עקדת יצחק

רמברנדט, עקדת יצחק, 1635

סיפור עקדת יצחק (עקידה = קשירה), הוא מעשה המופיע במקרא בספר בראשית (כ"ב, א-יט), לפיו אברהם כמעט והקריב את יצחק כקרבן לאלוהים לאחר שנצטווה כך על ידו, אלא שברגע האחרון בטרם פעולת השחיטה נצטווה להשאירו בחיים. מעשה זה נחשב במסורת היהודית ואף במסורות נוספות למופת של מסירות נפש ושל אמונה באלוהים.

סיפור המעשה

העקדה בבית הכנסת בבית אלפא

לאחר שכרת אבימלך ברית עם אברהם, ציווה אלוהים את אברהם להקריב את יצחק, בנו האהוב והמועדף שנולד בדרך נס. המקרא מתאר דו-שיח קצר בין האב לבנו, שנושא עליו את עצי העולה, שתמה על כך שאין שה לקורבן, ואת תשובתו של אברהם המסתיר זאת ממנו: "אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי". לאחר שמבין הבן שהוא למעשה השה, נראה שאינו מתנגד למעשה, ואברהם עוקד אותו על גבי מזבח ומתכונן להקרבתו. לאחר שאברהם לקח את המאכלת קרא אליו מלאך אלוהים: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". לאברהם נגלה איל, ואותו העלה אברהם לעולה במקום בנו.

בעקבות עקדת יצחק נאסר על יצחק לצאת מארץ כנען, אף בזמן הרעב, מכיוון שהוגדר כ"עולה תמימה".‏[1]

לאורך כל הסיפור המקראי אין תיאור של רגשות של אברהם או של יצחק. המספר המקראי בונה את הדרמה העומדת להתחולל דווקא דרך מיעוט ביטויים של רגש וריבוי של פעלים, מעידים על אינטנסיביות של עשייה. אחד הביטויים שלכאורה מבטאים את הלך הנפש של אברהם, הוא הכינוי שלו ליצחק – "בני".

בסיפור עקדת יצחק מוצגת לראשונה בתנ"ך אהבה, בדבריו של אלוהים לאברהם: "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק"‏‏.‏[2]

סיפור דומה קיים במיתולוגיה היוונית על אודות אגממנון, שעמד להקריב את בתו איפיגניה, אך האלה ארטמיס החליפה אותה באיילה, כפי שהחליף אלוהי ישראל את יצחק באיל (כבש).

הסיבות לעקדה

פסיפס המתאר עקדת יצחק, כנסיית הגואל שעל הדם, סנקט פטרבורג

במסורת הפרשנית הועלו בעיקר שלוש סיבות אפשריות שבעטין דרש אלוהים ביצוע מעשה שכזה:

אף שאלוהים מבטיח לו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"[3], ובציווי זה סותר את הבטחתו, אברהם כמעט ציית לאל, ובטרם ימית את יצחק, הגיע מלאך ומנע ממנו את המעשה, ובמקומו הראה לו איל שנאחז בסבך בקרניו להעלותו במקום בנו.

על פי חז"ל, הפסוק ששולל את קורבן המולך, "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"" (ירמיהו ז', לא), מתייחס אל עקדת יצחק, וטוען שהציווי לאברהם היה מהפה ולחוץ ולא עלה כלל על לבו של האל. רש"י ממשיך קו זה ואומר שבציווי של העקדה לא נאמר לשחוט את יצחק אלא להעלות אותו לעולה, ולאחר שאברהם מעלה אותו על המזבח הוא מקבל הוראה להוריד אותו משם.

הגמרא מספרת את הרקע לצווי העקידה. לפי סיפור זה השטן שרצה לקטרג על אברהם, בא לפני הקב"ה ואמר לו:

זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה, לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך?

(כלומר אתה הענקת לו מתנה שאין לאמוד את ערכה, והוא עשה סעודה גדולה ולא העניק לך אפילו מתנה קטנה בלבד). ענה הקב"ה לשטן

"כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו זבח את בנך מיד זובחו".

(כלומר כל הסעודה שעשה הייתה לכבודי, וההוכחה לכך אם אומר לו לזבוח את בנו הוא יעשה כך).

מיד אמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך..."‏[4].

גילו של יצחק

עקדת יצחק מאת קאראווג'ו, משנת 1603

סוגיית גילו של יצחק בעת המאורע היא נושא השנוי במחלוקת. על פי פשט המקרא, היה יצחק נער, כיוון שאברהם אומר זאת בסיפור. על פי חז"ל וחלק מהמפרשים, גילו של יצחק היה שלושים ושבע, יש דעות שסוברים שהיה בן חמש[דרוש מקור], ואילו אבן עזרא קובע שהיה בן שלוש עשרה, ודוחה את אלו שסוברים שהיה בן חמש, בכך שבן חמש איננו יכול לשאת עליו את עצי העולה כפי שמתואר בסיפור. לתפישׂת אלו שסוברים שהיה מבוגר, הניסיון בעקדה היה לא רק של אברהם אלא גם של יצחק. וכך מספרת הגמרא: על הוויכוח בין ישמעאל ליצחק

רבי לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה "זבח עצמך לפני", אני זובח. מיד – "והאלהים נסה את אברהם".
– מסכת סנהדרין, פט, ב

העקדה במסורות שונות

ביהדות

על פי האגדה, השטן בא בצורות שונות, והפריע לאברהם ויצחק להגיע אל הר המוריה (הוא הר הבית). השטן נכשל בכל פעם עקב נחישותם של אברהם ויצחק, ולאחר שנכשל בניסיונו הלך אל שרה ואמר לה שאברהם יצא לשחוט את בנה היחיד, ושרה מתה בעקבות זאת. עוד על פי האגדה, בהגיעם להר המוריה, ביקש יצחק מאביו לקשור אותו, כדי שלא יבעט בו בטעות בעת השחיטה. מסורת זו של הפרעת השטן לעקידה הגיעה גם למסורת המוסלמית, ומתבטאת באחד הטקסים של העלייה לרגל למכה.

איקונה רוסית משנת 1778.

בנצרות

סיפור עקידת יצחק השפיעה על גם מוטיבים ראשיים בדת הנוצרית, על ידי פרשנות טיפולוגית. בשני המקרים מדובר על מעשה הקרבה עילאי למען אלוהים. יצחק מתואר כשה התמים שיעלה על המזבח, ואילו ישו נקרא "שה האלוהים" (Agnus dei). ישנו אף דמיון צורני: ישו מתואר כנושא את הצלב שעליו נצלב, בדומה ליצחק שנושא עליו את עצי העולה שאמורים לשרוף אותו. אימוץ המסורות לגבי עקידת יצחק במסורת הנוצרית הוא מרכזי, ולכן הועתק אתר ההקרבה מהר הבית שעל-פי המסורת היהודית לגבעת הגולגולתא, היכן שנקבר ישו, וכיום נמצא במתחם כנסיית הקבר.

באסלאם

סיפור העקדה מופיע גם בקוראן, אולם לא מצוין מי מבניו של אברהם תוכנן להיעלות כקורבן; חלק מהפרשנים המוסלמים סבורים שהיה זה יצחק, אולם הדעה המקובלת בקרב הפרשנים היא שישמעאל היה הבן שתוכנן להיעלות כקורבן, מכיוון שהערבים מחשיבים עצמם כצאצאיו והם מזהים את מקום העקידה במכה. לעומת זאת בשיעה מקובל לראות את הבן שתוכנן להיעלות כקורבן כיצחק, מכיוון שרוב השיעים הם לא ערבים ובזיהוי זה הם מביעים את התרעומת על הפלייתם על ידי הערבים הסונים.

בהגות

סיפור עקדת יצחק נדון בהתפלמסות פרשנית ופילוסופית במשך אלפי שנים, מפני שהדינמיקה שבו מבלבלת: האל מביא את המאמין למקום של הקרבה אסורה ודוחה אותו במה שנראה כהתעללות; עוד נראה שהמסר הינו דיכוטומי, מפני שמסירותו של אברהם כה נוגעת ללבו של אלוהים, שהוא מבטיח לו בעקבות נכונותו להקריב את בנו, הבטחות שונות, כריבוי בנים מוצלחים שהעולם יתברך בהם. האם הרצון להקריב את הבן הוא טוב או רע?‏[5]

יש הרוצים לטעון שלא ברור מה הייתה גדולתו של אברהם במעשהו. חלק מפולחני האלילים של העמים הכנעניים כלל הקרבת צאצאים כמעשה שגרה. כנגד כך, יש המפרשים שזה היה הנסיון הגדול לאברהם שבמשך כל שנות חייו עסק ב "מפעל חיים" של הפצת האמונה באל אחד ונלחם כנגד אותם עובדי אלילים המקריבים את בניהם. אברהם טען שהאל לא חפץ בקרבן אדם. כשאברהם התבקש להעלות לעולה את בנו , הדבר סתר את מפעל חייו הן מבחינת תוכן הדברים והן מבחינת זאת שלא יהיה ממשיך לדרכו. זה היה חלק עיקרי בקושי של הנסיון ואברהם נבחן האם יקיים את ציווי האל למרות זאת. יש המביאים חיזוק לנושא הנבואה מנסיון העקידה. אברהם אבינו לא היה מעלה את בנו לעולה אם לא שהיה ברור לו ללא צל של ספק כי האל ביקש זאת ממנו.

הפילוסוף הדני סרן קירקגור, בבואו לנתח ולהבין את אברהם בניסיון העקידה, מכנה אותו בתואר אביר האמונה, משום שהוא מזהה בו את היכולת להאמין מכוח האבסורד בבלתי אפשרי, ורואה בו אדם המסוגל לחיות בקונפליקט מבלי לבוא לידי ספקנות. הוא מדמה אותו לרקדן שיש בכוחו לדלג אל-על לעבר האינסוף בתנועה של ויתור אינסופי על כל שיש לו, גם אם בסופו של דבר הוא נופל למטה וחוזר אל הסופי: הוא חי בתוך הסופי, אך באוויר הפסגות. על פי קירקגור אברהם היה יכול לבחור בהתאבדות על ההר במקום הקרבת בנו, אבל אז היה הופך לדמות נערצת, ולא לכוכב המנחה אנשים בייאושם.‏[6]

בתרבות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: עקידת יצחק
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עקידת יצחק

הערות שוליים

  1. ^ זוהר חלק ג דף לז/א.
  2. ^ ‏מתוך: מאיר שלו, ראשית, הוצאת עם עובד, 2008.
  3. ^ בראשית כ"א, פסוק י"ב
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב'.
  5. ^ בסיפור תנ"כי אחר זוכה המקריב את בנו לישועה: מישע מלך מואב הקריב את בנו הבכור מעל החומה כשהיה תחת מצור, וזכה שתבוסתו לא תושלם. "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ" (מלכים ב' ג', כז).
  6. ^ קירקגור, חיל ורעדה, פרקים: "נאום הלל לאברהם" ו"לעצם הבעיתיות".