ויקיפדיה

מערות אלפנטה

אתר מורשת עולמית של אונסק"ו בהודו

מערות אלפנטה (בהינדי: घारापुरी गुफाएँ, "מערות גראפורי") הן אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ומספר מקדשי מערות חצובים בסלע, המוקדשים בעיקר לאל ההינדי שיווה.[1] האתר נמצא באי אלפנטה (אנ'), או גראפורי (מילולית מהינדי: "עיר המערות"), במעגן מומבאי (אנ'), 10 קילומטרים ממזרח לעיר מומבאי שבמדינת מהאראשטרה בהודו. האי, שנמצא כ-2 קילומטרים מערבית לנמל ג'ווהרלל נהרו (אנ'), כולל חמש מערות הינדואיות וכמה תלוליות סטופה בודהיסטיות המתוארכות למאה השנייה לפני הספירה,[2][3] וכן קבוצה קטנה של שתי מערות בודהיסטיות עם מכלי מים.

מערות אלפנטה
घारापुरी गुफाएँ
פסל טרימורטי בגובה 6 מטרים
פסל טרימורטי בגובה 6 מטרים
פסל טרימורטי בגובה 6 מטרים
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 1 ו-3
מידע כללי
מדינה הודוהודו הודו
מיקום האי אלפנטה במדינת מהאראשטרה
קואורדינטות 18°57′49″N 72°55′53″E / 18.963536°N 72.931378°E / 18.963536; 72.931378
הכניסה למערה 1, אלפנטה

מערות אלפנטה מכילות פסלי אבן חצובים בסלע המציגים סינקרטיזם של רעיונות ואיקונוגרפיה הינדית ובודהיסטית.[3][4][5] המערות חצובות בסלע בזלת מוצק. למעט כמה יוצאים מן הכלל, חלק גדול מיצירות האמנות הושחתו וניזוקו.[6] כיוון המקדש הראשי וכן מיקומם היחסי של מקדשים אחרים ממוקמים בתבנית מנדלה. הגילופים מתארים סיפורים מהמיתולוגיה ההינדואית, כאשר הפסל המונוליתי של הטרימורטי סדאשיווה (שיווה בן שלושת הפרצופים) בגובה 6 מטרים, נטארג'ה (אדון הריקוד) ויוגישווארה (לורד היוגה) הם המפורסמים ביותר.

מתארכים את בניית המערות בין המאה החמישית למאה התשיעית, ומייחסים אותן לשושלות הינדיות שונות. הן מתוארכות בדרך כלל יותר בין המאות החמישית לשביעית. מרבית החוקרים משערים כי הן הושלמו בשנת 550 לספירה.[7]

האי והמערות נקראו אלפנטה (באיות Elefante שהשתנה ל-Elephanta), כינוי שהוענק לאי על ידי הפורטוגלים שמצאו באי פסל פיל גדול כשהשתלטו עליו ב-1534. חיל המצב שישב באי השחית את הפסל והמערות. המערה הראשית (מערה 1, או המערה הגדולה) הייתה מקום תפילה הינדי עד שהגיעו הפורטוגלים, ואז האי חדל להיות מקום תפילה פעיל. את הניסיונות המוקדמים ביותר למנוע נזק נוסף למערות החלו ליזום פקידי הודו הבריטית בשנת 1909.[8] המונומנטים שוחזרו בשנות ה-70 של המאה ה-20. בשנת 1987 נקבעו מערות אלפנטה המשוחזרות כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. כיום הן מתוחזקות על ידי הסקר הארכאולוגי של הודו (אנ') (בראשי תיבות ASI).[3]

גאוגרפיה עריכה

 
 
סקיצה של מערות אלפנטה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. העמודים השבורים שנראו בתמונה השמאלית שוחזרו בשנות השבעים של המאה ה-20.

האי אלפנטה (אנ'), או גראפורי (מילולית מהינדי: "עיר המערות"), שוכן כ-10 קילומטרים מזרחית למונומנט של השער להודו בנמל העיר מומבאי, ופחות מ-2 קילומטרים מערבית לנמל ג'ווהרלל נהרו (אנ'). האי משתרע על כ-10 קילומטרים רבועים בזמן הגאות וכ-16 קילומטרים רבועים בשפל. גראפורי הוא כפר קטן בצד הדרומי של האי.[3] האי מחובר בשירותי מעבורות, היוצאות מקרבת "השער להודו" במומבאי, הפועלות בין השעות 9:00 ל-14:00 מדי יום, למעט יום שני שבו המערות סגורות. למומבאי יש נמל תעופה מקומי ובינלאומי מרכזי, והיא מחוברת לרשת הרכבות ההודיות.[9]

אורכו של האי 2.4 קילומטרים ובו שתי גבעות המתנשאות לגובה של כ-150 מטרים. נקיק צר ועמוק מפריד בין שתי הגבעות ועובר מצפון לדרום. במערב הגבעה עולה במתינות מהים ונמתחת מזרחה על פני הנקיק ועולה בהדרגה לקצה במזרח בגובה 173 מטרים. יער עם מקבצים של עצי מנגו, תמרהינדי ופונגמיה מנוצה (Millettia pinnata) מכסה את הגבעות יחד עם עצי דקל מפוזרים. אזור הכרית מורכב מחול ובוץ עם שיחי מנגרובים בשוליים. מזחים קיימים ליד שלושה כפרים קטנים המכונים "סט בונדר" בצפון-מערב, "מורה בונדר" בצפון-מזרח, וגראפורי או "ראג' בונדר" בדרום.[3]

בגבעה המערבית יש חמש מערות חצובות, ובגבעה המזרחית יש סטופה מלבנים. בגבעה המזרחית שתי תלוליות בודהיסטיות והיא נקראת גבעת הסטופה. קרוב לחמש המערות בגבעה המערבית, נמצאות מערות מספר 6 ו-7 בגבעה המזרחית. המערה המתוירת והמשמעותית ביותר נמצאת על הגבעה המערבית ונקראת מערה 1 או "המערה הגדולה", הנמצאת כקילומטר הליכה במעלה המדרגות.[4][10] האי אלפנטה הוא אזור מונומנטים מוגן בהתאם לדרישות אונסק"ו. בשנת 1985 הכריזה ממשלת הודו על אזור חיץ הכולל "אזור אסור" המשתרע על כל האי ועד קילומטר אחד מקו החוף.[11]

היסטוריה עריכה

ההיסטוריה העתיקה של האי אינה ידועה בתיעוד ההינדי או הבודהיסטי. מחקרים ארכאולוגיים גילו שרידים רבים המצביעים על כך שלאי הקטן היה עבר תרבותי עשיר, עם עדויות להתיישבות אנושית עד המאה השנייה לפני הספירה.[4] אתר אלפנטה יושב לראשונה על ידי בודהיסטים מזרם הטהרוואדה, לפני הגעתם של הברהמינים לאי, כדי לבנות סטופה גדולה לבודהה עם שבע סטופות קטנות יותר סביבו, כנראה בסביבות המאה השנייה לפני הספירה.[2] מטבעות של קשאטראפס (הסטראפים המערביים (אנ')) המתוארכים למאה ה-4 לספירה נמצאו באי.[12] ההיסטוריה של האזור תועדה לראשונה בעידן אימפריית גופטה, אך תעודות אלו אינן מזכירות במפורש את מערות אלפנטה, וזהו הבסיס למחלוקת בין היסטוריונים באשר לזמן בניית האתר. רוב ההערכות נעות בין סוף המאה החמישית לסוף המאה השמינית לספירה, בהתבסס בעיקר על תאריכי מקדשי מערות אחרים באזור דקאן. היסטוריונים מתקופת הקולוניאלית שיערו כי המערות נבנו על ידי מלכים משושלת רשטרקוטה (אנ') במאה השביעית ואילך, השערה שהתבססה בעיקר על קווי דמיון מסוימים עם מערות אלורה. תאוריה זו נסתרה על ידי ממצאים מאוחרים יותר.[1][7]

 
פיל האבן שהעניק את השם אלפנטה לאי. הוא היה בעבר על החוף הדרומי של האי, הבריטים ניסו להעביר אותו לאנגליה בשנת 1864, הוא נשבר, החלקים שהורכבו מחדש נמצאים כעת בגן החיות ג'יג'אמטה אודיאן (אנ') במומבאי.

על פי הארגון "הסקר הארכאולוגי של הודו" ואונסק"ו, האתר יושב בתקופות קדומות ומקדשי המערות נבנו בין המאה החמישית למאה השישית.[4] חוקרים בני זמננו מציבים בדרך כלל את השלמת המקדשים לרבע השני של המאה השישית, וכהמשך לתקופת הפריחה האמנותית בעידן אימפריית גופטה.[7] חוקרים אלה מייחסים את מקדשי המערות הללו למלך קרישנארג'ה משושלת קלאצ'ורי (אנ').[1] התיארוך להשלמת הבנייה לאמצע המאה ה-6 ושהמערות היו מונומנט לשיווה שנבנה על ידי מלך קלאצ'ורי הינדי מבוסס על עדויות נומיסמטיות, כתובות, סגנון בנייה ותיארוך טוב יותר של מקדשי מערות אחרים בדקאן, כולל מערות אג'אנטה, ותיארוך ודאי יותר של היצירה דשאקומראצ'ריטה (אנ') הכתובה בסנסקריט מאת המחבר דאנדין (אנ').[13]

לטענת צ'ארלס קולינס, החשיבות של מערות אלפנטה מובנת יותר על ידי מחקר בהקשר של ספרות הינדית קדומה או מימי הביניים המוקדמים, כמו גם בהקשר של מקדשי מערות בודהיסטיים, הינדואיים וג'ייניים בתת-היבשת. יצירות האמנות ההיסטוריות של אלפנטה עוצבו בהשראת המיתולוגיה, המושגים והרעיונות הרוחניים שנמצאו בטקסטים של הוודות על רודרה (אנ'), ואחר כך על שיווה, על האפוסים, על הפוראנות (אנ') וקובץ הספרות ההינדואיסטי פאשופטה שיוואיזם (אנ') שחובר במאה החמישית. הפאנלים ויצירות האומנות משקפים את הרעיונות והסיפורים המקובלים והמוכרים היטב בקרב האומנים ואדריכלי המערות של הודו בערך בשנת 525 לספירה. המיתולוגיה משתנה באופן משמעותי בטקסטים אלה ועוותה בצורה ניכרת על ידי שרבובים מאוחרים יותר, אך לוחות מערת אלפנטה מייצגים את הגרסה הנרטיבית המשמעותית ביותר במאה השישית.[14] הפאנלים והיצירות מבטאים באמצעות האקלקטיות שלהם, השטף והתנועה את השפעת המחשבה הדתית הוודית והפוסט-וודית על התרבות ההינדית באמצע האלף הראשון לספירה.[15]

לאחר השלמת המערות במאה ה-6 הפכה אלפנטה לפופולרית באזור כגראפורי ("עיר המערות"). השם עדיין משמש בשפה המראטהית המקומית.[16] האי היה תחת שלטון סולטנות גוג'ראט (אנ'), שמסרה אותו לסוחרים פורטוגלים בשנת 1534. הפורטוגלים כינו את האי "האי אלפנטה" על שם פסל האבן הענקי המונוליתי של פיל במקום ששימש לעגינת ספינותיהם וכציון דרך להבדיל בינו לבין איים אחרים ליד מומבאי. פסל הפיל ניזוק בניסיונות להעבירו לאנגליה, והועבר לגני ויקטוריה במומבאי בשנת 1864, הורכב מחדש בשנת 1914 על ידי קאדל והיואיט, וכעת מוצב בגן החיות ג'יג'אמטה אודיאן (אנ'), שמם העכשווי של גני ויקטוריה במומבאי.[17]

 
 
סקיצה ותצלום של מערות אלפנטה במאה ה-19.[18]

החוקרים חלוקים בשאלה מי היו האחראים העיקריים להשחתה ולהרס במערות אלפנטה. לדברי מקניל (Macneil), המונומנטים והמערות כבר חוללו במהלך שלטון הסולטנות, והוא מבסס את ממצאיו על הכתובת בפרסית על דלת המובילה אל המערה הגדולה.[19] לעומת זאת, אחרים כמו אובינגטון (Ovington) ופייק (Pyke), מקשרים בין הנזק הגדול יותר של החיילים הפורטוגלים הנוצרים לטקסטים שלהם שבהם הודו שהם השתמשו במערות ובפסלים כמטווח ירי וכמטרות תרגול.[2]

מקניל מסכים כי מערות אלפנטה הושחתו וניזוקו בתקופה הקולוניאלית, אך מטיל את האחריות לא על החיילים אלא על הרשויות הפורטוגליות. פרסומים בריטיים מהעידן הקולוניאלי מצהירים כי הם "הושחתו על ידי הלהט של המוחמדנים והפורטוגלים".[20] עם זאת, תאוריה שלישית מרמזת כי לא שליטים מוסלמים וגם לא נוצרים פורטוגלים פגעו באתר משום ששניהם טייחו את יצירות האמנות והמערות. מראטהים (אנ') היו אלה שניסו להסיר את הטיח ההוא. על פי תאוריה זו שלדברי ונדי דוניגר (Wendy Doniger) היא "אולי נכונה", המראטהים הם שגרמו נזק ליצירות אמנות במאה ה-17.[21]

הפורטוגלים מסרו את האי בשנת 1661 לבריטניה, אך עד אז כבר נגרם נזק ניכר למערות. הפורטוגלים גם הסירו ואחר כך איבדו אבן עם כתובת שהייתה במערות.[22] אירופאים רבים ביקרו במערות בתקופת השלטון הבריטי במהלך ביקורם בבומביי, ואז פרסמו את רשמיהם וזיכרונותיהם. היו שמתחו ביקורת על כך שאין בהן דבר "של יופי או אמנות", ואילו אחרים כינו אותן "יצירות אמנות ענקיות, בעלות גאונות יוצאת דופן".[23]

הבריטים הסתמכו על עיר הנמל בומביי (כיום מומבאי), מה שהוביל לכך שהיא הפכה למרכז עירוני מרכזי ולהגירה אליה של הינדים שחיפשו הזדמנויות כלכליות. מערות אלפנטה צצו מחדש כמרכז לפולחן ההינדי, ועל פי רישומי הממשל הבריטי, הממשל גבה מעולי הרגל "מס מקדש" לפחות מאז 1872.

בשנת 1903 עתרו ההינדים לממשלה שתוותר על תשלום זה, שהבריטים הסכימו לו בתקופת שלושה ימי פסטיבל שיווה אם ההינדים יסכימו. למעט זאת נותרו מערות הפילים במצבן ההרוס.

בסוף שנות השבעים של המאה ה-20, שיקמה ממשלת הודו את המערה הראשית בניסיון להפוך אותה לאתר תיירות ומורשת. המערות הוגדרו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 1987 על פי הקריטריונים התרבותיים של אונסק"ו: "חמישה עשר התבליטים הגדולים המקיפים את מקדש לינגאם במערת אלפנטה הראשית הם לא רק אחת הדוגמאות הגדולות ביותר לאמנות הודית, אלא גם אחד האוספים החשובים ביותר לפולחן שיווה", ו"המערות הן ההישג המפואר ביותר בתולדות אדריכלות הסלע במערב הודו. הטרימורטי ופסלים ענקיים אחרים עם תפאורתם האסתטית הם דוגמאות ליצירה אמנותית ייחודית".[5]

תיאור עריכה

 
סקירה כללית של אתר מערות אלפנטה

באי מצויות שתי קבוצות של מערות שנחצבו בסלע בזלת מוצק. קבוצת המערות הגדולה יותר, הכוללת חמש מערות על הגבעה המערבית של האי, ידועה בפסליה ההינדים. המערה הראשית, הממוספרת כמערה 1, נמצאת בערך כקילומטר במעלה גבעה, כשהיא פונה לכיוון מעגן מומבאי. מערות 2 עד 5 נמצאות בסמוך למערה 1 מדרום-מזרח, מסודרות בשורה. מערות 6 ו-7 נמצאת כ-200 מטרים צפונית-מזרחית למערות 1 ו-2, אך מבחינה גאולוגית על קצה הגבעה המזרחית.[4]

שתי הגבעות מחוברות באמצעות שביל מרוצף. הגבעה המזרחית נקראת גם גבעת הסטופה (Stupa hill), ואילו הגבעה המערבית נקראת גבעת התותח (Canon hill), שמות המשקפים את שמותיהם ההיסטוריים מהתקופה הקולוניאלית, הסטופה העתיקה והתותחים מהעידן הפורטוגלי המצויים עליהן בהתאמה.

כל המערות הן מקדשים חצובים, ששטחם ביחד 5,600 מטרים רבועים. בצורה המשוכללת ביותר שלהם, הם כוללים אולם ראשי, שני חדרים באגפים של האולם, חצרות ומקדשי בת, אך לא כולם מפותחים כל כך. מערה 1 היא הגדולה ביותר ועומקה 39 מטר מהכניסה הקדמית לקיר האחורי. מתחם המקדשים הוא בעיקר משכנו של האל שיווה, המתואר בתגליפים שזכו לפרסום רב, המספרים אגדות ומיתולוגיות של השיוויזם.[4] עם זאת, יצירות האמנות מציגות בהערצה גם נושאים ממסורות השאקטיזם (אנ') והווישנויזם של ההינדואיזם.

מערה 1, המערה הראשית או "המערה הגדולה" עריכה

אורכו של האולם (מנדפה (אנ')[א]) המערה הראשית, הנקראת גם מערה 1 או המערה הגדולה, הוא 39.63 מטר צורתו ריבועית.[6] ניתן לייחס את התוכנית הבסיסית של המערה לתוכנית הוויהארות (אנ') (מנזר בודהיסטי) העתיקות, המורכבות מחצר מרובעת המוקפת בתאים, שנבנו בהודו 500 עד 600 שנה לפני מערות אלפנטה.[24] למערה מספר כניסות, הכניסה הראשית קטנה וצנועה ומסתירה את האולם הגדול שבפנים. הכניסה הראשית פונה צפונה, ואילו שתי הכניסות הצדדיות פונות מזרחה ומערבה. הכניסה הראשית של המערה מיושרת לציר צפון – דרום, דבר יוצא דופן עבור מקדש שיווה (שכיוונו בדרך כלל מזרח – מערב).[4] עם זאת, בפנים נמצא מקדש לינגה (קודש הקודשים, גרבה-גרייה, garbha-griya, מילולית "בית הרחם") המשולב בתוכנית ריבועית שכיוונה מזרח-מערב והיא פתוחה לזריחת השמש.

 
 
תוכנית המערה הראשית של אלפנטה. לטענת ג'ורג' מיצ'ל המקדש מהמאה השישית מיישם עיצוב מנדלה.
 
שיווה לינגה בצד המערבי של מערת אלפנטה

מקרא (סיור במערה בתלת־ממד)

1. רווננוגרה
2. שיווה-פרוואטי, הר קאילאש
3. ארדהנארישווארה
4. סדאשיווה טרימורטי
5. גנגאדהארה

6. חתונת שיווה
7. שיווה קוטל את אנדהקה
8. נטארג'ה
9. יוגישווארה
16. לינגה

המקדש באגף המזרחי
10. קרטיקייה
11. מטריקאס
12. גנש
13. דווראפאלה

המקדש באגף המערבי
14. יוגישווארה
15. נטארג'ה

 
כניסה ראשית, מערה 1
 
כניסה צדדית
 
מנדפה ראשית ועמודים

כדי להגיע למערה הראשית, מבקר או עולה לרגל צריכים ללכת במעלה 120 מדרגות תלולות מהחוף או לקחת את רכבת הצעצוע של התיירים. בכניסה הראשית ארבעה עמודים, עם שלושה פורטיקו פתוחים ומעבר מאחור. עמודים, שש בכל שורה, מחלקים את האולם לסדרת תאים קטנים יותר. על תקרת האולם קורות נסתרות הנתמכות על ידי עמודי אבן המחוברים יחד על ידי כותרות.

המקדש סגור בתוך המערה, יש בו קירות פנימיים אך אין קיר חיצוני. העמודים יוצרים מרחב וקצב סימטרי כשהם תומכים במשקל הגבעה שמעל. המנדפה (mandapa, אולם העמודים) הראשית מתכווצת לתוך מבואת עמודים (ארדה-מנדפה, ardha-mandapa) בצד הדרומי, בעוד אכסדרת עמודים (מוקה-מנדפה, mukha-mandapa) מחברת אותה לכניסה הראשית. בתוך המערה הגדולה משובצים מקדשים ייעודיים, הגדול שבהם הוא מקדש לינגה הריבועי (ראו מספר 16 בתוכנית). זהו גרבה-גרייה (קודש הקודשים, garbha-griya, מילולית "בית הרחם") ריבועי עם ארבע כניסות, הממוקם בחלק הימני של האולם הראשי. מדרגות מובילות מארבעת הפתחים אל תוך קודש הקודשים, שבו יש לינגאם בסגנון מולאוויגרה (mulavigraha). כל פתח מוגן על ידי דווראפאלה (אנ') (רוח שומר הסף) מכל צד, בסך הכל שמונה דווראפאלה, שגובהם מהרצפה עד התקרה.[25] אלו כבר היו הרוסים למחצה כאשר הפורטוגלים מסרו את השליטה באזור זה לבריטים. מקדש הלינגה מוקף במנדפה ובשביל ההקפה מסביב ("פרדאקשינה פאתה") כמו במקדשים הינדים אחרים. העמודים מיושרים באופן דומה לכיוון מזרח-מערב למקדש זה, ויש להם כניסה מזרחית. על הארכיטקטורה של מקדש זה מכוסה, כאילו התמזג, נמצא מקדש פתוח נוסף המיושר לכיוון צפון-דרום, עם סדאשיווה בעל שלושת הפרצופים כמרכז המוקד שלו. האחד מציג את הסמל המופשט של שיווה, האחרים את הסמל האנתרופומורפי, האייקוני של שיווה.[25]

הכניסה הצפונית למערה מוקפת בשני פאנלים של שיווה המתוארכים לתקופת גופטה, שניהם ניזוקו. הפאנל השמאלי מתאר את יוגישווארה (שיווה כאל היוגה) והימני מראה את נטארג'ה (אנ') (שיווה כאדון הריקודים).לצד סדאשיווה שני אפריזים גדולים, האחד של ארדהנארישווארה והשני של גנגאדהארה. קירות המנדפה מציגים אגדות שיוויזם אחרות. כל האפריזים, קובעת היסטוריונית האמנות האוסטרית סטלה קרמריש (אנ'), מציגים את מושג הוויאקטוויאקטה של הפילוסופיה המכונה סמקייה (אנ'), הדמויות מזנקות מתוך קירות המערה לעבר הצופה כאילו הן מנסות להדגיש את הנרטיב. אפילו סדאשיווה מוצג כשהוא עולה מתוך הסלעים.

בכל קיר גילופים גדולים של אגדות הקשורות לשיווה, שגובה כל אחד יותר מ-5 מטרים. תבליט השיווה המרכזי טרימורטי ממוקם על הקיר הדרומי מול הכניסה הראשית. הוא נקרא גם סדאשיווה, זוהי הצורה האייקונית של פנקמוקה לינגה (pancamukha linga) שנקבעה בתבנית מנדלה עם צורת לינגה מופשטת של שיווה. סדאשיווה הוא גילוף עצום, קצת יותר מ-6.27 מטר בעל ארבעה פרצופים (שמתוכם רואים רק שלושה). הגילוף יוצא דופן מכיוון שבטקסטים ההינדים העתיקים הסטנדרטיים לעיצוב דמויות אלילים (מורטי (אנ')) נקבע כי על הפרצוף המכונה טטפורושה (Tatpurusha) להיות פונה מזרחה, אך באלפנטה זהו הפרצוף הצפוני (המצביע לכיוון הכניסה הראשית).[25]

מקדשים קטנים יותר נמצאים בקצה המזרחי והמערבי של המערות. המקדש המזרחי משמש ככניסה טקסית, ומקדשו מציג איקונוגרפיה של מסורת השאקטיזם.

סדאשיווה: טרימורטי עריכה

 
טרימורטי שמשני צדדיו דווראפאלה (שומרי הסף)

הטרימורטי נחשב ליצירת מופת והפסל החשוב ביותר במערות.[26][27] הוא מגולף בתבליט על הקיר הדרומי של המערה הפונה לכניסה הצפונית, לאורך הציר צפון-דרום. הוא ידוע גם בשמות "סדאשיווה" (Sadashiva) ו"מהשמורטי" (Maheshmurti). הדמות, בגובה 6 מטרים מתארת את שיווה בעל שלושת הראשים המייצג את פנקמוקה לינגה (Pancamukha linga).[28]

שלושת הראשים מייצגים שלושה היבטים מהותיים של שיווה: בריאה, הגנה והרס. לפי גרסה אחרת, שלושת הראשים מסמלים חמלה וחוכמה. מחצית הפנים הימנית (הפונים מערבה) מראה אותו אוחז בניצן לוטוס, המתאר את ההבטחה לחיים וליצירתיות. פנים אלה הן סמל של ברהמה, היוצר או אומה או ומאדבה (אנ'), הצד הנשי של שיווה והיוצר. מחצית הפנים השמאלית (הפונים מזרחה) היא של צעיר משופם. זוהי שיווה כאגורה או בהאיירה המפחידים, יוצרים הכאוס וההרס. הוא ידוע גם בשם רודרה-שיווה, ההורס. הפנים המרכזיות, טטפורושה (Tatpurusha), טובות לב ומהרהרות, דומות לווישנו, המגן. זוהי צורת השיווה כ"אומן של עקרונות קיום חיוביים ושליליים השומר על ההרמוניה ביניהם".[4] השיווה התלת-ראשי הם היבטים של היוצר, המגן וההורס של השיוויזם. הם מהווים סמליות שווה עבור שיווה, וישנו וברהמה, והם מקבילים לשלושת ההיבטים המצויים בשיוויזם.

גנגאדהארה עריכה

 
שיווה מביא את נהר הגנגס לכדור הארץ.

שיווה בטרימורטי מוקף משמאלו על ידי ארדהנארישווארה (חצי שיווה, חצי פרוואטי) ומימינו באגדת גנגאדהארה. תבליט הגנגאדהארה מימין לטרימורטי מראה את שיווה ופרוואטי עומדים. שיווה מוריד את נהר הגנגס מהשמיים כדי לשרת את האדם, וכוחו העצום נכלל ללא מאמץ בשערותיו של שיווה כשהוא יורד משמיים. האומנים גילפו אלילה קטנה בת שלושה גופים בגובה רב, סמליות לגנגס, ימונה (יובל של הגנגס) וסראסוואטי (אנ') (נהר מיתולוגי). פרוואטי, האלה האם עומדת גבוה ליד שיווה ומחייכת. רוחב הגילוף 4 מטרים וגובהו 5.207 מטרים.

דמות הגנגאדהארה נפגעה מאוד, במיוחד המחצית התחתונה של שיווה שנראית יושבת עם פרוואטי, המוצגת עם ארבע זרועות, שתיים מהן שבורות. מהכתר, כוס עם דמות נשית בעלת שלושה ראשים (עם זרועות שבורות) כדי לתאר את שלושת הנהרות הגדולים בטקסטים הינדים. פרשנות אלטרנטיבית לאלת שלוש-הגופות בפאנל גנגאדהארמורטי כאן ובמקומות אחרים היא שהיא מייצגת את כוחות ההתחדשות של נהרות בדמות מנדקיני, סוראדאני ובגוואטי. בסצנת מערה זו, שיווה מפוסל ומקושט בעדיים, בעוד אלים מתאספים כדי לצפות במקור הקוסמי של השפע הארצי. ניתן לזהות את האלים והאלות המוצגים מתוך ה"ווהאנה" (הרכב) והסמלים, והם כוללים את ברהמה (משמאל), אינדרה (משמאל), וישנו (מימין), סראסווטי, אינדרני (אנ'), לקשמי ואחרים.

על אחת מזרועותיו של שיווה עטוף הנחש המתפתל האייקוני שלו שצווארו המנופח נראה ליד כתפו השמאלית. יד אחרת (שבורה בחלקה) של שיווה מחבקת את פרוואטי, ששערה מעוצב. וילון מעוטר פגום מכסה את פלג גופו התחתון, מתחת למותניים. פרוואטי מגולפת משמאל לשיווה, עטויה לגמרי בקישוטים ותכשיטים. ביניהם עומד גאנה (ליצן גמדי) המביע בהלה מבולבלת האם שיווה יוכל לרסן את אלת הנהר האדירה. בפינה השמאלית התחתונה של הפאנל נמצאת דמות אדוקה כורעת בתנוחת נמסטה המייצגת את המלך המיתולוגי ההרואי בהגיראתה שעבד קשה כדי להביא את נהר השגשוג לממלכתו הארצית, אך אינו מודע לכוחות ההרסניים המגיעים יחד עימו.

ארדהנארישווארה עריכה

 
ארדהנארישווארה (במרכז): חצי נקבה (פרוואטי) חצי זכר (שיווה).

על הקיר שממזרח לטרימורטי נמצא גילוף שנגרם לו נזק של ארדהנארישווארה בעל ארבע זרועות. דמות זו, שגובהה 5.11 מטרים, מייצגת את התפיסה ההינדית הקדומה של תלות הדדית מהותית של ההיבטים הנשיים והגבריים ביקום, ליצירתו, לקיומו ולהריסתו. היא מיוצגת כחצי אישה המוצגת כמחצית מפרוואטי בלוח האלפנטה הזה בצד ימין, עם חזה, מותניים, שיער נשי ופריטים כמו מראה ביד העליונה. הצד השני של מחצית האדם הוא שיווה עם מאפיינים גבריים ופריטים באופן סמלי מזוהים כסמלים שלו. בשיוויזם, המושג מסמל באופן ציורי את ההתעלות של כל דואליות כולל מגדר, כאשר הרוחני חסר כל הבחנה, שם אנרגיה וכוח (שאקטי, פרוואטי) מאוחדים ואינם נפרדים עם הנשמה והמודעות (ברהמן, שיווה).

בפאנל, התבליט מראה כיסוי ראש (מקופל כפול) עם שני קפלים העטופים לעבר הראש הנשי (פרוואטי) והצד הימני (שיווה) המתאר שיער מסולסל וסהר. לדמות הנשית יש את כל הקישוטים (צמידים רחבים וצמידים ארוכים, טבעת גדולה באוזן, טבעות על האצבעות), אך לדמות הגברית הימנית יש שיער צונח, צמידי אמה וצמידי זרוע. אחת מידיו מונחת על הקרן השמאלית של השור המיתולוגי ננדי (אנ'), שעליו רוכב שיווה, השמור בצורה סבירה. גם זוג הידיים מאחור מעוטרות בתכשיטים; יד ימין של הצד הגברי מחזיקה נחש, ואילו יד שמאל של הצד הנשי אוחזת במראה. היד השמאלית הקדמית שבורה, ואילו חלק גדול מהחצי התחתון של הלוח נפגע בשלב מסוים. סביב ארדהנארישווארה שלוש שכבות של דמויות סמליות. הנמוכות ביותר או באותה הרמה של הצופה הן דמויות אנושיות המכוונות כשהן סוגדות לדמות האנדרוגינית. מעליהם אלים ואלות כמו ברהמה, וישנו, אינדרה ואחרים שיושבים על הווהאנות שלהם. מעליהם אפסארות מעופפות המתקרבות לאלוהות המאוחדת עם זרים, מוזיקה ומנחות חגיגיות.

שיווה קוטל את אנדהקה עריכה

 
שיווה קוטל את אנדהקה.

הלוח בצד הצפון-מערבי של המערה, על הקיר ליד הכניסה המערבית ומקדש לינגה (ראו 7 בתוכנית), הוא פסל יוצא דופן על אגדת אנדהקאסורה-ואדה. הוא מראה את בהיראבה (אנ'), או ויראבהדרה (אנ'), צורה אכזרית של שיווה ההורגת את השד אנדהקה (מילולית, "עיוור, חושך"). התבליט נהרס ברובו מתחת למותניים, גובהו 3.5 מטרים והוא ניצב בפעולה. אף על פי שהוא תבליט, הוא מגולף כדי לתת לו צורה תלת־ממדית, כאילו שיווה האכזר יוצא מהסלעים ומשפד את אנדהקה עם הקלשון המשולש שלו.[29]

לכיסוי הראש של בהיראבה יש צווארון בגב, גולגולת וקוברה מעל המצח, והסהר גבוה מימין. הבעת הפנים שלו היא של כעס, שכנוע עצמי במשהו שהוא חייב לעשות, ומי שנמצא באמצע הפעולה. הרגליים וחמש מתוך שמונה הזרועות שבורים, נזק המיוחס לוונדליזם פורטוגלי. הדמות השבורה הקטנה יותר אנדהקה נראית מתחת לדמותו של בהיראבה. מגולפת גם ידו הימנית עם הנשק הסמלי שהמיתולוגיה של שיווה קובעת כי בעזרתו קטל שיווה את שד הפיל ההרסני. יד נוספת אוחזת קערה לאיסוף הדם המטפטף מאנדהקה ההרוג, פעולה שלדברי האגדה של שיווה הייתה הכרחית מכיוון שלדם המטפטף היה הכוח להפוך לשדים חדשים אם הם ניזונים מהאדמה. יתר על כן, יצירות האמנות מציגות חלקים הרוסים של זכר ושתי צורות נקבה, דמויות של שני סגפנים, דמות קטנה מלפנים, דמות נשית ושני גמדים. בחלק העליון ניתן לראות אפסארות מעופפות המביאות זרים.

חתונת שיווה עריכה

 
חתונת שיווה ופרוואטי

הסצנה המגולפת בגומחה בקיר הדרום-מערבי, ליד מקדש לינגה (ראו מספר 6 בתוכנית) היא חתונתם של שיווה ופרוואטי. אגדה זו נקראת בטקסטים הינדים בשם קליאנאסונדרה (Kalyanasundara). פרוואטי נראית עומדת מימינו של שיווה, המקום המקובל לכלה הינדית בחתונה. הגילופים ניזוקו באופן מהותי, אך שרידי הפסל ההרוסים היו משמעותיים למחקרים מלומדים בספרות ההינדית. בגרסאות רבות ששרדו של הפוראנות (אנ'), החתונה מתקיימת בארמונו של המלך פרוואטה. עם זאת, בפאנל מערת אלפנטה זה, הנרטיב מציג גרסה קודמת. כאן המלך פרוואטה העומד מאחורי פרוואטי מעניק את הכלה לשיווה ואילו ברהמה הוא הכוהן בתבליט המערה. אלים, אלות ואפסארות שמימיות הם צופים מריעים בחתונה. וישנו הוא עד לנישואין, עומד גבוה מאחורי ברהמה היושב בצד ימין של הפאנל. ממש מעל לדמויות הראשיות רישי (חכמים) וכמה דמויות תלויות מהתקרה נראות מברכות על החתונה.

החתן שיווה מוצג רגוע וצעיר, בעוד פרוואטי מתוארת כביישנית ורגשנית. ראשה מוטה אליו ועפעפיה מונמכים בשמחה, ואילו ידו (עכשיו שבורה) אוחזת בידה. הלבוש שלהם משקף את המנהגים ההינדים. הוא עונד את חוט הקודש על חזהו, היא את התכשיטים המקובלים. הדמויות האחרות המוצגות בחתונה נושאות פריטים או מוצגות אוחזות בפריטים המקשטים בדרך כלל חתונה הינדית. צ'נדרה (אלת הירח), למשל, מחזיקה בכלי מים מעוטר באופן מסורתי (קאלאש). ברהמה, הכוהן, משתופף על הרצפה מימין ומטפל באש היאג'נה (אנ') (טקס הנעשה מול אש קדושה).

יוגישווארה עריכה

 
שיווה בתור "יוגישווארה", אלוהי היוגה.

הפאנל בצד המזרחי של האכסדרה ליד הכניסה הצפונית (ראו מספר 9 בתוכנית) הוא שיווה ביוגה. צורה זו של שיווה נקראת יוגישווארה.

שיווה, קובעת סטלה קרמריש, היא "היוגי (אנ') הקדמון" בפאנל זה. הוא המאסטר של הדיסציפלינה, המורה לאומנויות יוגה, המאסטר שמראה כיצד יוגה ומדיטציה מובילים למימוש המציאות האולטימטיבית.

התבליט מצוי במצב רעוע כשרוב הידיים והרגליים שבורות. הוא יושב בתנוחת לוטוס, אבוד במדיטציה שלו. היציבה שלו מעוצבת היטב ומראה שהאומן מהמאה ה-6 הכיר את האסאנה (אנ') (תנוחת יוגה) הזו. הוא יושב על לוטוס עם גבעול שמוצג כאילו הוא יוצא מהאדמה, רגליו שלובות בצורה סימטרית. שתי נאגות נמצאות בצדי הלוטוס ומביעים יראת כבוד בתנוחת נמסטה. אל היוגי הגדול מגיעים אלים ואלות וודים ופורניים שונים, כמו גם נזירים וסדהוים, ובכל זאת יש סביבו הילה שמרחיקה אותם כאילו הם מעריצים אותו, אבל לא רוצים להפריע למדיטציה שלו.

במובנים מסוימים, יצירות האומנות של היוגי המוצגות במערה הינדית זו דומות לאלו שנמצאו במערות בודהיסטיות, אך ישנם הבדלים. יוגי שיווה, או לקוליסה, חובש כאן כתר, חזהו מוצג בולט קדימה כאילו בתרגילי נשימה שנמצאים בטקסטים של יוגה הינדית, הפנים והגוף מביעים אנרגיה שונה. יוגי שיווה זה מתגלה כ"אדון המערות" או גוהסווארה (Guhesvara) בשירה ההודית מימי הביניים, קובעת קרמריש. לדברי צ'ארלס קולינס, התיאור של שיווה בתור יוגי במערת אלפנטה 1 הוא הרמוני לאלה שנמצאו בפוראנות המתוארכים לתחילת והמחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה.

נטארג'ה עריכה

 
שיווה בתור נטארג'ה, אדון הריקוד.

הפאנל הפונה ליוגישווארה, בצד המערבי של האכסדרה ליד הכניסה הצפונית (ראו מספר 8 בתוכנית) הוא שיווה כנטארג'ה (אנ'), "רקדן קוסמי" ו"אדון הרקדנים". הוא קרוי גם "נריטאמורטי" (Nrittamurti).

רוחבו של לוח התבליט שניזוק קשות 4 מטרים וגובהו 3.4 מטרים והוא מוצב נמוך על הקיר. גופו וזרועותיו מוצגים כמסתלסלים בפראות במודרה של לאליטה (lalita), סמל לכיבוש כל המרחב, אנרגיה גואה וחוסר משקל גוף מלא. פניו כאן דומים לטטפורושה, או לצורתו המופיעה של שיווה המשמרת ומקיימת את כל הבריאה, את כל פעילות היצירה. זהו תיאור של נטארג'ה בן שמונה הזרועות. חלקי הפאנל ששרדו מצביעים על כך שהוא אוחז בגרזן, נחש מלופף כרוך סביב חלקו העליון. בחלק אחר הוא מחזיק בד מקופל, אולי רעלה סמלית של מאיה (אנ') (אחד הכינויים של לקשמי).

יש פחות אלים, אלות וצופים בפאנל זה מאחרים במערה זו, בהם ברהמה, וישנו, לקשמי, סראסוואטי ופרוואטי, והבעת פניהם מוקסמת. כמו כן נוכחים בניו גנש וסקאנדה המחזיקים את המטה של שיווה, כמו גם סגפן ורישי, ובכך שוזרים את חיי המשפחה ואת חיי הנזירים הסגפניים, החילוניים והרוחניים הקשורים באמצעות סמליות מטפורית של ריקוד בתוך אותו פאנל. ההיבטים של הרקדן וההורס של שיווה מקובצים בחלקה הצפון-מערבי של המערה, בניגוד להיבטים של יוגה והיוצר הנמצאים בחלקים הצפון-מזרחיים. נטארג'ה מהמאה ה-6 חולק אלמנטים אדריכליים עם אלה שנמצאו במקדשים בחלקים המערביים של דרום אסיה כמו בגוג'ראט ובאזור הדקאן העליון.

רווננוגרה והר קאילאש עריכה

 
 
מימין: שיווה ופרוואטי על הר קאילאש. משמאל: ראוונה מנערת את הר קאילאש.

הגילופים בכניסה המזרחית חבוטים ומעורפלים. האחת בפינה הדרומית-מזרחית של המנדפה (ראו מספר 2 בתוכנית) מתארת את שיווה ופרוואטי בהר קאילאש בהרי ההימלאיה, ומראה את סיפור אומאמהשווארה (Umamaheshvara). הסצנה כוללת שטח סלעי ועננים מרובדים אופקית. על גבי הסלע יושב שיווה בעל ארבע זרועות ופרוואטי לצדו. השור ננדי עומד מתחתיו, בעוד שאפסארות שמימיות צפות על העננים שמעל. יש עקבות של כתר ודיסק מאחורי שיווה, אבל הכל ניזוק. הסצנה עמוסה בדמויות משנה, אולי משום שהכניסה המזרחית נועדה להתמקד באדיקות.

בלוח הפונה ללוח הר קאילאש לכיוון הפינה הצפונית-מזרחית (ראו מספר 1 בתוכנית), מתואר מלך השדים רוואנה מנסה להרים את קאילאש ולהטריד את שיווה, אגדה בשם רווננוגרה. הסצנה העליונה היא הר קאילאש, שם יושבים שיווה ופרוואטי. ניתן לזהות את שיווה עם כתר, ודמויות אחרות ניזוקו קשות. חלק מתבליט הספגן בהרינגי שרד והוא יושב ליד רגלי שיווה. ליד שיווה ניתן לראות מתאר של מה שאולי היו בניו גנש וקרטיקיה. מתחת לפני השטח מוצג מלך השדים רוואנה עם כמה זרועות, מנסה לטלטל את שיווה ופרוואטי ללא הצלחה בהר קאילאש. שאר הפרטים מטושטשים וספקולטיביים. לדברי צ'ארלס קולינס, המרכיבים שניתן לזהות בפאנל זה תואמים בדרך כלל את אלה של הפוראנה מימי הביניים, אם כי חסרה התאמה עם טקסט בודד כלשהו.

מקדש לינגה עריכה

 
 
מקדש שיווה לינגה במערות אלפנטה.

המקדש המרכזי של מקדש המערה הגדולה הוא מקדש פנימי (נאוס) ריבועי העומד בפני עצמו, עם כניסות מכל צדדיו. כל דלת מוקפת על ידי שני דווארפאלה (שומרי שער), בסך הכל שמונה סביב המקדש. גובה שמונת הדווארפלות הוא כ-4.6 מטרים. כולם במצב פגום למעט אלה שנמצאים בדלת הדרומית למקדש. השומרים של שיווה נושאים נשק וניצבים משני צדדי הדלתות.

שש מדרגות מובילות אל פנים הנאוס ממפלס הרצפה. במרכז לינגה, ממוקם על בימה מוגבהת מעל רצפת המקדש ב-1.8 מטרים. זהו הסמל המופשט הבלתי גלוי של שיווה באיחוד עם יוני, והסמל של פרוואטי המסמל יחד את המקור היצירתי ואת אופי ההתחדשות של הקיום. המקדש וכל העמודים מונחים כדי להוביל את מבטו של הצליינים אליו, הנאוס נראה מכל נקודה בתוך המערה והוא החלק המשמעותי ביותר.

האגף המזרחי: שאקטיזם עריכה

 
המקדש המזרחי הקטן יותר

בצד המזרחי של האולם המרכזי נמצא מקדש נפרד. זוהי חצר ברוחב של 17 מטרים עם כן עגול. פעם רבץ עליו ננדי מול מקדש לינגה, אך חורבותיו לא שוחזרו. בצד הדרומי של חצר מזרחית זו נמצא מקדש שאקטיזם, עם אריות, כל אחד מהם יושב עם כף קדמית מורמת כשומר. בחזית המערבית של מקדש קטן זה (ראו מספר 10–12 בתוכנית) נמצאות Sapta Matrikas, או "שבע האימהות" יחד עם פרוואטי, גנש וסקאנדה. קודש הקודשים של המקדש הקטן יותר כולל לינגה ויש מסביבו מסלול הליכה. בדלת קודש הקודשים יש דווראפאלה (שומרים).

לוח שאקטי במקדש המזרחי הוא יוצא דופן בהוספת פרוואטי, והוא כולל שמונה אמהות (אסתא מטריקס) בעידן שבו שבע אמהות היו נפוצות יותר כמו במערות סמאלאג'י וג'וגשווארי. בנוסף, האימהות מוקפות מצד אחד עם גנש ועם סקאנדה (Kartikeya) מהצד השני, כאשר יצירות אמנות טיפוסיות מאמצע האלף הראשון מראות את האימהות של שאקטה עם גנש ושיווה. על פי שרה שסטוק (Sara L. Schastok), הסקאנדה במקדש המזרחי של מערת אלפנטה 1 משמעותי, בדיוק כמו זה שנמצא באתר המקדש ההינדי של דאוגרה (Deogarh), מכיוון שהוא מתואר עם סממני מלכות, כלי נשק ואייקונים הדומים לשיווה ומכיוון שהוא מוקף באלים ואלות. על ידי הצגתו של סקאנדה עם האימהות, הוא מושווה לאגדת הקריטיקאס ובכך לקרטיקיה, ועל ידי כך שהם מראים אותו במרכז בצורה כה בולטת, האומנים מנסים להעביר את המסר לאחדות של סקאנדה-שיווה, שכל האלוהויות הללו הן בעצם אותו מושג רוחני.[30]

אגף מערבי: מסורות אחרות עריכה

בצד המערבי של האולם הראשי נמצא מקדש נוסף צמוד, אם כי במצב הרוס הרבה יותר. המערה הגדולה יותר בצד הדרומי של המקדש המערבי סגורה, מכילה חורבות וגדולה יותר מהמקדש של הצד המזרחי. חלק מיצירות האמנות מכאן הועברו למוזיאונים ולאוספים פרטיים באמצע המאה ה-19, כולל אלה הקשורות לברהמה, וישנו ואחרים. החזית המערבית כוללת שני פאנלים, האחד מציג גרסה נוספת של שיווה ביוגה (ראו מספר 14 בתוכנית) ועוד נטארג'ה (ראו מספר 15 בתוכנית). ביניהם קודש הקודשים עם שיווה לינגה.

לוח יוגי שיווה זה ניזוק, אך בניגוד לתיאור היוגי האחר, כאן מיקום הרגל ביוגה אסאנה שרד. היוגישווארה יושב על לוטוס, ולידו שתי דמויות מושחתות מאוד, אולי אחת היא פרוואטי והשנייה סגפן. מעליו שרידי הרוסים של אלים שמימיים או אלות או אפסארות. היוגי שיווה חובש כתר, ושוב יש מרחב הפרדה סביב היוגי השקוע במדיטציה שלא נכנסת בו דמות אחרת. מתחתיו, מתחת ללוטוס, נמצאים נאגה וכמה דמויות שניזוקו קשות, שתיים מהן במחוות כבוד של נמסטה. הנטארג'ה המוצג במקדש המערבי דומה בסגנונו לזה שבמנדפה הראשית. עם זאת, קובע קולינס, עומק הגילוף שלה נראה נחות ונראה שהוא נשחק יותר מכיוון כשהוא חשוף יותר לגשמים ונזקי מים.

מערות 2–5: גבעת התותח עריכה

 
 
מערה 3 (מימין) ומערה 4 (משמאל). המערות קטנות יותר ויצירות האומנות שבפנים הושחתו ברובן. סיור בתלת־ממד.

מדרום-מזרח למערה הגדולה נמצאת מערה 2. המערה לא גמורה. חזית מערה זו נהרסה לחלוטין ושוחזרה בשנות השבעים עם ארבעה עמודים מרובעים. יש בה שני תאים קטנים מאחור.

מערה 3 נמצאת ליד מערה 2, בכיוון ההפוך למקדש הראשי. זהו פורטיקו בן שישה עמודים, ומנדפה עם עמודים. אורכו של הפורטיקו 26 מטרים ועומקו 11 מטרים והוא נתמך על ידי ארבעה עמודים משוחזרים. בחלק האחורי של האכסדרה שלושה חדרים. הדלת המרכזית בחלק האחורי של הפורטיקו מובילה למקדש שהושחת, נראה שקודש הקודשים מיועדת ללינגה, אבל הוא אבד. המקדש הוא חדר רגיל בעומק 6 מטרים וברוחב 5.7 מטרים עם מזבח נמוך. בדלת המקדש יש כמה שרידים של פיסול. מהדווארפלות מכל צד, הנשענות על גמדים עם דמויות מעופפות מעל לראשם, יש כיום רק שברים. ישנם שני תאים אחרים, משני צדי המקדש.

למערה 4 נגרם נזק רב, המרפסת הגדולה חסרה את כל העמודים שלה. שרידי התבליט מצביעים על כך שהמערה הייתה פעם גם מקדש שיווה. המקדש מאחור מכיל לינגאם. ישנם גם שלושה תאים לנזירים וקפלה בכל קצה של המרפסת.

מערה 5 לא גמורה ובמצב פגום מאוד, ללא שרידים אמנותיים.

גבעת הסטופה: מערות 6–7, סטופות 1–2 עריכה

 
 
מפת מיקום של גבעת הסטופה של אלפנטה עם המונומנטים הבודהיסטיים שלה: מערות 6 ו -7, סטופות 1 ו -2. צילום מערה 6

מעבר לנקיק ממערה 1 בגבעה שמצדה השני שתי מערות בודהיסטיות, יחד עם שרידי סטופה ומיכלי מים. נראה שהבודהיסטים היו הדיירים הראשונים באי.

אחת מהן היא אולם גדול המכונה מערה 6, או מערת המקדש של סיטבאי (18°57′50″N 72°56′03″E / 18.963835°N 72.934125°E / 18.963835; 72.934125). באכסדרה יש ארבעה עמודים ושני פילסטרים. באולם 3 חדרים מאחור, המרכזי מקדש והשאר לנזירים או כמרים. האולם נטול כל קישוט, למעט דלת המקדש המרכזי, שיש בו פילסטרים ואפריז, כאשר הסף מעוטר בדמויות אריות. בקודש הקודשים לא נותרו תבליטים. מערה 6 היא משמעותית מבחינה היסטורית מכיוון שהוסבה ושימשה ככנסייה נוצרית על ידי הפורטוגלים בשנים המאוחרות יותר כאשר האי היה חלק מהמושבה שלהם (בשלב מסוים בין 1534 ל 1682).

לאחר מכן, בחזית הגבעה המזרחית מצפון למערת סיטבאיי, נמצאת מערה 7 (18°57′54″N 72°56′05″E / 18.965100°N 72.934766°E / 18.965100; 72.934766), חציבה קטנה נוספת עם מרפסת, שככל הנראה הייתה אמורה להיות שלושה תאים, אך ננטשה בעקבות גילוי של פגם בסלע.

מעבר למערה 7, ממזרח, יש בריכה יבשה, עם סלעים מלאכותיים גדולים וכמה בורות מים בודהיסטים לאורך גדותיה. בסמוך לבור המים, כיום בקצה השלוחה הצפונית של הגבעה, נמצא תל שזוהה כשרידי סטופה בודהיסטית (18°57′58″N 72°56′12″E / 18.966026°N 72.936753°E / 18.966026; 72.936753). סטופה זו, עונים מיצ'ל ודווליקר, הייתה במקור הרבה יותר גבוהה ומתוארכת למאה ה-2 לפני הספירה.[31]

מונומנטים שאבדו עריכה

 
יצירות אמנות של אלפנטה המתארות את סדאשיווה, כעת במוזיאון צ'אטראפאטי שיוואג'י מהרג'י וסטו סנגרהאלאיה (אנ'), מומבאי

יצירות אמנות רבות מחורבות מערות אלפנטה מוחזקות כיום במוזיאונים מרכזיים ברחבי הודו. אלה כוללים פסל האלה דורגה שנהרס כמעט לחלוטין כשרק שד הבופאלו עם רגליה של דורגה וחלק מהמותניים שרדו. פסל אלפנטה במוזיאון אחר, כולל חלק מראשו של בראהמה, כמה שרידים מפסל וישנו מפסלים שונים, מגוון פאנלים וגילופי אבן שעומדים בפני עצמם.[32] לדברי שסטוק, חלקם "בוודאי אינם חלק מהמערה הגדולה", אך לא ברור היכן הם נמצאו כאשר הועברו למקום אחר, או מתי פונו השברים והתחיל תהליך שיקום.

את הפסלים המשמעותיים של וישנו קשה להסביר ולהציב אותם בתוך מערות אחרות ששרדו. תאוריה אחת קובעת שחלק מהמערות ודאי ייצגו את מסורת הווישנויזם. תאוריה אחרת של כמה חוקרים, כמו מוטי צ'נדרה, מציעה כי באי היו בעבר מקדשים הינדים בנויים באוויר הפתוח בנוסף למערות, אך אלה היו הקורבנות הראשונים להרס האמנות.

פסלי וישנו שנמצאו בין חורבות אלפנטה מבטאים סגנונות שונים. אחד חובש דהוטי ובעל חגורת לולאה, כשהוא אוחז בקונכייה בזווית ליד ירכו. השרידים של צדדיו מצביעים על כך שמדובר ככל הנראה באיקונוגרפיה עם ארבע זרועות. בפסל אחר יש אלמנטים של שיווה ווישנו. הוא זוהה כשיווה על ידי פרמוד צ'נדרה, כקרטיקיה על ידי מוטי צ'נדרה, וכווישנו על ידי אחרים. בפסל זה יש שרשרת חוליות ליד הירך, יש גאדה (אלה) בצד, ומישהו עומד לידו עם חלק עליון פגום אבל עם מותניים קטנים ושדיים מלאים המעידים על דווי. גם פסל זה לובש דהוטי.

באי היה גם סוס אבן על פי רשומות מהמאה ה-18, ממש כמו פיל האבן שגרם לפורטוגזים הקולוניאליים לקרוא לו "אילה אלפנטה" (Ilha Elefante). עם זאת, סוס זה נלקח למקום לא ידוע לפני 1764.[33]

שימור עריכה

 
תיירים מצלמים את הטרימורטי

המיקום הנוח של מערות אלה ליד מומבאי (בהשוואה לאתרים אחרים הנגישים פחות) והסקרנות המערבית לתרבות ההודית ההיסטורית הפכה את מערות אלפנטה לנושא של ספרי מדריך רבים ועניין מדעי משמעותי במאה ה-20. השערות המוקדמות והתפיסות המוטעות לגבי מערות אלה הובילו לפרשנויות רבות ולחילוקי דעות בין חוקרים, אך גם הגבירו את התמיכה בשימורן. פרסום מצבן, רישומיהן ופרשנותן על ידי ג'יימס ברג'ס בשנת 1871 תרם להגברת ההתעניינות באתר.[8] המאמצים המוקדמים ביותר לשימור מערות אלפנטה נעשו על ידי פקידי הודו הבריטית בשנת 1909, כאשר האתר הופקד בידי המחלקה הארכאולוגית ההודית וחוק שימור המונומנטים העתיקים כלל אותו בתחומו. אלו עזרו לבודד את האי ולשמר את ההריסות.[8]

 
 
רכבת צעצוע תיירותית מהמעגן למערות אלפנטה; מעבורת אופיינית ששטה בין השער להודו לאי אלפנטה.

חקיקה ספציפית יותר לשימור המונומנטים של האי אלפנטה נחקקה ב"חוק מונומנטים ואתרים ארכאולוגיים עתיקים ושרידים" (Ancient Monuments and Archaeological Sites and Remains Act) משנת 1958 ותקנות (1959); תקנות האי אלפנטה (מונומנט מוגן) משנת 1957, האוסרים על כרייה, חציבה, פיצוץ, חפירה ופעולות אחרות בסמוך למונומנט; חוק אוצרות העתיקות והאמנות (Antiquities and Art Treasures Act) שהוכרז בשנת 1972 עם תקנותיו שהוכרזו בשנת 1973; הודעה שפורסמה בשנת 1985 והכריזה על האי כולו ועל שטח של קילומטר אחד מהחוף כ"שטח אסור"; סדרה של פעולות סביבתיות מממשלת מדינת מהראשטרה שמגנות על האתר; החוק לתכנון עירוני ואזורי משנת 1966; ותקנות המורשת משנת 1995 לבומביי רבתי. עם זאת, בשנות השבעים של המאה העשרים זכה האתר למאמצי שימור ושיקום פעילים. מאמצים אלה שיקמו את הריסות מערה 1 וחלקים מעמודים שבורים במערות אחרות, יחד עם פיתוח האי כאתר מורשת.

חוג אורנגאבאד של הסקר הארכאולוגי של הודו (ASI) מתחזק ומנהל את מערות אלפנטה. הוא אחראי על ניטור וייצוב של פני הסלע, הקמת תומכות למבני המערות שבהם קרסו עמודים, ואיחוד רצפות מערות והקמת קיר מעקה המקיף את האתר. בנוסף, הוא מתחזק את מתקני המבקרים והמוזיאון במקום. באתר יש כ-1,000 מבקרים ביום, יותר ב"שיווה רטרי ", בפסטיבלי ריקודים, ביום המורשת העולמית (18 באפריל) ובשבוע המורשת העולמית בין התאריכים 19 עד 25 בנובמבר לאירועים מיוחדים.[11]

לאחר שהכריז על המערות כאתר מורשת עולמית, פעלו אונסק"ו ו-ASI יחד לפקח על האתר ולהטמיע שיטות שימור בדרך קבע.[11]

בספרות עריכה

בשירה "מערות אלפנטה" (The Caves of Elephanta) משנת 1834, מבכה המשוררת והסופרת האנגלית לטישה אליזבת לנדון (אנ') את אובדן המטרה הרוחנית המקורית של המבנה העצום הזה, כך שכעת: "המקדש האדיר, הלא-יאומן, מדבר בכוח, והכוח היחיד, התכונה המשמעותית ביותר של האדם".[34]

מערות אלפנטה מוזכרות יותר מפעם אחת במובי דיק של הרמן מלוויל.[35]

לקריאה נוספת עריכה

קיימת ספרות ענפה על מערות אלפנטה, והרשימה להלן מכסה רק חלק ממנה. לרשימה מקיפה יותר מומלץ לעיין בערך המקביל בוויקיפדיה באנגלית.

  • Carmel Berkson (1999). Elephanta: the cave of Shiva. Motilal Banarsidass. ISBN 978-81-208-1284-0.
  • Charles Dillard Collins (1 בינואר 1988). The iconography and ritual of Śiva at Elephanta. SUNY Press. ISBN 978-0-88706-773-0. {{cite book}}: (עזרה)
  • Stella Kramrisch (1976). The Hindu Temple Volume 1. Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press). ISBN 978-81-208-0223-0.
  • Stella Kramrisch (1979). The Hindu Temple Volume 2. Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press). ISBN 978-81-208-0224-7.
  • George Michell (1988). The Hindu Temple: An Introduction to Its Meaning and Forms. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-53230-1.
  • George Michell (2000). Hindu Art and Architecture. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-20337-8.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מערות אלפנטה בוויקישיתוף

ביאורים עריכה

  1. ^ באדריכלות ההינדית, ובמיוחד בארכיטקטורת המקדש ההינדי, מנדפה הוא אולם גדול המחוזק בשורות עמודים או ביתן לטקסים ציבוריים

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 Carmel Berkson; Wendy Doniger; George Michell (1999). Elephanta: The Cave of Śiva. Princeton University Press (Motilal Banarsidass, Reprint). pp. 3–5. ISBN 978-81-208-1284-0.
  2. ^ 1 2 3 "There are remains of a brick built Buddhist stupa nearby which may belong to circa second century BC. Around it are seven smaller stupas, which may be votive. " in Dhavalikar, M. K. (Madhukar Keshav) (2007). Elephanta. Archaeological Survey of India. p. 75.
  3. ^ 1 2 3 4 5 James Burgess (some additions by Indraji) (1872). "Elephanta". Gazetter Government of Maharashtra. אורכב מ-המקור ב-25 בנובמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Elephanta Caves". Unesco.
  5. ^ 1 2 "Elephanta Caves". Works Heritage: Unesco.org.
  6. ^ 1 2 Stella Kramrisch (1988). The Presence of Siva. Motilal Banarsidass. pp. 443–445. ISBN 978-81-208-0491-3.
  7. ^ 1 2 3 Walter M. Spink (2005). Ajanta: The end of the Golden Age. BRILL Academic. pp. 182–183. ISBN 90-04-14832-9.
  8. ^ 1 2 3 Charles Dillard Collins (1988). The Iconography and Ritual of Siva at Elephanta: On Life, Illumination, and Being. State University of New York Press. pp. 1–2, 20–27. ISBN 978-0-88706-773-0.
  9. ^ Elephanta Caves: Apolla Bandar – Gateway of India, Maharashtra
  10. ^ Sharon La Boda (1994). International Dictionary of Historic Places: Asia and Oceania. Taylor & Francis. p. 254. ISBN 978-1-884964-04-6.
  11. ^ 1 2 3 "UNESCO State of Conservation Report: India, Elephanta Caves" (PDF). World Heritage: unesco.org. 2003.
  12. ^ Archeological Survey of India on-site notice
  13. ^ Carmel Berkson; Wendy Doniger; George Michell (1999). Elephanta: The Cave of Shiva. Princeton University Press (Motilal Banarsidass, Reprint). pp. 3–6, 47–48. ISBN 978-81-208-1284-0.
  14. ^ Charles Dillard Collins (1988). The Iconography and Ritual of Siva at Elephanta: On Life, Illumination, and Being. State University of New York Press. pp. 31–39. ISBN 978-0-88706-773-0.
  15. ^ Carmel Berkson; Wendy Doniger; George Michell (1999). Elephanta: The Cave of Shiva. Princeton University Press (Motilal Banarsidass, Reprint). pp. 38–39. ISBN 978-81-208-1284-0.
  16. ^ Carmel Berkson; Wendy Doniger; George Michell (1999). Elephanta: The Cave of Shiva. Princeton University Press (Motilal Banarsidass, Reprint). pp. 41–45. ISBN 978-81-208-1284-0.
  17. ^ Sir William Foster; Sir Evan Cotton; L.M. Anstey (2017). Bombay in the Days of Queen Anne. Taylor & Francis. pp. 86, 157, note 3. ISBN 978-1-317-17337-3.
  18. ^ Digital Image Archive: Leiden University, The Netherlands
  19. ^ Elephanta: The Cave of Shiva
  20. ^ Elephanta_Isle Elephanta_Isle
  21. ^ Elephanta: The Cave of Shiva, Page 44
  22. ^ Collins, Charles D. (1982). "Elephanta and the Ritual of the Lakulīśa-Pāśupatas". Journal of the American Oriental Society. American Oriental Society. 102 (4): 605–617. doi:10.2307/601969. JSTOR 601969.
  23. ^ N. S. Ramaswami (1971). Indian Monuments. Abhinav. pp. 42–54. ISBN 978-0-89684-091-1.
  24. ^ Elephanta: The Cave of Shiva (באנגלית). Motilal Banarsidass. 1999. p. 5. ISBN 9788120812840.
  25. ^ 1 2 3 Stella Kramrisch (1988). The Presence of Siva. Motilal Banarsidass. pp. 444–445. ISBN 978-81-208-0491-3.
  26. ^ Constance Jones; James D. Ryan (2006). Encyclopedia of Hinduism. Infobase. pp. 148–149. ISBN 978-0-8160-7564-5.
  27. ^ Carmel Berkson; Wendy Doniger; George Michell (1999). Elephanta: The Cave of Shiva. Princeton University Press (Motilal Banarsidass, Reprint). pp. xiv–xvi, 12–14. ISBN 978-81-208-1284-0.
  28. ^ File:Elephanta info.jpg: Maharashtra Tourism plaque at the caves
  29. ^ Stella Kramrisch (1988). The Presence of Siva. Princeton University Press (Reprint: Motilal Banarsidass). pp. 455–458, 460–461. ISBN 978-81-208-0491-3.
  30. ^ Sara L. Schastok (1985). The Śāmalājī Sculptures and 6th Century Art in Western India. BRILL Academic. pp. 85–87. ISBN 90-04-06941-0.
  31. ^ For pictures of the stupa remains see this site
  32. ^ Basalt: Elephanta Mahishasuramardini, Chhatrapati Shivaji Maharaj Vastu Sangrahalaya, Maharashtra, Mid 6th century AD
  33. ^ J. Ovington (1994). A Voyage to Surat in the Year 1689. Asian Educational Services. pp. 97–104 with footnotes. ISBN 978-81-206-0945-7.
  34. ^ India: Elephanta, the Island The Cave of Elephanta, Letitia Elizabeth Landon (1802–1838)
  35. ^ Melville, Herman (1892). Moby Dick. Boston: St. Botolph Society. pp. 39, 250.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מערות_אלפנטה&oldid=37874009"