אבינה והגברים החשובים

אבינה והגברים החשובים הוא ספר "היסטוריה גרפית", אשר מבוסס על מסמכי המשפט הקולוניאלי של אבינה מנאש, שנערך בשנה 1887 בחוף הזהב. בתביעה, טענה אבינה שהיא מוחזקת כבת ערובה בתנאים של עבד, למרות שבריטניה אסרה וביטלה את העבדות בקולוניות. סיפורה של אבינה מהווה תיאור היסטורי לתקופת השעבוד בקולוניות המערביות באפריקה. הספר בנוי על תמליל בית המשפט. הדמיון בין המציאות לבין הספר העניקה חשיבות רבה ללמידת ההיסטוריה מאחורי הסיפור (היסטוריה העומדת מאחורי התמליל, ההיסטוריה של תפיסת העבדות במשטר הקולוניאלי מול תפיסת הפרט).

אבינה והגברים החשובים
הוצאה
תאריך הוצאה 2012 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הספר פורסם בשנת 2012 ובשנת 2017 על בסיסו צולם סרט.

רקעעריכה

בין המאה ה-16 ועד המאה ה-19 נמכרו בכפייה עבדים שחורים רבים מיבשת אפריקה לאמריקה. סחר העבדים האטלנטי הוביל לקיום ועידת ברלין בשנת 1884, במטרה להסדיר ולחלק את הקולוניות ביבשת אפריקה. במאה ה-19 מדינות מערביות רצו להשתלט ולהרחיב את האימפריות שלהן, דבר שהוביל מדינות רבות להשתתף ולקדם את רעיונות הוועידה. כחלק מיעדי הוועידה, החליטו המדינות; לאסור על מסחר בעבדים, לחלק את היבשת על פי גבולות שרירותיים וכן נקבעו גם כללי מסחר ושיט. בראש כל אלה, המטרה המרכזית היא - "פיתוח אפריקה". ההסכמים המערביים שנחתמו בוועידת ברלין הושתתו על הרצון של מדינות המערב להתחדש, להתפתח ולנצל משאבים שלא קיימים ביבשת אירופה. בריטניה לדוגמה, אשר ראתה בקולוניה ההודית נכס רב- ערך, ראתה באפריקה כקיצור דרך עם פתיחתה של תעלת סואץ, ופעלה ממניעים אסטרטגיים.

חוף הזהב זהו שמו האירופאי שניתן לחלק מרצועת החוף במערב אפריקה. שם זה ניתן למקום מכיוון ובמשך שנים רבות היו מחלצים מאזור זה בעיקר זהב ומשאבים נוספים שתרמו לכלכלה העולמית. תחילה סחרו בו דרך מעבר צפון אפריקה, ובהמשך דרך סחר עם מדינות אירופה שהגיעו לחוף. מוטיב הסחר הוביל בסוף המאה ה-16 לסחר העבדים האטלנטי, תושבי הקולוניות, והעברתם בעיקר לברזיל, לואיזיאנה והקריביים. סחר העבדים תפס תאוצה באמצע המאה ה-20 בעזרת שיתוף פעולה של ילידי המקום שנהנו מרווחים אדירים במסירת השבויים. בסוף המאה ה-18, הבריטים נחשבו בין התומכים הגדולים לביטול העבדות ברחבי העולם. המהפכה התעשייתית יצרה שינוי בחברה הבריטית והובילה למעמד בינוני של תעשיינים, בעלי ממון ואמידים. אלו, עזרו לממן הוגי נאורות והביאו אל הזירה הבינלאומית את המושג 'ליברליזם'. רעיונות חדשים אלו אפשרו לבריטים לראות עצמם כ"מתורבתים" יותר מאחרים וכך הצדיקו את המשימה המתרבתת (בה הבריטים האמינו כי מטרתם היא "להביא את התרבות" ליבשת אפריקה "הברברית"). בעקבות ההתקדמות האידאולוגית בבריטניה, החל ארגון מחדש בקולוניות על פי הקו המנחה של החברה הבריטית הליברלית. הבריטים חוקקו חוקים חדשים והטילו אותם על העיר הקולוניאלית וכך עיצבו אותה בדרך בריטית מקובלת. למרות הקולוניאליזם, יחסי האירופאיים מול ילידיי המקום היו יחסית חופשיים, החברות המסחריות פעלו בשיתוף פעולה מלא עד כדי כך שהילידים ראו עצמם "קצת" בריטיים.

עלילת הספרעריכה

אבינה מנאש ככל הנראה נולדה בחוף הזהב המזרחי לשבט דובר הewe. היא מספרת בעדותה שנלכדה לראשונה על די האלוף אסנטה אדו בופו בזמן פלישתו לשבט שלה בשנת 1869. על פי שמה ניתן להסיק כי נולדה ביום שלישי (אבינה\אבנה), והייתה ילדה שלישית במשפחה (מנשה\מנסה). לאחר שנלכדה, נלקחה אבינה להיות שפחה ביתית לשני בתי מגורים. לאחר מלחמת אסנטה-אנגלו (1873–1874) אבינה נלקחה כשלל מלחמה על ידי קאריקארי למחוז קוונווומה, והועברה בשנית על ידי סוחר בשם יואווהווה. הסוחר חיתן אותה עמו לכאורה, כדי שלא תראה כמו עבד, והכניס אותה לחוף הזהב, שם העבדות כבר לא הייתה חוקית. עם הגעתנו למחוז כף קייפ מתברר כי יואווה מכר את אבינה לקוונמינה אדדו, שניסה לחתן אותה עם טנדו עבדו. מנאש החליטה לברוח ל'אנשי הארץ' שלה בקייפ קוסט, שקישרו אותה לג'יימס דייוויס- מתורגמן בבית המשפט שעזר לה בהגשת תביעתה על עבדותה. בתביעתה, אבינה טוענת שהוחזקה בתנאים של עבד ואף נמכרה בין סוחרים, דבר שיצא מהחוק בקולוניות הבריטיות. הסיפור מגולל את התנהלות בית המשפט מול החוק הבריטי, וגם סביב השוני בין תפיסת העבדות בחוק מול המציאות.

קוונמינה אדדו – הבעלים שתובעת באבינה, רוצה לחתן אותה עם עבדו. ג'יימס דייוויס - מתורגמן בבית המשפט, שהתחנך בבית ספר של המסיון. דיבר בכמה שפות והיה בקיא בחוקי בית המשפט הבריטי. היה ממעמד נמוך ממוצא מעורב. ג'יימס ידע איך לפנות לשופט בבית המשפט, לכן החליט לעזור לאבינה ולפנות באמצעות המוסר אל השופט. וויליאם מלטון – פקיד במשרד המושבות הבריטי, שימש כשופט בתביעה. מלטון היה ידוע כאדם הגון, לפחות במקרים של עבדות. מלטון היה נעזר רבות ביועציו, שלרוב הגיעו ממשפחות סוחרים. במשפט זה הוא הזיק לאבינה, מתוך אינטרס לא לפגוע בתפיסת העבדות של אבינה ושל רבים אחרים. ג'יימס האטון ברו – עורן דין במקצועו, צאצא למשפחת סוחרים ומייצג את קוומינה במשפט. ברו האמין ברעיון של "המשימה המתרבתת" וחשב שהבריטים יועילו בהתפתחותם לאפריקאים.

בראש המשפט עמד מלטון- פקיד ששימש כשופט במושבה הבריטית. מלטון נתפס במושבה כאדם הגון, במיוחד לתיקים שעוסקים בשעבוד. את עמדת ההגנה תפס ג'יימס האטון ברו, שהיה חלק ממשפחת סוחרים מקומית, אמידה ובעלת קשרים רבים עם מנהיגים מקומיים והרשויות הבריטיות. ג'יימס נחשב כ"מעורב"(נולד להורים מגזע שונה) והאינטרסים שלו לרוב תאמו את הרשויות הבריטיות למרות שראו בעירוב כ"זיהום". ג'יימס ייצג את קוומינה ורצה להוכיח שאבינה לא הוחזקה בתנאי עבד כפי שנתפס בחוק הבריטי. במהלך המשפט אבינה מונה כמה דוגמאות לכך שבאמת הייתה עבד. היא מספרת על מחרוזת שקיבלה מיוואוה ונלקחה ממנה עם מכירתה, דבר הדומה מבחינתה להחלפת כספים במכירה. עוד היא מספרת שאחותו של קוומינה שלחה אותה לאסוף קרשים למדורה, להביא מים ולהכין אוכל, ולבסוף אבינה גם לא ישבה לאכול איתם את ארוחת הערב. היא טוענת שלא רצתה לעשות את הדברים האלו ואף איימו עליה והכריחו אותה. מלטון השופט, שואל את אבינה מדוע היא בטוחה שהייתה עבד, היא עונה שאצל הבעלים הקודמים שלה, כאשר המשפחה הייתה יושבת לאכול, העבד היה ממשיך לעבוד וכך גם קרה אצל קוומינה במהלך הארוחות- הם היו אוכלים והיא הייתה שוטפת את בגדיהם. אבינה הפסידה במשפט. לטענת החוק הבריטי אבינה לא הוחזקה בתנאים של עבד. היא הייתה מקבלת מזון ולבוש, לא קראו לה בלשון שפחה והיא מעולם לא הוכתה. בנוסף, לא בוצעה על חשבונה ומולה החלפת כספים, לכן בית המשפט לא מכיר בקנייתה\מכירתה. אבינה מסבירה לג'יימס דייוויס לאחר המשפט שהיא כבר ברחה והצליחה להשיג את החופש שלה, אף אחד לא ייקח אותה לעבדות יותר, אבל המטרה שלה הייתה להגן על חבריה ולשנות את היחס לאנשים כמוהה. ניכר שאבינה הפסידה במשפט בעיקר מכיוון שמלטון לא רצה ליצור מגמה של מהפכת עבדים. בנוסף, אי אפשר להתעלם מכך שחבר המושבעים היה מורכב מבעלי שטחים ואינטרסים, סוחרים וחברים של בעלי עבדים – שלהם אינטרס דומה לשל מלטון.

לקריאה נוספתעריכה

  • Trevor R. Getz, "Abina and the Important Men: a Graphic History", oxford university press, 2006.

קישורים חיצונייםעריכה