אווה אקבלד
אווה אקבלד (בשוודית: Eva Ekeblad, לבית דה לה גארדי; 10 ביולי 1724 – 15 במאי 1786) הייתה מדענית ורוזנת שוודית, אגרונומית ואשת החברה הגבוהה. אקבלד הייתה ידועה כאחראית על גילוי שיטה חדשנית לייצור אלכוהול מתפוחי אדמה בשנת 1746, אשר איפשרה תפוקה יעילה ומסיבית, וצמצמה משמעותית את שכיחות הרעב ברחבי שוודיה, כיוון שהדגנים יוכלו לשמש למטרות מזון.
 | |
| לידה |
10 ביולי 1724 סטוקהולם, שוודיה  |
|---|---|
| פטירה |
15 במאי 1786 (בגיל 61) Lidköping, שוודיה |
| ענף מדעי |
אגרונומיה |
| מקום מגורים |
סטוקהולם |
| בן או בת זוג |
Claes Ekeblad the Younger |
| צאצאים |
Claes Julius Ekeblad, Hedvig Catharina Piper |
  | |
בשנת 1748 אקלבד הייתה האשה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה המלכותית השוודית למדעים השוודית למדעים.
ביוגרפיה עריכה
שנים ראשונות עריכה
אווה דה לה גארדי נולדה למשפחה מיוחסת. אביה היה הדוכס והמדינאי לספור מגנוס ג'וליוס דה לה גארדי (1668–1741) ואמה הייתה הפוליטיקאית החובבת וחברת חוג הסלון הספרותי, הדויג קטרינה ליליה (אנ'), שהייתה שייכת למעגל המורחב של שושלת האצולה השוודית.[1][2]
בשנת 1740 בגיל 16, נישאה אווה לדוכס של מחוז Riksråd, קלאיס קלאסון אקבלד, והייתה לאמם של שבעה ילדים: בן אחד ושש בנות.[3], ביניהם קלאס יוליוס אקבלד (1742–1808) והדה פייפר אשר בני זוגם היו שייכים לאליטה של האצילות השוודית.
כשנישאה, אביה, ג'וליוס דה לה גארדי, העביר לאווה את האחוזות טירת מרידל ואת טירת לינהולמן. כמו כן, בן זוגה הדוכס היה בעליו של אחוזת סטולה מנדל וכן בבעלותו היה בית בעיר הבירה סטוקהולם.
עקב היעדרותו התכופה של בעלה לרגל עסקים, אווה הייתה האחראית הבלעדית על ניהול שלוש האחוזות, תפקיד אשר כלל פיקוח על מנהלי האחוזות והאסיפות של הקהילה במחוז.[4] היא תוארה כדמות מרשימה וסמכותית ביותר, אשר נהגה בהגינות כלפי האיכרים, הגנה עליהם כנגד התעמרות הרשויות המפקחות, וכמי שלא היססה ללחום למען תיקון עוולות במהלך עימותים עם נכבדים מהמעמד הגבוה המקומיים. היה לה גם תפקיד חשוב כחברה באצולה המקומית, אחוזת סטולה מנור הייתה מוכרת לטובה בזכותה.
במגוריי אקלבד בסטוקהולם היא נהגה לארח ערבי סלון תרבותיים מפוארים, והיא תוארה על ידי אשת השגריר הספרדי דה המרקיז דה פואנטפוארטה כ"בת האצולה אשר כבודה ללא רבב" ההופעות הראשונות של המוזיקאי יוהאן הלמיך הרומית בוצעו בסלון בית אקבלד.[5] היא הייתה ביחסים ידידותיים עם המלכה לואיזה אולריקה.
לאחר מותו של בעלה בשנת 1771, היא פרשה לאחוזות הכפריות מריאדל ולינדהולמן. היא גם פיקחה על ניהול האחוזה סטולה, שהייתה שייכת לבנה, עקב היעדרותו לרגל נסיעותיו במסגרת הקריירה שלו, כפי שנהג אביו.
ב-1775, בנה, קלאס יוליוס (1742–1808) נישא לבריטה הורן, ולאחר 3 שנים נולדה יורשת האחוזה סטולה מנור. בנובמבר 1778, אווה הייתה עדה ללידתו של מלך שוודיה לעתיד, גוסטב IV אדולף, מלך שוודיה. היא נותרה להתגורר בעיר הבירה במשך שנתיים, במהלכן קיבלה שפע מחמאות והוצעו לה מגוון תפקידים בכירים במערכת המלוכה השוודי כגון: הליידי הממתינה למלכה; הגבירה אשר על הגלימות; האומנת המלכותית של יורש העצר ועוד, אך היא נאלצה לסרב מפאת סיבות בריאותיות מהן סבלה במשך שמונה שנים ואשר נאלצה להיות מרותקת למיטתה לעיתים קרובות.
תרומתה המדעית עריכה
ב-1746 אקבלד שלחה לאקדמיה המלכותית השוודית למדעים את תגליתה להכנת קמח ואלכוהול מתפוחי אדמה. גידולי תפוחי האדמה ושימושם יושמו בשוודיה החל מ-1658, והיה אפשרי לגדלם רק בתוך החממות של האריסטוקרטיה. תגליתה של אקבלד איפשרה ייצור מסחרי של תפוחי אדמה אשר הפכה אותם למוצר מזון בסיסי בשוודיה ועקב כך גדל ההיצע של חיטה, שיפון ושעורה אשר היו זמינים להכנת לחם, כיוון שתפוחי האדמה שימשו להכנת אלכוהול במקומם. בעקבות זאת הרגלי הצריכה של תושבי שוודיה השתפרו משמעותית ובשל כך הופחתו תנאי הרעב ששרר בקרב האוכלוסייה.
תגליות נוספות לה אחראית אווה הן שיטה להלבנת כותנה, טקסטיל וחוטים בעזרת סבון, שהומצאה ב-1751, ושל שילוב קמח תפוחי אדמה במוצרי הקוסמטיקה, אשר החליפו חומרים מסוכנים לשימוש, שיטה שנגלתה ב-1752.
בשנת 1748, אווה אקבלד הייתה לאישה הראשונה להצטרף כחברה באקדמיה המלכותית השוודית למדעים. אין תיעוד לגבי השתתפותה בישיבות האקדמיה. ב-1751 הוענק לה התואר "חברה של כבוד" ולא "חברה מן המניין", בשל המגבלות שנבעו מחוקי האקדמיה "לגברים בלבד".
קישורים חיצוניים עריכה
- אווה אקבלד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Svenskt biografiskt handlexikon Herman Hofberg et al., 1906. p. 234
- ^ Svenskt biografiskt handlexikon Herman Hofberg et al., 1906. p. 492
- ^ "Ekeblad – Historiska personer – Historiesajten". www.historiesajten.se.
- ^ Gatunamn med historia – Ekebladsvägen – Tore Hartung, sept 2001
- ^ Riksarkivet Band 30 (1998–2000), p. 292 – Johan Helmich Roman