רחיים

אבני רחיים הן זוג אבנים המשמשות לטחינת גרעינים, בעיקר גרעיני דגנים, לקמח. האבן העליונה, הנקראת "רכב", נעה על פני האבן התחתונה - ה"שכב", והגרעינים נטחנים ביניהן.

בימי קדם, ההנעה בוצעה בידי אדם או בהמה, או על ידי טורבינה שנעה בכוח הרוח או המים. בייצור תעשייתי בטחנות קמח, הסיבוב מבוצע באמצעות מנוע.

סוגי הרחיים בעולם העתיק

רחיים פשוטות

רחיים פשוטות, הנקראות גם רחיים דמויות אוכף, עשויות מאבן שכב שטוחה ואבן רכב צרה ומוארכת שחלקה התחתון שטוח וחלקה העליון מעוגל. הטוחן היה מחזיק את הרכב בשני קצותיו ומזיז אותו קדימה ואחורה על השכב. אלו הרחיים היחידות שנמצא עדות לשימוש בהם בארץ ישראל עד לתקופה הפרסית. החוקרים מניחים היום שאלו הרחיים המוזכרות בתנ"ך ובכתבי הומרוס^[1].

רחיים אולינטיות

רחיים אולינטיות, הנקראות גם רחיים מסגרת או רחיים של דחף, מורכבות מאבן שכב מלבנית ואבן רכב מלבני בעל חריץ להכנסת הגרעינים לטחינה, ושתי מגרעות תואמות במסגרתו לחיבור ידית הנעה. בצד אחד הידית עוגנה לקיר או לשולחן ובצד השני היה מוארך ופעל כמנוף. הטוחן הזיז את המנוף הלוך ושוב בקשת. הרחיים העתיקות ביותר מסוג זה שנמצאו, הן מהמאה החמישית לפני הספירה, ביוון. הן הגיעו לארץ ישראל בסוף התקופה הפרסית והיה סוג הרחיים העיקרי בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית והרומית. לעומת זאת הן לא עברו מערבה לצפון צרפת, ספרד, אנגליה וגרמניה, ככל הנראה בגלל שהיה בארצות אלו רחיים סיבוביות^[2].

רוב החוקרים סוברים שה"רחיים של יד" המוזכרים במקורות חז"ל, למשל תוספתא, זבים, ד, ב, הם רחיים אולינטיות.

רחיים סיבוביות

רחיים סיבוביות של יד היו עשויות משתי אבנים עגולות. אבן הרכב סובב על אבן השכב. במרכז אבן הרכב יש חור שדרכו הוכנסו הגרעינים והקמח המיוצר נשפך בהיקף.

רחיים פומפיות

בתקופה הרומית היו נהוגות רחיים בהן השכב מעוצבת כקונוס, אצטרוביל בלשון חז"ל, והאבן העליונה כעין קונוס חלול כפול, קלת בלשון חז"ל. הגרעינים נטחנו בין הקונוס התחתון של הקלת לבין האצטרובל ואילו הקונוס העליון של הקלת שימש כמשפך להכנסת הגרעינים. רחיים אלה הונעו בידי אדם או בכוח בהמה.