Morris, web.archive.org, 2014-10-24
- ^ 1 2 3 Peter M. Nardi, David Sanders, Judd Marmor, Growing up before Stonewall : life stories of some gay men, London ; New York : Routledge, 1994, ISBN 978-0-415-10151-6
- ^ Workers World July 3, 1997: Interview with Morris Kight, web.archive.org, 2016-03-03
- ^ Finding Aid for the Morris Kight Papers, 1975-1993, oac.cdlib.org
- ^ Pioneer activist Morris Kight dead at 83 -- Queer Lesbian Gay News -- Gay.com, web.archive.org, 2006-07-18
- ^ gay news blog: Cover Story: Barney's Beanery Repents, web.archive.org, 2006-05-05
- ^ Season Three, Making Gay History (באנגלית אמריקאית)