ערבים
| ערבים |
|---|
 פיליפוס הערבי, יוחנן מדמשק, אל קינדי, אל-ח'נסאא, פייסל הראשון, גמאל עבד אל נאצר, אסמהאן, מאי זיאדה |
| אוכלוסייה |
| 250–300 מיליון |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים |
|
מדינות ערב חלק ממדינות אפריקה |
| שפות |
| ערבית |
| דת |
|
אסלאם נצרות הדת הדרוזית |
| קבוצות אתניות קשורות |
|
עמים שמיים מלטזים, יהודים, שומרונים ואשורים |
ערבים הם אומה שמית שמוצאה בחצי האי ערב. ערבים התיישבו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה בסדרה של גלי נדידה וכיבוש, בייחוד לאחר התהוותה של דת האסלם במאה ה-7, והם מהווים רוב באוכלוסיית ארצות ערב. כיום משמש השם ככינוי לילידי הארצות הללו, אשר שפת האם שלהם היא ערבית.
ההגדרות השכיחות לשם ערבים בהגות ובספרות, במחקר האקדמי ובתקשורת, הן:
- פוליטית: בני אדם שהם אזרחים במדינות אשר חברות בליגה הערבית (או בהכללה רחבה יותר, העולם הערבי). הגדרה זו כוללת מעל ל-300 מיליון בני אדם. בליגה הערבית חברות כמה מדינות אפריקאיות, כגון ג'יבוטי וסומליה, שתושביהן אינם ערבים כלל. וקיימים ערבים שאינם אזרחי מדינות אלו (למשל בארצות הברית, ישראל, במדינות אירופה).
- לשונית: בני אדם אשר שפת האם שלהם היא ערבית. הגדרה זו כוללת מעל ל-200 מיליון בני אדם. לא בכל אזור מדברים אותה ערבית. במצרים, למשל, מדברים ערבית שונה מזו שמדברים בסוריה, משום שבמצרים הושפעה הערבית מן השפה המצרית העתיקה, ובסוריה הערבית הושפעה מהשפות הפיניקית והארמית. הגדרה זו מכלילה במונח ערבים גם יהודים שחיים בארצות ערב או מוצאם מארצות ערב ושפת אמם היא ערבית.
- גנאלוגית: בני אדם אשר מתגוררים, או שאבותיהם התגוררו בחצי האי ערב.
- אתנית-תרבותית: בני אדם אשר מחשיבים עצמם כערבים (ללא קשר למקורות אתניים), שתרבותם היא ערבית, ומוכרים כערבים בעיני אחרים.
רוב הערבים הם מוסלמים סונים או שיעים, ומיעוטם נוצרים.
אטימולוגיה
המילה ערבי מוזכרת בתנ"ך מספר פעמים, בהן ספר ישעיהו: "ולא יהל שם ערבי, ורעים לא ירביצו שם".[1] וספר נחמיה המזכיר את "וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי"[2]. מקובל להתייחס למילה ערבי כאל שוכן הערבה ולא כאל העם המכונה כיום העם הערבי.
המילה "ערב" או "ערבי" כשלעצמה לא מוזכרת בקוראן.[3] מופיעות המילים "ערביון" המתייחסת לבדואים (אלו שהתנגדו למוחמד) ו"ערביתו" לציון השפה הערבית.
היסטוריה
לפני בוא מוחמד והאסלאם, תושבי חצי האי ערב היו עובדי אלילים, נוצרים או יהודים. התקופה שלפני מוחמד נקראת בספרות האיסלמית: "תקופת הבערות", או הג'אהיליה. בתקופה זו היו תושבי חצי האי ערב מחולקים לשבטים הצפוניים והשבטים הדרומיים. המסורת השבטית טענה כי אנשי הצפון הם צאצאיו של ישמעאל (איסמאיל) בעוד אנשי הדרום הם צאצאיו של יקטן בן עבר (קחטאן) [דרוש מקור]. בחצי האי ערב, חיו שבטים נודדים (בדואים) ושבטים קבועים. השבטים הקבועים גרו בערים או בנוות מדבר ועסקו בחקלאות או מסחר. בניגוד אליהם, השבטים הנודדים עסקו בליווי שיירות שעברו בחצי האי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, תל אביב: הוצאת דביר, 1995.
- פייר וידאל-נאקה (עורך), מן הכיבוש הערבי אל האיסלאם האימפריאלי, בתוך: תולדות העולם משחר האנושות טעד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 10-7.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים