שואת יהודי רומניה

שואת יהודי רומניה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בפרק זמן של שנים ספורות נרצחו והוגלו מאות אלפי יהודים וכל יהודי רומניה נרדפו, נעשקו ונשדדו על ידי השלטון וגם על ידי פרטים וארגונים שונים. בתקופת מלחמת העולם השנייה שלטה רומניה על טריטוריה הקרויה היום רפובליקת מולדובה, לכן ההתייחסות להלן ליהדות מולדובה תהיה כאל חלק מיהדות רומניה.

אנדרטה לזכר קורבנות השואה שנרצחו על ידי הצבא הרומני באחד מיישובי בסרביה. האנדרטה מוצבת בחצר בית הכנסת "קדושי נובוסוליצה" ברמת השרון

נתונים סטטיסטיים על שואת יהודי רומניה

בשנת 1930 היו ברומניה (בגבולות "רומניה הגדולה" שכללה את בוקובינה, בסרביה כל טרנסילבניה והקדרילטר) 756,930 יהודים.

מספר של 45,000 עד 60,000 יהודים נרצחו בבוקובינה ובבסרביה על ידי יחידות צבא גרמניות ורומניות. 105,000 עד 120,000 יהודים רומנים נוספים מתו כתוצאה מהגלייתם לטרנסניסטריה. נרצחו על ידי השלטונות הרומנים גם 115,000 עד 180,000 יהודים אוקראינים, במיוחד באזור אודסה. עוד כ-15,000 יהודים נרצחו בפרעות יאשי. פרט למספרים גדולים אלה היו עוד רציחות בתחום הרגאט בפרעות דורוחוי, הטבח בגאלאץ, בפרעות בוקרשט ובמקומות נוספים, אך במספרים קטנים מאלפים.

ועדת ההיסטוריונים, שהוקמה על ידי ממשלת רומניה, החליטה שאינה יכולה לנקוב במספר היהודים, שהומתו בשואת יהודי רומניה תחת שלטון רומני, אך ציינה שמספרם נע בין 280,000 ובין 380,000.

בשנת 1942 נשארו ברומניה (לא כולל צפון טרנסילבניה שעברה לידי ההונגרים והקדרילטר שעבר לידי הבולגרים) 275,068 יהודים.

שואת יהודי צפון טרנסילבניה (בשלטון הונגרי)

ערך מורחב – שואת יהודי צפון טרנסילבניה

בשנת 1944 נשלחו למחנות המוות כ-160,000 מיהודי צפון טרנסילבניה.

סיבות לאנטישמיות הרומנית

סיבות כלכליות

נוכחות היהודים באזורים המשויכים היום לרומניה קדמה להיווצרות האומה הרומנית, אך למרות זאת נמנעו מהם זכויות אזרח עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. היהודים לא היו זכאים לרכוש קרקע רומנית, לכן הם חכרו קרקעות מהבויארים והחכירו אותן חכירת משנה לאיכרים. מיקום היהודים בין הבויארים ובין האיכרים העניים הביא לכך שהאיכרים ראו ביהודים את המנצלים שלהם והיפנו כלפיהם את השנאה המעמדית. בשנת 1907 פרץ מרד האיכרים ברומניה, מרד אלים של איכרים עניים, מרד שהתחיל בסכסוך בין חוכר קרקעות יהודי ובין האיכרים שחששו מכך שהוא עומד לגרש אותם מהקרקעות שעיבדו. המרד דוכא באכזריות רבה, (ליון אנטונסקו היה תפקיד מרכזי בכך) ואלפי איכרים הרוגים נקברו בקברי אחים. רבים בציבור הרומני הפנו אצבע מאשימה כלפי היהודים.

איסוף ומעצר יהודים ברחוב ביאשי, בזמן הפרעות

הגילדות המקצועיות לא קיבלו חברים שאינם נוצרים לכן היהודים נדחקו למקצועות שהנוצרים בחלו בהם או למקצועות חדשים. יהודים רבים, בעיקר מבין היהודים העניים שהגיעו מגליציה, ניהלו בתי מרזח בתחום הכפרי. האיכר העני שהלך להטביע את צרותיו בבית המרזח השאיר שם את מעט כספו וכשהילדים שאלו את האם למה אין אוכל/בגדים/כל דבר אחר, ענתה האם שהיהודי גזל את כספו של האב וכך התחנכו הילדים לשנאת יהודים. הדת הנוצרית (כמו הדת היהודית) אסרה על רווחים מריבית, לכן הנוצרים לא עסקו בכך והיהודים כן ועיסוק זה, שכלל הפקעת רכוש החייבים שלא עמדו בתשלום חובם, היווה סיבה נוספת לשנאת היהודים ברומניה.

כניסת היהודים למקצועות החדשים (עריכת דין, רפואה, כלכלה, תעשייה, חינוך, עיתונות, תרבות ואומנות) ולעולם ההשכלה המתפתח הייתה הצלחה גדולה, גם משום שהיהודים ככלל היו משכילים יותר ויודעי שפות זרות. הצלחתם היתרה של היהודים הביאה לכך שבמקצועות אלה, שבמשך הזמן הפכו למקצועות מבוקשים מאוד, היוו היהודים אחוז גבוה בהרבה משיעורם היחסי באוכלוסייה הכללית. גם ההצלחה הזאת הביאה לשנאה מתוך קנאה, כשבין השונאים היו מתחרים לא מעטים.

לפני מלחמת העולם השנייה היהודים ברומניה היוו פחות מ-4% מהאוכלוסייה, אך 31,14% מהמפעלים והעסקים היו בידיים יהודיות. מתוך 8,421 רופאים בכל רומניה, 2,089 (כ-25%) היו יהודים. היו גם יותר מ-2000 מהנדסים יהודים ויותר מ-3000 עורכי דין יהודים.

סיבות לאומיות

העם הרומני היה מדוכא מבחינה לאומית במהלך ההיסטוריה. הטריטוריות הרומניות נכבשו ונשלטו על ידי שכנות תקיפות ורק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם זכו הרומנים לכך שכל הטריטוריות המאוכלסות ברוב רומני ישלטו על ידם במסגרת מה שכונה "רומניה הגדולה" (România Mare). צירוף הטריטוריות של בסרביה, טרנסילבניה, בוקובינה, באנאט והקדרילטר (חלק מדוברוג'ה, איחד אומנם את הרומנים, אך הכפיף לשלטון הרומני מספרים גדולים מאוד של בני לאומים אחרים, הונגרים, יהודים, אוקראינים, גרמנים, רוסים, בולגרים ועוד. המדינות השכנות שאפו לקרוע מרומניה את החבלים בהם שכנו מיעוטים גדולים אלה, הונגריה דרשה את טרנסילבניה ואת הבאנאט, ברית המועצות דרשה את בסרביה ואת בוקובינה ובולגריה דרשה את דוברוג'ה. הרומנים חשו מכותרים על ידי אויבים וראו במיעוטים גורם לא נאמן שעלול לשמש כגיס חמישי. יהודים רבים היגרו אל רומניה מהאימפריה הרוסית (בעיקר מגליציה הענייה) במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. רבים מהמהגרים היהודים האלה, להבדיל מהיהודים שישבו ברומניה מזה דורות רבים, לא דיברו את השפה הרומנית, התלבשו בצורה שונה והתנהגו בצורה שונה מהמקובל. היהודים, להבדיל ממיעוטים אחרים, נמנעו מלהיכנס לקשרי נישואין עם הרומנים וכך נמנעה הדרך להתבוללותם באוכלוסייה הכללית. הבולטות היהודית הייתה גדולה במיוחד במולדובה, בבסרביה ובבוקובינה, שם היוו היהודים, בשנת 1930, 30% מהאוכלוסייה העירונית.

יהודים רבים היו בין אוהדי הקומוניזם ומספר היהודים במפלגה הקומוניסטית הרומנית עלה בהרבה על השיעור היחסי של היהודים בכלל האוכלוסייה - בשנת 1933 היהודים היוו פחות מ-4% מאוכלוסיית רומניה, אך חלקם במפלגה הקומוניסטית הרומנית היה 18,2%. הראשון שהשתמש ברומניה בפצצות לשם התנקשות פוליטית היה הקומוניסט היהודי מקס גולדשטיין. בנוסף לכך, בולטות ריבוי היהודים בהנהגת ברית המועצות בתחילת השלטון הקומוניסטי, יצרו בעיני המתבונן הרומני את הזהות בין היהודים ובין הקומוניזם, בין היהודים ובין ברית המועצות. הצעד הבא היה לראות ביהודי רומניה סוכנים של ברית המועצות, המעצמה שרצתה לקרוע חבלים מרומניה, רצתה וגם הצליחה בכך.

עד סוף מלחמת העולם הראשונה סירבו הרומנים להעניק זכויות אזרח ליהודים היושבים בארצם, למרות לחצי מדינות מערב אירופה. הגדלת שטחה של רומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה הותנתה במתן זכויות שוות למיעוטים, כולל היהודים. הרומנים נענו הפעם, אך לא מרצון וראו במתן הזכויות ליהודים מעשה אונס שעשו בהם מעצמות המערב. תחושה זו הגדילה את נטייתם לראות ביהודים נטע זר (זרים התערבו למענם).

סיבות דתיות

הרומנים הם נוצרים (מרביתם נוצרים אורתודוקסים) ושנים רבות של שיעבוד מוסלמי ומאבק במוסלמים, הפכו את נצרותם לנצרות לוחמנית. נבערות המאמינים, בנוסף למניפולציות של כמרים, הביאו למצב בו הרומנים ראו ביהודי ארצם אשמים במות ישו ולא פעם, לאחר דרשות חגיגיות בכנסיות, יצאו להיפרע מהם. פוגרומים ועלילות דם היו חלק מההיסטוריה של המקום. שידוך פוליטי שנעשה בין הדתיות הנוצרית המקומית ובין הלאומנות הרומנית, שידוך שבא לידי ביטוי בתנועת הלגיונרים העצים מאוד את האנטישמיות הרומנית.

מטרות השלטון הרומני

מדיניות הרומניזציה, שהתחילה לפני מלחמת העולם השנייה, התעצמה עם עלייתו לשלטון של יון אנטונסקו והכנופיה הרצחנית של משמר הברזל. שלטון זה שם לו למטרה לסלק מרומניה את היהודים, מבלי לברור באמצעים, תוך כדי שדידת רכושם. אנטונסקו והלגיונרים שאפו לאותה מטרה, אך היו חילוקי דעות בין השותפים האלה, לגבי השיטה ובעיקר לגבי הנהנים מרכוש היהודים. שלטון זה מצא שפה משותפת עם בני הברית הנאצים, אך גם איתם היו חילוקי דעות לגבי הדרך המתאימה לסילוק/חיסול היהודים ושוב, לגבי חלוקת השלל, רכוש היהודים.

אנטונסקו היה מודע לתפקיד החיוני שמילאו היהודים בכלכלה הרומנית, לכן חיפש מעבר הדרגתי של דחיקת רגליהם ומילוי מקומם על ידי רומנים נוצרים. אנטונסקו דגל בחקיקה ומעשים שלטוניים וראה ברכוש היהודי אוצר של המדינה שהיהודים השתלטו עליו ועכשיו צריך להשיבו לחזקת המדינה הרומנית. הלגיונרים פעלו בצורה פחות מאורגנת ויותר יצרית. היו מקרים רבים בהם פגעו הלגיונרים ביהודים, פגיעות גופניות (כולל רצח ועינויים) לשם סיפוק יצרים סדיסטיים. הלגיונרים ניסו והצליחו במידה בלתי מבוטלת, לנתב את רכוש היהודים אל קופת תנועתם ואל כיסי או בתי חבריהם.

אנטונסקו והחקיקה הרומנית הבדילו בין יהודי הרגאט ובין יהודי המחוזות שצורפו לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, האחרונים היו במצב הגרוע ביותר. ביום 8 ביולי 1941 אנטונסקו נאם לפני מועצת השרים של רומניה ואמר: "...אני בעד הגירה כפויה של היסוד היהודי מבוקובינה ומבסרביה, צריכים להשליך אותם מעבר לגבול. אני גם בעד הגירה כפויה של היסוד האוקראיני, אין להם מה לחפש כאן ברגע זה. לא אכפת לי אם בהיסטוריה יראו בנו ברברים. האימפריה הרומית ביצעה סדרה של מעשים ברבריים לפי קני המידה הנוכחיים ובכל זאת הייתה המבנה הפוליטי הדגול ביותר. אין בהיסטוריה שלנו רגע מתאים יותר. אם יהיה צורך, תירו במקלעים".

רצח יהודי בסרביה ובוקובינה והגירושים לטרנסניסטריה

גירוש יהודים מבתיהם תחת משמר של חייל במדי הצבא הרומני, בשנת 1941, בשטחי ברית המועצות שנכבשו במלחמה

מפת רומניה בשנת 1942 לאחר אבדן צפון טרנסילבניה וצירוף הכיבושים בשטחי ברית המועצות

לפני כניסת הצבא הרומני לבסרביה ולבוקובינה במלחמת העולם השנייה כבר נקבעה המטרה של טיהור המחוזות האלה מיהודים. הוראות רבות בנוגע ליהודים ניתנו בעל פה ובנוסף לכך, לפני נפילת המשטר של אנטונסקו הושמדו מסמכים רבים, לכן אין כיום תיעוד על המועד המדויקת ועל הפורום בו נקבעו המטרות, אך התייחסויות מאוחרות יותר מאשרות שהיה כנראה סיכום בין אנטונסקו ובין היטלר בנוגע ליהודי המחוזות ה"חדשים".

אנטונסקו נתן את ההוראה הבאה: "את כל הרומנים והאוקראינים הפרוקומוניסטים צריך לשלוח לגדה השנייה של הדניסטר וכל בני המיעוטים (כינוי ליהודים) מסוג זה יחוסלו".

הרג היהודים נעשה בשני שלבים, השלב הראשון היה בפרק הזמן שבין יציאת הצבא הסובייטי ועד כניסת הצבא הרומני. בשלב זה מקומיים, בעיקר בתחום הכפרי, לקחו יוזמה (מסיתים רומנים נשלחו לפני שהגיע הצבא הרומני על ידי אנשי המשרד השני של המטכ"ל הרומני), התארגנו בכנופיות שתפסו יהודים, בזזו את רכושם, אנסו את הצעירות והרגו אותם. תועדו מקרים רבים למשל כנופייתו של איוון קודלו מבנילה, כנופייתו של המורה ולדימיר רוסו מסדיגורא ועוד. בשלב זה נרצחו עשרות אלפי יהודים.

השלב השני בוצע לאחר השתלטות הצבא הרומני על השטחים האלה. הייתה הוראה, לא כתובה, שהועברה בעל פה בין יחידות הצבא הרומני, להרוג ביהודים ולבזוז ללא חשבון ב-24 השעות הראשונות של הכיבוש (לפי השמועה שעברה בין היהודים, בשלושת הימים הראשונים). גם הצבאות הגרמנים שהשתתפו בכיבוש היו תחת פיקוד אנטונסקו, לכן גם מעשיהם, כמו הפוגרום בבלץ, נופלים תחת אחריות ממשלת רומניה.

ההוראות המיוחדות, שהועברו בעל פה, יצרו בעיות, כי לא הכול היו מוכנים לבצע אותן. כדי להתגבר על כך נשלח ביום 29 ביוני מברק דחוף לכל הפרפקטים בבסרביה ובבוקובינה, מברק בו הצטוו "לירות, להעביד בפרך ולהרעיב את התושבים היהודים בכל שטחן של בסרביה ובוקובינה". בצטאטאה אלבה (המצודה הלבנה) קצין מקומי שלא הכיר את ההוראות בעל פה דרש הוראות בכתב - קולונל מרצ'ל פטלה נסע לשם במיוחד כדי להעביר את ההוראה ולמחרת נרצחו שם 3,500 יהודים.

גזירת הגירוש לטרנסניסטריה בוצעה בהחלטיות ומי שניסו לחזור למקומות מהם גורשו נענשו בחומרה הגדולה ביותר. לדוגמה, בכתב העת הרשמי "בוקובינה", מיום 9 באפריל 1943, פורסמה ידיעה קצרה, בה צוין שבני הזוג היהודים, גלדנר מאיר (Geldner Meyer) וגלדנר רג'ינה (Geldner Regina), שגורשו לטרנסניסטריה, שבו בחשאי לצ'רנאוצי, התגלו והועמדו בפני בית הדין. בית הדין ברשות אלוף משנה דוידאנו (Davideanu) ובהשתתפות סגן אלוף ד"ר מונטאנו (Munteanu) ורב סרן גריגורוביצה (Grigoroviţă) והתובע פוקובסקכי פרנצ'יסק (Pocubschi Francisc) שפט אותם ודן אותם לעונש מוות^[1].

השיבה מטרנסניסטריה

שיבת יהודי דורוחוי

שיבת היתומים

שיבת היתומים מטרנסניסטריה היא פרק ייחודי בתולדות יהדות רומניה. עם תום המלחמה התברר כי ישנם מאות ילדים יהודים יתומים שנותרו בגיטאות טרנסניסטריה. הרב מסקולן, אליעזר זוסיא פורטוגל, שניצל בעצמו מהשואה בצ'רנוביץ, לקח על עצמו לאסוף את היתומים ולהביאם לבוקרשט, שם פתח עבורם בית יתומים שבו החלו לחזור לשיגרת חיים נורמלית. הודות לפועלו זכה לכינוי "אבי היתומים".

נתונים סטטיסטיים

לאחר העברת צפון טרנסילבניה לשלטון הונגרי ב-30 באוגוסט 1940, נשארו תחת שלטון רומני כ-600,000 יהודים שכמחציתם חיו בבסרביה ובצפון בוקובינה. דוחות גרמנים ומסמכים רומנים מובילים למסקנה שמתוך 300,000 יהודי בסרביה וצפון בוקובינה כ-100,000 הוגלו לסיביר על ידי שלטונות ברית המועצות או גויסו לצבא האדם או שנסוגו יחד עם השלטונות הסובייטים לפני כניסת כוחות הכיבוש הרומנים-גרמנים.

תוך כדי יישום התוכנית הרומנית של טיהור אתני של מחוזות אלה עשרות אלפי יהודים הוצאו להורג על ידי ז'נדרמים רומנים ויחידות צבא רומניות וגרמניות במהלך החודשים הראשונים של המלחמה. היהודים ששרדו את ההוצאות להורג הוגלו לטרנסניסטריה, הגליה שכללה, על פי דוחות של המפקח הכללי של הז'נדרמריה, 126,000 יהודים רומנים ו-51,000 מתוכם היו עדיין בחיים באחד בספטמבר 1943. לעומת נתונים אלה, על פי דוחות של השגרירות הגרמנית בבוקרשט, 160,000 עד 185,000 יהודים הוגלו לטרנסניסטריה.

בין המוגלים לטרנסניסטריה היו גם 12,000 יהודי דורוחוי והסביבה, שהיו חלק מהרגאט, ומתוכם שרדו את ההגליה רק 5,000. לטרנסניסטריה הוגלו גם יהודי דרום בוקובינה ועוד כ-2,000 מיהודי הרגאט ודרום טרנסילבניה.

בהסכמת השלטונות הרומנים העבירו השלטונות של גרמניה הנאצית למחנות השמדה כ-4,500 יהודים רומנים ששהו באוסטריה, צרפת, גרמניה ובלגיה ועוד ארצות אירופאיות שנכבשו על ידי הגרמנים.

על פי הסטטיסטיקאי מרקו רוזן נרצחו ומתו במהלך ההגליות לכל הפחות 155,000 יהודים רומנים ו-115,000 יהודים אוקראינים שהיו תחת שלטון רומני.

ההנהגה היהודית

עליית אנטונסקו והלגיונרים לשלטון ברומניה נעשתה בעת שהיהדות המקומית הייתה מאורגנת תחת "הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות ברומניה", מוסד שהונהג על ידי דוקטור וילהלם פילדרמן. בראש ההנהגה הדתית עמד הרב הראשי הצעיר אלכסנדר שפרן. לצד פילדרמן ושפרן כיהנו גם יוסף פינקס Josef M. Pincas, נשיא איחוד הקהילות הרומניות הספרדיות והרב הספרדי הראשי של יהודי רומניה, הרב שבתאי דז'אן Sabetay Y. Djaen. ביום 16 בדצמבר 1941 פורקה הפדרציה בכוח הצו המלכותי מס' 3415. פירוק הפדרציה נעשה לפי הצעתו של גוסטב ריכטר, היועץ הגרמני-נאצי לענייני יהודים שנשלח מגרמניה, כדי לסייע בידי אנטונסקו בטיפול ביהודי רומניה.

מצבה בבית העלמין היהודי בפלטיצ'ן, שהוקמה על קבר של ספרי תורה שחוללו בתקופת השואה

לאחר פירוק כל מוסדות היהודים הוקם במקומם מרכז היהודים ובראשו הוצב כנשיא ח. סטריטמן (H. Streitman) וכמזכיר כללי דוקטור ננדור גינגולד, יהודי שהמיר את דתו והיה נשוי לנוצריה, ובדצמבר 1942 החליף גינגולד את סטריטמן בתפקיד הנשיא. ראש מרכז היהודים קיבל את הוראותיו מראדו לקה Radu Lecca, מיופה הכוח מטעם שלטונות אנטונסקו בנושא יהודי רומניה.

למרות פירוק הפדרציה, המשיכה ההנהגה הקודמת בראשות פילדרמן לפעול במחתרת במהלך כל תקופת המלחמה. גם אנטונסקו עצמו פנה לפילדרמן, לאחר הדחתו, כדי לנסות להשיג באמצעות השפעתו על היהודים, הישגים ש"היהודים מטעם" לא הצליחו להשיג. כשפילדרמן לא נענה לדרישותיו (גיוס מס נוסף מהיהודים, מס בסכום של 4,000,000,000 לאו) לא היסס אנטונסקו והיגלה את פילדרמן לטרנסניסטריה, למרות היכרותם הקודמת (למדו יחד בבית הספר התיכון) ורק השתדלותה של מלכת האם אלנה הביאה להשבתו של פילדרמן כעבר 3 חודשים.

כאמור פילדרמן עמד בראש הנהגה לא רשמית שזכתה לכינוי "מועצת היהודים" והשתתפו בה גם הרב שפרן, עו"ד מישו בנבנישטי, כנציג התנועה הציונית, פ. פרוימסקו, נציג היהודים הספרדיים ועו"ד ארנולד שוופלברג. בדרך כלל התכנסה המועצה בביתו של הרב שפרן. פילדרמן עודד חלק מהיהודים הקשורים איתו לקבל תפקידים במרכז היהודים, כדי שיוכל לקבל אינפורמציה מבפנים וגם כדי שיוכל להשפיע על מהלכים. לאברהם לייבה זיסו, הוצעה הנהגת מרכז היהודים והוא דחה אותה בבוז באומרו שמדובר ב"בור שופכין" של הנאצים. הוא ביקר בחריפות את העמדה של פילדרמן וראה בכך שחלק מאנשיו קיבלו תפקידים במרכז, שיתוף פעולה מסוים עם האויב.

הניסיון לפתרון הסופי של יהודי רומניה

בין ממשלת גרמניה הנאצית ובין ממשלת רומניה התנהל משא ומתן לגבי הכללת יהדות רומניה בפתרון הסופי הגרמני. הדיונים היו סודיים. מהצד הגרמני השתתפו 3-4 אנשים, כולל גוסטב ריכטר (המומחה הגרמני לבעית היהודים שיעץ לרומנים) וקילינגר (הציר הגרמני ברומניה) ומהצד הרומני ידעו על כך רק יון אנטונסקו, מיכאי אנטונסקו, רדו לקה (הממונה הרומני על בעיית היהודים).

הגרמנים היו מעוניינים להעביר את יהודי רומניה למחנה ההשמדה בבלז'ץ, שם שופצו המתקנים ושוכללו כך שיכלו להמית 1000-1200 איש (מחצית של משלוח יומי מתוכנן) תוך 20-30 דקות. המחנה היה סמוך למסילת ברזל, אך יעילות התהליך הייתה תלויה בכך שהיהודים לא יידעו עד הרגע האחרון מה צפוי להם ויחשבו שהם נשלחים למחנות עבודה. מסיבה זו התנגדו הגרמנים לגירוש האלים של היהודים לטרנסניסטריה, כשמטרתם להרגיע לקראת הפעלת הפתרון הסופי לפי הנוסח שלהם.

גם הרומנים הפשיסטים היו מעוניינים לשמור על הסודיות, כדי שהיהודים המבוהלים לא יפנו לפוליטיקאים מהאופוזיציה שעדיין נהנו מהשפעה מסוימת וגם כדי שלא יופעלו עליהם לחצים מכיוונן של מדינות זרות ואנשי דת נוצרים.

למרות האינטרס בסודיות של שני הצדדים, הסוד החל לדלוף והשמועה פשטה על פני כל טרנסילבניה. מקור השמועה, כנראה, היה במאמר שפרסם ריכטר, מאמר בו קרא ליהודים להתכונן לגירוש שיתחיל בקרוב. ההסכמה שהושגה בין הרומנים ובין הגרמנים בא לידי ביטוי במכתב של גוסטב מילר (הממונה על אדולף איכמן) בו הודיע לתת מזכיר במשרד החוץ שגירוש יהודי רומניה ברכבות עומד להתחיל ביום 10 בספטמבר 1942.

הפתרון הסופי שיזמו הנאצים לא יצא לפועל הודות להתערבותה של אם המלך הרומני המלכה אלנה וגורמים נוספים שלחצו על השלטון הרומני לא להיענות לדרישות הנאצים ובכך הצילו את חיי היהודים.

העלייה

ערך מורחב – העלייה מרומניה

הצלה והגנה

במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחו לרומניה עשרה צנחנים מהיישוב הארץ ישראלי, כולם דוברי רומנית. הצנחנים היו: אבא ברדיצ'ב (Aba Bardicev), דב הררי (Dov Berger), יצחק בן-אפרים (Menu Moscovici), אריה פיכמן (Arie Fichtman), אריה גוקובסקי (Leova Gukovschi), ברוך קמין (Baruh Kamin), אוריאל קנר (Mielu Kanner), ריקו לופסקו (Ricu Lupescu), יצחק מקרסקו (Itzhac Macarescu) ושייקה דן (Joshua Trachtenberg). אבא ברדיצ'ב הוצנח ליוגוסלביה ולא הצליח לעבור את הגבול לרומניה, לכן שונתה משימתו והוא נשלח לעזור בסלובקיה. מאוחר יותר, כאשר ניסה לעבור את הגבול להונגריה, נעצר ונשלח למאוטהאוזן שם נשפט, נידון למוות והוצא להורג. אריה פיכמן ואריה גוקובסקי הוצנחו במקום הלא נכון ונלכדו כמעט מיד. הם נחקרו, נכלאו והשתחררו בסוף המלחמה. גם ריקו לופסקו ויצחק מקרסקו נלכדו עם נחיתתם ונשלחו למחנות מעצר, אך השתחררו בסוף המלחמה. יצחק בן אפרים, שייקה דן ולאחריהם דב הררי, ברוך קמין ולבסוף אוריאל קנר, לא נתפסו , יצרו קשר עם הקהילה היהודית ואירגנו את יהודי בוקרשט להתגוננות עצמית. אחרי המלחמה עסקו הצנחנים בארגון הבריחה.

גם בין הצנחנים שנשלחו לארצות אחרות היו מבין יוצאי רומניה, כמו יונה רוזן, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין שנשלח להונגריה.

חסידי אומות העולם מרומניה וממולדובה

ערך מורחב – חסידי אומות עולם מרומניה ומולדובה

עד קיץ 2004 נרשמו ביד ושם 20205 חסידי אומות העולם ורק 60 מתוכם מרומניה. היו עוד רבים שפעלו למען הצלת יהודים, אך אין תיעוד על פעולותיהם ולעתים אפילו לא יודעים את שמם. ביום 14 במרץ 1944 370 יהודים ממחנה "טריכטי" Trichati עבדו בהכפלת מסילת הברזל אל אודסה. מפקד המחנה, איש אס אס, החליט שלפני נסיגת הצבא הגרמני צריכים לירות ביהודים, אך ברגע האחרון הגיע סיור רומני בפיקודו של סמל והם מנעו זאת.

ההנצחה

בבית הכנסת הגדול של בוקרשט מוצג מוזיאון השואה של רומניה.

אנדרטה לשואה בחצר בית הכנסת הגדול של בוקרשט

הכחשה ואפולוגטיקה

ברומניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, השלטון הקומוניסטי העלים את השואה וזכרה תוך טשטוש ייחוד הקורבן היהודי. קורבנות השואה הוצגו לפי השתיכותם למדינות השונות תוך הסתרת יהדותם. במעשים הואשמו הנאצים ומשתפי הפעולה וטושטש תפקידו של השלטון והעם הרומני. שנים רבות של העלמה עשו את שלהן ולאחר נפילת הקומוניזם המשיכו לטעון את אותם הטיעונים ושערוריה גדולה פרצה כשנשיא רומניה הכחיש את חלקה של רומניה בשואה ואת קיום השואה בתחומי רומניה. לאחר לחצים בינלאומיים מארצות המערב ומישראל, הקים הנשיא איליאסקו ועדת היסטוריונים שתדון בסוגיה. הוועדה, שכללה את ההיסטוריון הישראלי ז'אן אנצ'ל, מחבר המחקר על שואת יהודי רומניה, הוציאה דו"ח מפורט שגרר מסקנות מרחיקות לכת, לגבי החינוך וההנצחה ברומניה.

פאול גומה, סופר רומני היושב בצרפת, ייסד סוג מיוחד של הכחשה/הצדקה של השואה בשטחים שנשלטו על ידי רומניה. לפי גומה, יהודי בסרביה ובוקובינה פגעו בכוחות צבא רומניה בעת נסיגתו ממחוזות אלה לאחר האולטימטום הסובייטי, לפני מלחמת העולם השנייה, בימים שבין 28 ביוני ובין 3 ביולי 1940. פגיעות אלה, לדברי גומה, הצדיקו את העונש שהוטל על היהודים על ידי יון אנטונסקו. גומה וחסידיו הרבים, מאשימים את היהודים בהבאת הקומוניזם לרומניה והופכים בכך את הצדדים, הם המאשימים והיהודים הנאשמים. בעיקרון תורת גומה טוענת שהייתה שואה, אך היא לא הייתה כל כך גדולה, בחלקה הייתה עונש מוצדק על "פשעי" היהודים ובחלקה נבעה ממעשים חריגים ולא מוצדקים של בני העם הרומני שכעסו על היהודים.

ראו גם

• פרעות דורוחוי
• מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט
• פרעות יאשי
• טבח סרמאשו
• מגילת החורבן של יהודי רומניה

לקריאה נוספת

• תולדות השואה - רומניה מאת ז'אן אנצ'ל, הוצאת יד ושם.
• "de zile de teroare 370" בעברית "370 ימים של טרור" מאת העיתונאי Radu Bălaş והמשורר Kocsis Francisko.

קישורים חיצוניים

• הדו"ח הסופי של הוועדה לחקר השואה ברומניה, 2004 באנגלית או ברומנית.
• מרקו רוזן, "שואה תחת שלטונו של אנטונסקו" - נתונים היסטוריים וסטטיסטיים (ברומנית)
• אתר ויויד
• עדות אופינית של ניצול בעברית.
• מזעור והכחשת שואת יהודי רומניה ברומנית.
• השואה - אזהרה מההיסטוריה ברומנית, כולל תמונות ממרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט.
• יהודי באנאט ודרום טרנסילבניה בתקופת השואה ברומנית
• הפולחן היהודי תחת שלטון אנטונסקו
• הקהילה היהודית הרומנית - השארותם בחיים של יהודי רומניה
• יהודי באנאט ודרום טרנסילבניה בשנות מלחמת העולם השנייה ברומנית
• גדעון רפאל בן-מיכאל, יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה, המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ – חיפה
• השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה - באתר ביה"ס המרכזי להוראת השואה, יד ושם
• יצחק ארצי, מגילויי הארכיון הנאצי על עליית יהודים מרומניה בשנות ה-40, מעריב, 4 באוקטובר 1963
• ד"ר מאיר אבנר, החרמת רכושם של היהודים ברומניה, דבר, 7 באפריל 1941
• חגי חיטרון, ספר: מה היה חלקם של אזרחי רומניה בשואה על אדמתם?, באתר הארץ, 2 במאי 2011
• לורנס ויינבאום, ‏מקום שם הזיכרון הוא קללה והשכחה - ברכה, נתיב 98-99, יוני 2004

הערות שוליים