נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה
נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה היה תהליך שהחל עם התבוסות שנחלה איטליה הפשיסטית במלחמת העולם השנייה בשנים 1942–1943, כאשר המלחמה הלכה והתקרבה אל אדמת איטליה. התהליך של נפילת המשטר הפשיסטי הגיעו לשיאו בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה, שלאחריה הרוזן דינו גראנדי ומלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי יחד עם חברי המועצה הפשיסטית העליונה החליטו ב-24-25 ביולי על הדחתו של ראש ממשלת איטליה והדוצ'ה, בניטו מוסוליני, שהיה ממגבשי הפשיזם ובין הראשונים להוציא לפועל את האידאולוגיה כשיטת ממשל. הדחתו של מוסוליני שם קצה ל-21 שנות שלטונו בממלכת איטליה. לאחר הדחתו, מוסוליני נאסר וממשלה חדשה הוקמה באיטליה, ממשלה שתביא בהמשך לחתימת הסכם הכניעה האיטלקי, שלאחריו יצאה איטליה מהמלחמה.
רקע עריכה
בתחילת 1943 איטליה הפשיסטית עמדה בפני תבוסה במלחמת העולם השנייה, לאחר התבוסה המקרה בקרב אל-עלמיין השני ומבצע לפיד, בו נחתו בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית, מרוקו ואלג'יריה, הבינו האיטלקים כי החלה קריסת כוחותיהם במערכה בצפון אפריקה. גם תבוסתה של הארמייה השמינית בקרב סטלינגרד בחזית המזרחית חשפה את נחיתות הכוחות האיטלקיים במלחמה. לא רק התוסות, אלא גם ההפצצות הכבדות על הערים מצד בעלות הברית, המחסור הגדול במזון ודלק גרמו לדמורליזציה של העם האיטלקי, שרצה לסיים את המלחמה ולהוקיע את הברית עם גרמניה.
איטליה הייתה זקוקה לסיוע גרמני במערכה בתוניסיה כדי לשמר את השליטה האיטלקית בתוניסיה, שהיה המעוז של מדינות הציר באפריקה. בריאותו של ראש ממשלת איטליה והדוצ'ה, בניטו מוסוליני הייתה גורם נוסף לאי-ודאות בקרב העם האיטלקי. מוסוליני היה מדוכא ואובחן עם דלקת רפידת הקיבה. בגללו מחלתו, נאלץ מוסוליני להישאר לעיתים קרובות בביתו, מה שהקשה על תפקוד הממשל האיטלקי[1].
בעקבות אי-הוודאות החלו כמה קבוצות המשתייכות לארבעה חוגים שונים (אריסטוקרטים מבית המלוכה האיטלקי, המפלגות האנטי-פשיסטיות, הפשיסטים והמטה הכללי) לחפש דרך להבטיח את עתידה של איטליה. נסיכת הכתר, מארי ז'וזה, אנשי המעמד העליון ופוליטיקאים שהיו חלק מהאליטה הקדם-פשיסטית החלו ליצור קשר עם בעלות הברית. לאחר פרסום החלטותיה של ועידת קזבלנקה, הבינו האיטלקים כי בעלות הברית יסכימו לסיים את המלחמה רק לאחר שזאת תכריז על כניעה ללא תנאי. למרות מעורבותה של נסיכת הכתר בניסיון להקל על התנאים שהוטלו על האיטלקים, האמריקאים והבריטים ציפו להצעות ישירות מהמלך, והתעלמו מההצעות של הנסיכה וגורמים נוספים[2].
המפלגות האנטי-פשיסטיות, שסבלו ונחלשו לאחר 21 שנים של דיקטטורה פשיסטית המתינו להחלטתו של המלך האיטלקי, ויטוריו אמנואלה השלישי. לטענת רבים חוסר המעש של המלך נבעה מאופיו ופחדיו לאבד את המלוכה בתום המלחמה, ללא קשר לאיך היא תתפתח. המלך חש בוז רב כלפי הפוליטיקאים מהתקופה הקדם-פשיסטית ואף כינה אותם בצרפתית "רוחות רפאים"[3]. הוא גם חש אי-אמון באמריקאים ואנגלים וחשש הם ינסו לנקום באיטליה ובנכסיה[4].
המלך, בניגוד לגורמים רבים אחרים באיטליה, כן האמין במוסוליני וחשב כי ביכולתו להציל את המצב. המלך אף התבודד וסירב להיפגש עם כל מי שניסה לשנות את דעתו. בין אלו שניסו לשנות את דעתו היה ראש מטה ההגנה החדש של הצבא, ויטוריו אמברוזיו. אמברוזיו היה מסור למלך אך תיעב את הגרמנים. עוד לפני מינויו לראש המטה הוא שוכנע כבר כי המלחמה אבודה עבור האיטלקים אך הוא לא לקח יוזמה לשנות את המצב בלי להתייעץ עם המלך. אמברוזיו יחד עם הגנרלים ג'וזפה קסטלאנו וג'אקומו קרבוני (שניהם עתידים למלא תפקיד חשוב בתהליכי הסכם הכניעה האיטלקי) הצליח לאט-לאט להגיע לעוד ועוד עמדות מפתח באמצעות סיוע מפקידים וגנרלים המקורבים למלך. אמברוזיו ניסה להחזיר מהחזיתות השונות במלחמה כוחות איטלקים אך התקשה לעשות זאת בלי לעורר חשד מצד הגרמנים[5].
ב-6 בפברואר 1943, ביצע מוסוליני את החלפת השרים הגדולה ביותר שביצע מ-21 שנות שלטונו, כמעט כל השרים הוחלפו, כולל דינו גראנדי, אלסנדרו פאבוליני ואף חתנו של מוסוליני, גליאצו צ'אנו. כוונתו העיקרית של מסולני הייתה להרגיע את דעת הקהל בקרב אנשי המפלגה הפשיסטית אך מוסוליני נכשל בכך. תת-שר החוץ החדש (מוסוליני היה שר החוץ בעצמו), ג'וזפה בסטיאניני (אנ') שאף ליצור את גוש "מדינות הבלקן" (גוש שיורכב מ-3 ממדינות הציר המשניות באירופה – ממלכת הונגריה, ממלכת רומניה וממלכת בולגריה) בראשות איטליה שיוכלו להוות כוח מאזן לכוחה של גרמניה הנאצית. מלבד זאת, מוסוליני הכריז על מספר מינויים חדשים בתקווה כי מינויים אלו ירגיעו את הכעס במפלגה הפשיסטית, אך תקוות אלו התבררו כתקוות שווא.
המערכה בתוניסיה עריכה
ההפסד במערכה בתוניסיה במאי 1943 שינתה באופן קיצוני את חשיבותה האסטרטגית של איטליה, לגרמנים היה חשוב לשלוט באיטליה, שהפכה למעוז חיצוני של שטח הכיבוש הנאצי. הגרמנים פיתחו תוכניות מבצעות שהוקדשו לכיבוש איטליה ואזורי הבלקן שהיו עד אותה עת תחת כיבוש איטלקי וזאת כדי להשתלט על איטליה בטרם חתימת הסכם שביתת הנשק המסתמן בין האיטלקים לבין בעלות הברית. ב-11 ביוני 1943 בעלות הברית כבשו את האי פנטלריה ללא התנגדות רבה וזאת לאחר שבוע בה הופצצה השכם וערב[6]. האיטלקים הבינו כי סיציליה, סרדיניה וקורסיקה הן הבאות להיכבש[7].
באמצע מאי, המלך החל לשקול יציאה מהמלחמה, במיוחד לאשר ששכונע על ידי הדוכס פייטרו ד'אקוארונה (אנ'), שדאג לעתיד המלוכה האיטלקית. דעת הקהל האיטלקית החלה להתהפך כנגד המלוכה לאור חוסר המעש של המלך, שנתפס כחלש, מפוחד ומשתף פעולה עם הפשיסטים. בסוף מאי, הגיעו למלך שני פוליטיקאים מהתקופה הקדם-פשיסטית, איבנואה בונומי (אנ') ומרצ'לו סולרי (אנ'). השניים שוחחו עם המלך ארוכות ודרשו ממנו לעצור את מוסוליני, לפרקו את ממשלתו ולהקים במקום חונטה צבאית שתשלוט במדינה אך האחרון סירב והם נותרו מתוסכלים מחוסר המעש של המלך. ב-30 ביוני נפגש בונומי עם יורש העצר, אומברטו השני, שם הציע לו שמות של שלושה גנרלים (אנריקו קאוויליה, ויטוריו אמברוזיו, פייטרו באדוליו) כיורשים פוטנציאליים למוסוליני. ב-4 ביולי הועבר מסר מיורש העצר כי הוא כבר אינו מתנגד לשינוי בממשלה ולמחרת, אמברוזיו הציע להדיח את מוסוליני ולהקים ממשלה בראשות באדוליו או קאוויליה[8][9]. האפשרות שקאוויליה יחליף את מוסוליני נדחתה בשל גילו המופלג של האחרון (80) וזאת על אף עמדותיו האנטי-פשיסטיות הקשוחות. באדוליו, דוכס אדיס אבבה לשבר, התפטר מכל תפקידיו בעקבות הכישלונות הצבאים של איטליה במלחמת עם יוון. שיתוף פעולה בין השניים נחשב כלא-ריאלי לאור העובדה שקאוויליה תיעב את באדוליו.
ב-4 ביוני 1943 נפגש המלך עם דינו גראנדי, שלמרות הדחתו מהקבינט עדיין היה נשיא לשכת התאגידים. אף על פי שגראנדי היה מבכירי המפלגה הפשיסטית והיה ידיד קרוב של מוסוליני במשך יותר מ-20 שנים הוא היה יותר שמרן וימני מאשר פשיסט ולכן רק בפשיזם תופעה חולפת שתחלוף עם מותו של מוסוליני. למעשה, גראנדי נחשב ליורשו הפוטנציאלי של מוסוליני בגלל ניסיונו הדיפלומטי כשר חוץ ושגריר בבריטניה. בפגישתו האחרונה של גראנדי עם המלך, הוא תיאר בפני המלך את תוכניתו הנועזת לחסל את מוסוליני ולפתוח במלחמה כנגד הנאצים[10]. גראנדי הציע למלך למנות את עצמו לראש הממשלה, אך המלך טען שאיטליה היא עדיין מונרכיה חוקתית ולכן הצעה להדיח את מוסוליני ולמנות את גראנדי רק לאחר הצבעה בפרלמנט האיטלקי או במועצה הפשיסטית העליונה[11].
ב-19 ביוני 1943 התקיימה ישיבת הממשלה האחרונה תחת המשטר הפשיסטי[12]. שר התקשורת, ויטוריו צ'יני, שהיה גם תעשיין איטלקי בכיר התעמת עם מוסוליני בנוגע להמשך המלחמה. צ'יני התפטר מיד לאחר תום הישיבה, דבר שנתפס כהוכחה נוספת לירידה במעמדו של מוסוליני, אפילו בקרב אנשי אמונו. בנאומו האחרון שנשא כראש ממשלה, טען מוסוליני כי השטח היחיד באיטליה שבעלות הברית יצליחו לכבוש יהיה קו החוף. בנאום, מוסוליני השתמש באוצר מילים דל ועילג ועבור איטלקים רבים נאומו המבולבל והלא קוהרנטי היה ההוכחה הסופית שמוסוליני ירד מהפסים[13].
הנחיתה בסיציליה עריכה
ב-10 ביולי פלשו בעלות הברית לסיצליה. אף על פי שהאיטלקים ציפו לפלישה בצורה כלשהי, החיילים האיטלקים היו המומים, נכשלו בקרבות והצבא האיטלקי החל לקרוס[14], הפלישה רק חיזקה את האופוזיציה המתהווה למוסוליני והביא לכך שחלקים נוספים בציבור איבדו אמון בכוחו של מוסוליני[15][16]. עוד באותו השבוע, ב-16 ביולי תת-שר החוץ, בסטיאניני נסע לארמון ונציה, שם הראה למוסוליני כי בכוונתו לשלוח מברק לקנצלר גרמניה והפיהרר, אדולף היטלר, בו יביע בסטיאניני את כעסו על הגרמנים על כך שהם לא שלחו שום תגבורת שתעזור לכוחות האיטלקים כנגד בעולת הברית. לאחר שקיבל את אישורו של מוסוליני, ביקש גם את אישורו להתחיל בקיום שיחות עם בעלות הברית, מוסוליני נאלץ להסכים אך הדגיש שאין לערב אותו אישית באופן ישיר בשיחות אלו. באותו הערב, פגש בסטיאניני את הקרדינל מזכיר המדינה, הקרדינל מגליונה, שקיבל ממנו מסמך המעביר את העמדה האיטלקית לגבי יציאה חד-צדדית מהמלחמה[17][18].
ארבעת המוסדות המרכזיים באיטליה: המפלגה הפשיסטית הלאומית, בית הנבחרים של איטליה, הסנאט והמועצה הפשיסטית העליונה. רק שני הגופים האחרונים יכלו לשמש את מתכנני ההדחה: הסנאט היה יכול לשמש אותם מאחר שעדיין היו בו חברים אנטי-פשיסטיים וגם המועצה הייתה אפשרות סבירה מאחר שחלק מחבריה החלו להפוך למתנגדים להמשך שלטונו של מוסוליני. תחילה, נוסתה האפשרות הראשונה כאשר 61 מהסנאטורים הגישו בקשה לכנס את הסנאט לכינוס מיוחד אך הבקשה נדחתה על ידי מוסוליני. המועצה הייתה תחת שליטתו הכמעט-מוחלטת של מוסוליני ורק לו הייתה הסמכות לקבוע את סדר ימה ולכנס אותה[19]. חבר המועצה, רוברטו פארינאצ'י היה היחיד עם תוכנית ברורה לצאת מהמצב: הוא הציע להדיח את מוסוליני, לבקש מהמלך להקים ממשלה חדשה ללא פשיסטים ולהתחיל במתקפה נגד הכוחות הגרמנים שפעלו באיטליה. ב-13 וב-16 ביולי נפגשו כמה פשיסטים בראשות פארינאצ'י בכינוס המפלגה בכיכר קולונה והחליטו לנסוע למוסוליני בכיכר ונציה כדי לבקש ממנו לכנס את המועצה הפשיסטית העליונה[20]. בתום פגישתו של מוסוליני עם החבורה, הסכים האחרון לכנס את המועצה[21].
הפגישה בפלטרה עריכה
לאחר הפלישה לסיצליה ולאחר שהאיטלקים הבינו כי הצבא האיטלקי במצב כה קטסטרופלי שהוא לא יהיה מסוגל לעמוד כנגד פלישה לחצי האי האיטלקי ללא סיוע גרמני. בעקבות חששות אלו, שלח מוסוליני מכתב להיטלר כי ברצונו לדון בעניין המצב באיטליה[22]. עם זאת, המכתב לא נשלח להיטלר מעולם. סוכנו של ראש האס אס, היינריך הימלר ושגריר גרמניה הנאצית בוותיקן, יוגן דולמן העביר להיטלר דיווחים מדי יום על המצב באיטליה. בסופו של דבר, הצליחו הצדדים לסדר פגישה בין היטלר לבין מוסוליני ובכירים נוספים בשני הצדדים.
ב-19 ביולי נפגשו מוסוליני, אמברוזיו ובסטיאניני עם היטלר וגנרלים נוספים מההפיקוד העליון של הוורמאכט. לא הרמן גרינג ולא יואכים פון ריבנטרופ לקחו חלק בשיחות מאחר שהגרמנים התמקדו בעיקר בהיבטים הצבאיים של המצב באיטליה. אמברוזיו התעמת עם מוסוליני בטרם הפגישה ואמר לו כי בחובתו להביא את איטליה לצאת מהמלחמה ב-15 ימים הקרובים. הגרמנים החלו לאבד עניין ואמון באיטלקים והיו מעוניינים רק בכיבוש צפון ומרכז איטליה ולא הייתה להם בעיה להשאיר את שרידי הצבא האיטלקי להגן על שאר המדינה מפני בעלות הברית היטלר החל את הפגישה בכך שהאשים את האיטלקיים בביצועיהם הצבאיים הכושלים ודרש מהאיטלקים לנקוט באמצעים דרקוניים. הפגישה הופרע על יד אחד מעוזריו של מוסוליני, שאמר לו כי בעלות הברית מפציצים רומא בפעם הראשונה בכבדות. אמברוזיו ובסטיאניני לחצו על מוסוליני להגיד להיטלר שפתרון מדיני למלחמה יציל את איטליה אך מוסוליני המשיך להתייסר בהתלבטות בין יציאה מהברית עם היטלר לבין המשך המלחמה עד הסוף המר. מוסוליני שנאבק בתחושת הנחיתות שהרגיש בנוכחותו של היטלר, ניסה לדבר ללא הצלחה בכנות עם עמיתו הגרמני. בסופו של דבר, מוסוליני קטע את הפגישה, למרות רוחו של היטלר. כשמוסליני חזר לרומא במטוסו האישי, הוא כבר ראה את הרבעים המזרחיים של העיר בוערים לאחר הפצצות כבדות של בעלות הברית[23].
ב-21 ביולי הודיע מוסוליני לגראנדי כי בכוונתו לכנס בקרוב את המועצה הפשיסטית העליונה[24][25].
הפגישות לקראת ההדחה עריכה
ב-20 ביולי פגש מוסוליני את אמברוזיו פעמיים, בפגישה השנייה אמר מוסוליני לאמברוזיו כי החליט לכתוב להיטלר, תוך הודאה בכך שאיטליה חייבת לפרוש מהברית בשביל לשרוד. אמברוזיו עדיין כעס על מוסוליני על החמצתה של יציאה לפועל של אפשרות זאת כבר בפגישה בפלרטה והציע למוסוליני להתפטר, הצעה שמוסוליני דחה מיד. אמברוזיו החל לראות את מוסליני כמנהיג חסר תועלת והחליט באופן סופית לעשות הכל כדי להדיחו.
במקביל, גראנדי ובעל ברית קרוב של מוסוליני, לואיג'י פדרצוני (אנ') ניסו להעריך מי וכמה מבין 27 חברי המועצה הפשיסטית העליונה יצביעו בנוגע למסמך שצפוי לעלות להצבעה בהתכנסות הקרובה של המועצה. הם הגיעו למסקנה שמתוך 27 החברים כ-4 חברים בעד, כ-7 נגד וכ-16 עדיין מתלבטים[26][27]. גראנדי כתב את המסמך בצורה מעורפלת בכוונה כדי להשאיר אותו פתוח לפרשנות בהמשך אך הוא חילק אותו לשלושה חלקים (החלק הראשון כלל פנייה לבני העם האיטלקי ולצבא האיטלקי, בו הודו להם על עמידתם והתנגדותם לבעלות הברית. החלק השני כלל הצעה להחזיר את כל המוסדות והחוקים במדינה לתקופה הפרה-פשיסטית) והחלק האחרון והקונקרטי ביותר כלל פנייה למלך איטליה, בה ביקשו ממנו להפעיל את הסעיף ה-5 של חוקת איטליה כך שייטל על עצמו את ניהול המדינה. כאמור, ב-21 ביולי מוסוליני הורה לכנס את המועצה וכבר יום לאחר מכן שלח את ההזמנה לכינוס לחבריה[28].
ב-22 ביולי המלך נפגש עם מוסוליני ורצה שמוע ממנו על תוצאות הפגישה עם היטלר בפלטרה. מוסוליני הבטיח בפגישה זו למלך כי בכוונתו לצאת מהמלחמה עד ה-15 בספטמבר[29]. הסיבה שמוסוליני קבע יעד כה רחוק היה שבסטיאניני החל לנהל משא ומתן עם בעלות הברית. לטענת באדוליו, המלך הסכים עם מוסוליני וזו ככל הנראה הסיבה שהאחרון אינו הרגיש מודאג לקראת כינוס המועצה[30]. המורדים ידעו מראש כי הפיכה ללא עזרתו של המלך תיכשל בוודאות. המלך ידע שבסטיאניני מנהל משא ומתן עם בעלות הברית, בזמן שפארינאצ'י ניסה לארגן פוטש בו ידיח את המלך ואת מוסוליני ויביא את איטליה לשליטה גרמנית ישירה[31].
ב-17:30 בערב באותו יום נסע גראנדי לוונציה, הפגישה הייתה אמורה להיערך רבע שעה אך בסופו של דבר נמשכה עד 18:45. מפקד העליון של הכוחות הגרמנים באיטליה, הגנרל-פלדמרשל הגרמני, אלברט קסלרינג חיכה לפגישה עם מוסוליני. מוסוליני אמנם הכחיש שדיבר עם גראנדי על המסמך שהוגש למועצה הפשיסטית אך סביר להניח שגראנדי, שעל אף מחלוקות העבר כיבד והעריך מאוד את מוסוליני הסביר על ההשלכות של כינוס המועצה ונתן לו הזדמנות להציל את כבודו ולהתפטר בטרם ההצבעה[32]. מוסוליני דחה את הצעותיו של האחרון בטענה כי מסקנותיו שגויות מכיוון שגרמניה עומדת לייצור נשק-על שיכריע את המלחמה לטובתה[33].
ב-23 ביולי גראנדי, פדרצוני ובכירים נוספים נפגשו ובפגשיתם שינו את המסמך שהם התכוונו להגיש למועצה והוסיפו סעיף שמתייחס לתפקידי המועצה, כדי לתת לחבריה את האופציה החוקתית להדיח את מוסוליני. בזמן שנותר לפני כינוס המועצה, גראנדי יצר קשר עם משתתפים נוספים וביקש מהם להצטרף לניסיונו להדיח את מוסוליני[34].
ליל ההדחה עריכה
כינוס המועצה הפשיסטית העליונה עריכה
בשעה 17:00 ב-24 ביולי 1943, 28 חברי המועצה הפשיסטית נפגשו במשרדו של מוסליני שבארמון ונציה. בפעם הראשונה מאז שהוקמה המועצה, לא שומר הראש של מוסוליני ולא יחידת M (אנ') המובחרת נכחו בארמון ובמשרד[35]. חיילי החולצות השחורות שלטו בחצר ובחומות הארמון. מוסליני לא רצה שקצרן יהיה נוכח בחדר ולכן לא היה פרוטוקול מהכינוס[36].
גראנדי הביא איתו שני רימוני יד כי חשש שאולי לא יצא מארמון בחיים. מוסחליני החל את הפגישה בסיכום פעולות הפיקוד העליון (אנ') ולאחר מכן סיכם את אירועי המלחמה בחודשים האחרונים, כמו כן, מוסליני ציין כי בכוונתו להעביר את הממשלה לעמק הפו. מוסליני סיים את דבריו בכך שביקש מכל אחד מהמשתתפים לתת את דעתם אישית על מה שהוא כינה "הדילמה" (הבחירה בין מלחמה או שלום). מוסליני ידע שלפחות שלושה או ארבעה מחברי המועצה נגדו ותומכים בשלום. הוא קיווה שיוכל לשכנע אותם להצביע להצעה שעלתה שבמסגרתה, יוחזרו רק הסמכויות הצבאיות למלך אך הוא ימשיך לכהן כראש הממשלה. לאחר מכן, נשאו דברים אמיליו דה בונו, פארינאצ'י וצ'זארה מריה דה וקי[37].
לאחר מכן, קרא גראנדי את המסמך שהכין בנוגע לרצונם של חברי המועצה להדיח את מוסליני בעקבות האירועים האחרונים[38]. לאחר שסיים נאומו, פארינאצ'י חלק על חלק מדבריו של גראנדי וטען כי בניגוד לטענתו של גראנדי שמוסליני בגד בחוקה, לטענתו, מוסוליני בגד בפשיזם. פארינאצ'י טען כי כדי לנצח במלחמה יש צורך "לטפל" בדמוקרטים, הליברלים והגנרלים שלדבריו עדיין היו חלק מהמפלגה. הוא קרא להחזיר את השליטה בפיקוד העליון למלך. בשעה 23:30 הודיע מוסוליני על דחיית המשך הפגישה למחר, בעקבות התארכותה של הפגישה לתוך הלילה. בשלב זה טען כי גראנדי כי זה בושה ללכת לישון כשחיילים איטלקים מתים למען איטליה ודרש הצבעה[39]. מעולם, בכל 20 שנות ההיסטוריה של המועצה הפשיסטית אף אחד לא ביקש להצביע ובכל הישיבות הקודמות התקיימו דיונים שסוכמו על ידי מוסוליני. מוסליני הסכים בלית ברירה ואמר שהפגישה תופסק ל-10 דקות הפסקה[40]. בינתיים, גראנדי החל לגייס את תמיכתם של חברי המועצה במסמך שלו, שקורא להדחת הדוצ'ה מוסוליני מתפקידו כראש הממשלה.
לאחר מספר נאומים בעד ונגד המסמך שקרא להדחתו של מוסוליני, אמר מוסוליני לחברי המועצה לחשוב היטב על תמיכתם בהצעתו של גראנדי ורמז כי הדבר יוביל לקץ הפשיזם. מוסוליני אף טען כי המחשבה שהאמריקאים והבריטים יסתפקו בקץ הפשיזם היא אשליה וברצונם הוא להוביל סופיה של איטליה, שלדבריו הפכה לסיכון ממש וחזק עליהם במהלך כהונתו. גראנדי המשיך להתבצר בעמדתו וטען שמוסוליני מנסה לערבב את כולם ואמר שאם הבחירה היא בין נאמנות אליו לבין נאמנות לאיטליה, הבחירה ברורה. בשלב, הפתיע סקורזה את כולם כאשר הציג מסמך ובו הצעה מנוגדת להצעתו של גראנדי. סקורזה הציע למנות מחדש את שרי המלחמה והפנים תחת ראש הממשלה המוסליני, תוך ריכוז יתר הכוח אצל אנשי המפלגה.
באזור השעה 02:00 הורה מוסוליני על תחילת ההצבעה על הצעתו של גראנדי. תוצאות ההצבעה היו 19 קולות בעד ו-8 נגד. מוסוליני, שטרם ידע כי הדבר תכף הביא להדחתו בפועל הכריז על אישור ההצעה ושאל מי יביא את התוצאות ויסבירם למלך. גראנדי דרש שמוסוליני יעשה זאת בעצמו אך טרם התקבלה החלטה מה באמת התוקף והסטטוס של ההחלטה (האם מדובר בהחלטה עם תוקף חוקתי או "המלצה" למלך).
לאחר שכל חברי המועצה עזבו את הארמון, נשאר מוסוליני עם סקורזה כדי לדון בערכה המשפטי של ההחלטה והשניים הגיעו למסקנה שמדובר רק ב"המלצה" למלך. סקורזה הציע למוסוליני לקבל את ההחלטה ככזאת עם תוקף משפטי אך הוא סירב כי הוא הבין שהוא מוצא את עצמו לבד, נגדו כל בני בריתו מהמועצה. לאחר שיחתם ולפני שהגיע לאשתו ששתהה בביתם, טלפן מוסוליני לפילגשו, קלרה פטצ'י, שם הסביר לה בייאוש כי "הכל נגמר עכשיו". לאחר מכן, ליווה את מוסוליני לביתו, לשם הגיע ב-03:00 בלילה, ב-25 ביולי.
.JPG)
הדחתו הסופית ומעצר מוסוליני עריכה
גראנדי נפגשו עם הדוכס פייטרו ד'אקוארונה מתום הכינוס של המועצה ועד 06:00 בבוקר. ב-07:00 בבוקר הודיע ד'אקוארונה למלך על החלטתם של חברי המועצה הפשיסטית. המלך התקשר לפייטרו באדוליו והודיע לו כי הוחלט שהוא יהיה יורשו של מוסליני. החלפת מוסליני הייתה אמורה להתבצע ב-29 ביולי. מוסוליני יצר קשר עם בית המלוכה כדי לבקש לקבוע פגישה המלך, בה רצה לדווח לו על כינוס המועצה בלילה הקודם. בקשת זו הביאה להחלטתו של המלך לעצור את מוסוליני עוד באותו יום[41]. הגנרל קסטלנו יצר קשר עם הגרנל אנג'לו צ'ריקה, שארגן את המעצר. וג'ובאני פריניאני (אנ') פיקח עליו. בסביבות השעה 14:00 הלוטננט פריגאני, שבדק את היכולת לבצע את צו המעצר שהוצא נגד מוסוליני.
בינתיים, פגש מוסוליני את השגריר היפני, Shinrokuro Hidaka. בפגישה, ביקש מוסוליני להעביר לראש ממשלת יפן, הידקי טוג'ו בקשה ליצור קשר עם היטלר ולשכנע אותו להגיע להסכם עם ברית המועצות, אחרת איטליה תאלץ לנטוש את מדינות הציר. אחר הצהריים, שעות ספורות לפני שנעצר, מוסוליני ביקר ברובע סן לורנצו ברומא כדי לראות את הנזקים שנגרמו בהפצצות בעלות הברית באזור. כשחזר לביתו, הזהירה אותו אשתו, רקלה, לא ללכת לפגישה עם המלך בטענה כי אי אפשר לסמוך עליו. היא אף אמרה לו "אתה לא תחזור" אך מוסוליני דחה את דבריה וטען שהמלך הוא חברו הטוב ביותר[42].
בשעה 17:00 הגיע מוסוליני לוילה אדה, שם המתין לו המלך. הוא הביא איתו עותק של החלטת המועצה הפשיסטית. בפגישתם, ניסה מוסוליני לשכנע את המלך לא מדובר בהחלטה בעלת ערך משפטי ושהרבה מתומכי ההצעה שינו את דעתם מיד לאחר הישיבה אך המלך לא קיבל את טענותיו וטען כי המדינה שבורה והמצב מחייב אותו לעזוב את תפקידו. המלך אמר לו כי הגנרל באדוליו צפוי להחליף אותו בתפקידו. מוסוליני חשש לעתידו אך המלך הבטיח לו שהוא ידאג לביטחונו ולביטחונה של משפחתו באופן אישי[43]. בסיום פגישתם, ליווה המלך את מוסוליני עד מפתן הדלת. לאחר שיצא מהוילה, הגיע מוסוליני למכוניתו, אך שם קפטן פאולו ויניירי אמר לו שעליו ללכת לאמבולנס שהוצב בסמוך[44]. מוסוליני דחה תחילה את הצעתו אך נאלץ בסופו של לנסוע באמבולנס. האמבולנס עזב את הוילה ונסע לכיוון מרכז העיר רומא עד שהגיע לרובע פראטי ובכניסה לצריף בו נאסר הוצבו מספר חיילים שאבטחו את המקום. מוסוליני קיבל מכתב מראש הממשלה החדש, באדוליו, בו הסביר האחרון את נחיצות המאסר ושאל אותו לאן הוא ירצה שהוא יועבר. תחילה מוסוליני ביקש להגיע לבית הקיץ שלו ברומאניהוהוא כותב לבאדוליו כי הוא ישמח לסייע לו ולממשלה החדשה. העברתו למעון הקיץ לא באמת הייתה על הפרק והוא הועבר לעיר גאטה (אנ'), משם לאי פוזנה (אנ') ומשם ללה מדלנה עד שהועבר לאתר הסופי קמפו אימפרטורה שהיה בקרבת אתר סקי בהר גראן סאסו שברכס הרי האפנינים, כ-100 קילומטרים מצפון-מזרח לרומא[45].
תגובת הציבור האיטלקי עריכה
עם פרסום הידיעות על הדחתו של מוסוליני גברים ונשים בכל רחבי איטליה, יצאו החוצה מבתיהם והחלו להרוס פסלים, סמלים, דגלים וכרזות תעמולה. בינתיים, הממשלה החדשה כלאה נאמני משטר רבים בכלא הצבאי של רומא. למעשה, מלבד ההרס של הסממנים הפשיסטים לא הייתה כלל אלימות מצד העם לאחר ההדחה - בלי לירות ירייה אחת, מוסוליני ומפלגתו הפשיסטית ששלטה באיטליה ב-21 השנים האחרונות נפלה והודחה.
אחרית דבר עריכה
תגובה גרמנית עריכה
הפקידים הגרמנים קיבלו את הידיעה על מעצרו של מוסוליני עוד באותו יום באזור 19:30 והודיעו מיד להיטלר ולאחר שהודיעו לו, היטלר זעם ורתח. במקביל, פארינאצ'י הלך לשגרירות הגרמנית והציע למפקד העליון של הכוחות הגרמנים באיטליה, אלברט קסלרינג והשניים נסעו לכיוון למונטרוטונדו (אנ'), הסמוכה לרומא כדי לתכנן משם את שחרור מוסוליני.
ההדיוויזיה ה-44 של הוורמאכט פרצה את מעבר ברנר ואת טובלאך ובהמשך כבשה את שאר דרום טירול[46]. יחידות גרמניות אחרות כבשו את פיימונטה שבמערב המדינה. הרכבות שהובילו את הכוחות הגרמניים לחזית בצפון איטליה היו מלאות בדיוקנים ובכרזות תעמולה שמשבחות את מוסוליני ומנהיגותו. מ-26 ביולי ועד 8 באוגוסט שמונה דיוויזיות גרמניות ובריגדה אחת הועברו ללא הסכמה איטלקית לצפון ולמרכז איטליה: אותם חיילים שהיטלר הכחיש שיעביר בפגישתו עם מוסוליני שבועיים לפני כן בפלטרה[47].
"ארבעים וששת הימים", שביתת הנשק ומלחמת אזרחים עריכה
תקופת "ארבעים ושישה הימים" שהחל במעצרו של מוסוליני ב-25 ביולי והסתיימה עם ההכרזה הפומבית של האיטלקים על שביתת נשק עם בעלות הברית ב-8 בספטמבר (למעשה ההסכם נחתם כבר ב-3 בספטמבר אך קיומו נשמר בסודו מהעם האיטלקי, מנאמני מוסוליני ובעלי בריתה הנאצים) יביאו לפעולות רבות באיטליה.
היטלר הבין כי חילופי המשטר יובילו בסבירות גבוהה לעריקה איטלקית לצד בעלות הברית, דבר שיסכן את הכוחות הגרמניים הנלחמים בדרום המדינה ובכל יסכן את כל נוכחות הוורמאכט בדרום אירופה. עם זאת, ממשלת באדוליו הטרייה לא ניסתה בהתחלה ליצור קשר עם האמריקאים והבריטים. גרמניה המשיכה להגביר את תנועת הכוחות הגרמניים שנכנסו לאיטליה וזאת לכאורה כדי לשמור על איטליה מפני כוחות בעלות הברית שפולשות מכיוון דרום.
לאחר שהציבור קיבל אפשרות לחגוג ב-25 ביולי, הכריזה הממשלה החדשה על מצב חירום ב-26 ביולי[48]. ב-27 ביולי התקיימה בפעם הראשונה התכנסות של הממשלה החדשה, בפגישה זו הוחלט לפזר ולפרק את המפלגה הפשיסיטית ואת המועצה הפשיסטית העליונה ועל איסור הקמת כל המפלגות הפוליטיות מחדש[49]. על אף האיסור, נציגים של מרבית המפלגות הפוליטיות נפגשו ב-26 ביולי במילאנו וב-27 ביולי ברומא כדי לחגוג את הניצחון על הפשיזם. חברי המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, מפלגת הפעולה, המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית והמפלגה הליברלית האיטלקית החלו לשתף פעולה גנד הממשלה. כמה הפגנות נגד ממשלת באדוליו הביאה להרג של כ-83 איטלקים ומאות פצועים ברחבי איטליה[50].
פעולות סותרות של ממשלת באדוליו במהלך ארבעים ושישה הימים יביאו למספר אסונות לאומיים: התמוטטות הכוחות המזוינים מול התקפת גרמניה הנאצית ובכך כיבוש צפון ומרכז איטליה, בריחת משפחת המלוכה האיטלקית, שחרור מוסוליני בפשיטת גראן סאסו והקמת מדינת בובות בשטחים הכבושים בצפון איטליה - הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית בראשות מוסוליני שזה עתה שוחרר ותחילת מלחמת האזרחים באיטליה.
הערות שוליים עריכה
- ^ Bianchi (1963), p. 283
- ^ De Felice (1996), p. 1168
- ^ De Felice in Grandi (1983), p. 77
- ^ De Felice in Grandi (1983), p. 76
- ^ De Felice in Grandi (1983), p. 46
- ^ De Felice (1996), p. 1148
- ^ De Felice (1996), p. 1151
- ^ Bianchi (1963), p. 426
- ^ De Felice (1996), p. 1184
- ^ Bianchi (1963), p. 384-6
- ^ De Felice (1996), p. 1239
- ^ Bianchi (1963), p. 401
- ^ Bianchi (1963), p. 417
- ^ Bianchi (1963), p. 432
- ^ De Felice (1996), p. 1193
- ^ De Felice (1996), p. 1198
- ^ Bianchi (1963), p. 435
- ^ De Felice (1996), p. 1316
- ^ De Felice (1996), p. 1199
- ^ Bianchi (1963), p. 445
- ^ Bianchi (1963), p. 451
- ^ Bianchi (1963), p. 454
- ^ De Felice (1996), p. 1338
- ^ Grandi (1983), p. 225
- ^ Grandi (1983), p. 224
- ^ Grandi (1983), p. 236
- ^ De Felice (1996), p. 1248
- ^ De Felice (1996), p. 1349
- ^ De Felice (1996), p. 1188
- ^ De Felice (1996), p. 1350
- ^ De Felice (1996), p. 1187
- ^ De Felice (1996), p. 1252
- ^ Bianchi (1963), p. 486
- ^ Bianchi (1963), p. 496
- ^ Bianchi (1963), p. 510
- ^ Grandi (1983), p. 249
- ^ Bianchi (1963), p. 540
- ^ Monelli (1946), p. 123
- ^ Grandi (1983), p. 260
- ^ Bianchi (1963), p. 576
- ^ De Felice (1996), p. 1391
- ^ Bianchi (1963), p. 661
- ^ Bianchi (1963), p. 668
- ^ Bianchi (1963), p. 670
- ^ Monelli (1946), p. 142
- ^ Bianchi (1963), p. 713
- ^ Bianchi (1963), p. 715
- ^ Bianchi (1963), p. 724
- ^ Bianchi (1963), p. 746
- ^ Bianchi (1963), p. 740