אהמט מוחתאר פאשא
אהמט מוחתאר פאשא (בטורקית: Ahmet Muhtar Paşa; 1 בנובמבר 1839, בורסה, האימפריה העות'מאנית – 21 בינואר 1919, איסטנבול) היה גנרל, מפקד הכוחות העות'מאניים באזור הקווקז בעת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), ומדינאי אשר לתקופה קצרה בשנת 1912 כיהן כווזיר הגדול, מורה ומחנך.
 | |
| לידה |
1 בנובמבר 1832 בורסה, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
21 בינואר 1919 (בגיל 86) קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית |
| מקום קבורה |
איסטנבול |
| מדינה |
האימפריה העות'מאנית |
| השכלה |
הקולג' הצבאי העות'מאני |
| צאצאים |
Mahmud Muhtar Pasha |
| דרגה |
גנרל, מרשל |
| פעולות ומבצעים | |
| |
| עיטורים | |
| |
  | |
חייו עריכה
מוחתאר פאשא נולד בעיר בורסה, התחנך באקדמיה הצבאית באיסטנבול, מונה לתפקידי הוראה באקדמיה ולבסוף ניהל אותה. ב-1856, במהלך מלחמת קרים, שירת בתפקידי שלישות, ב-1862 שימש כקצין מטה בעת המלחמה במונטנגרו, ובשנים 1870–1871 השתתף בדיכוי המרידה בתימן.
ב-1873, הוא הועלה לדרגת גנרל, מונה לפאשא וקיבל פיקוד על הגיס השני העות'מאני. ב-1875 הוא פיקד על הכוחות העות'מאניים בעת ההתקוממות בבוסניה והרצגובינה, ובפרוץ המלחמה העות'מאנית-רוסית 1877–1878 הוצב לפקד על חזית ארזורום. אמנם עם תום הקרבות נוצחו העות'מאנים, אולם סדרת הניצחונות שלו בתחילת הקרבות זיכתה אותו בתואר "ראזי", תואר כבוד של "לוחם קודש", הניתן ללוחמים עתירי ניסיון שהוכיחו את גבורתם בקרב.
ב-1879 מונה מוחתאר פאשא למפקד החזית היוונית וב-1885 לנציב העליון העות'מאני במצרים, אף על פי שרשמית, עוד ב-1882 הכריזו הבריטים על מצרים כמושבה בריטית. ביולי 1912 מונה לווזיר הגדול של האימפריה הדועכת. ב-8 באוקטובר 1912 פרצה מלחמת הבלקן הראשונה, העות'מאנים ספגו תבוסות קשות ונתפסו לא מוכנים ברמת הפיקוד והמטה וברמת החיילות. האחריות לכשלונות הוטלה על מוחתאר פאשא והוא התפטר מתפקידו ב-29 באוקטובר של אותה השנה.
מוחתאר פאשא הלך לעולמו באיסטנבול בראשית 1919.
