אוטו ואן פן

צייר והומניסט פעיל בעיקר באנטוורפן ובבריסל בסוף המאה השש עשרה ותחילת המאה השבע עשרה

אוטו ואן פןהולנדית: Otto van Veen;‏ 1556 – מאי 1629) היה צייר והומניסט פעיל בעיקר באנטוורפן ובבריסל בסוף המאה השש עשרה ותחילת המאה השבע עשרה. הוא ידוע בניהול סטודיו גדול באנטוורפן, בהפקתם של כמה "ספרי סמלים", והיותו, משנת 1594 או 1595 עד 1598, המורה של פטר פאול רובנס. תפקידו כאמן הומניסטי משכיל קלאסי (פיקטור דוקטוס), שבא לידי ביטוי בשם הלטיני שלפיו הוא מוכר לעיתים קרובות, אוקטביוס ווניוס, היה בעל השפעה על רובנס הצעיר.[1]

אוטו ואן פן
Gertruida van Veen - Portrait of the painter Otto van Veen.jpg
גטרואידה ואן פן, דיוקן של הצייר אוטו ואן פן
לידה 1556
ליידן, הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 במאי 1629 (בגיל 73 בערך)
בריסל, ארצות השפלה הספרדיות עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי Isaac van Swanenburg, Jean Ramey, פדריקו צוקרי, Dominicus Lampsonius עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Beheading of Julius Paulus and Imprisonment of Claudius Civilis, The Conspiracy of Claudius Civilis and the Batavians in the Schakerbos, Brinio Is Appointed Chief of the Caninifates (Brinio Raised on the Shield) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Gertruida van Veen עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייועריכה

 
אוטו ואן פן, הלעג לישו

ואן פן נולד בסביבות 1556 בליידן, שם היה אביו, קורנליס יאנס ואן פן (1519–1591).[2] הוא ככל הנראה היה תלמידו של יצחק קלס ואן סוננבורג עד אוקטובר 1572, אז עברה המשפחה הקתולית לאנטוורפן, ומשם ללייז'. הוא למד זמן מה אצל דומיניקוס למפסוניוס ויאן ראמי, לפני שנסע לרומא בסביבות 1574 או 1575. הוא שהה ברומא כחמש שנים, אולי למד אצל פדריקו צוקרי. קרל ואן מנדר מספר כי ואן פן עבד אז בחצר של רודולף השני בפראג ויליאם החמישי מבוואריה במינכן, לפני שחזר לארצות השפלה.[3] בבריסל היה צייר חצר של מושל דרום הולנד, אלכסנדר פרנזה, דוכס פארמה עד 1592, ואז היה פעיל באנטוורפן.

לאחר שהפך למאסטר בגילדת לוקאס הקדוש בשנת 1593, ואן פן לקח משימות רבות לקישוט בכנסיות, כולל יצירות מזבח לקתדרלה באנטוורפן וקפלה בבניין העירייה. הוא גם ארגן את הסטודיו והסדנה שלו, שכללו את רובנס. ואן פן המשיך להיות קשור לבריסל כשהארכידוכס ארנסט מאוסטריה הפך למושל בשנת 1594, ייתכן שהוא סייע לארכידוכס ברכישת ציורים הולנדיים חשובים על ידי הירונימוס בוש ופיטר ברויגל האב. [4] לימים שימש האמן כדיקן בשני ארגונים בולטים בעיר, גילדת לוקאס הקדוש בשנת 1602, וגילדת הרומאים בשנת 1606.

 
אוטו ואן פן, האמזונות, 1597

במאה השבע-עשרה עבד ואן פן לעיתים קרובות אצל הארכידוכס אלברט ואיזבלה, אך מעולם לא כצייר החצר שלהם. ציורים מאוחרים כוללים סדרה של שנים עשר ציורים המתארים את קרבות הרומאים והבטאבים, [5] על סמך תחריטים שכבר פרסם בנושא, עבור הפרלמנט הכללי של הולנד. היו לו שני אחים שהיו ציירים; ג'יזברט ואן פן (1558–1630) שהיה חרט מכובד ופיטר שהיה חובב.[3] בתו גרטרויד הייתה גם ציירת, [6] והוא היה דוד של שלושה אמנים נוספים, ילדיו של פיטר, אפולוניה, סימון ויעקבוס. [7] הוא נפטר בבריסל.

ארנולד הוברקן ראה את ואן פן כאמן המלומד המרשים ביותר של ימיו והדפיס את דיוקנו בכותרת של ספרו שהופיע בשלושת הכרכים. [8]

ספרי סמליםעריכה

 
אוטו ואן פן, איור למשל על מרוץ הצב והארנבת

במשך הזמן ואן פן היה פעיל בהפקת "ספרי סמלים", היינו ספרים שכללו איורי סמלים, משלים, פתגמים, שירים ודברי תבונה. בספר כוללים איורים, כרזות וטקסטים הסבריים. כולל ספרו של הוראטי פלצ'י (1607), הספר "סמלי אמורום" (1608) וספר "סמלי אמוריס דיוויני" (1615). בכל העבודות הללו מוצגות מיומנויותיו של ואן פן כאמן והומניסט מלומד. סמלי אמורום, למשל, מכיל 124 תמונות של קופידונים קטנים, ולידם חקוקים אמרות וציטוטים של משוררים, פילוסופים וסופרים קדומים על חשיבות האהבה. על סמליו של ואן פן כתבה טינה מונטון, "במהלך המאה השבע-עשרה "סמלי אמורום" הפך לאחד הספרים המשפיעים ביותר בתקופתו, והוא תיפקד לא רק כמודל לספרים בהולנד, אלא גם כמקור השראה עבור אמנים רבים בתחומים אחרים".[9]

חלק מהסמלים הללו עדיין רלוונטיים בהווה כמו שהועילו לקהל במאה השבע-עשרה. הוא ממשיך לצטט את קיקרו וסנקה בנושא האהבה ומציג שני קופידונים שיורים חיצים. דוגמה נוספת המוכרת כסיפור הצב והארנבת (במקור משל על ידי איזופוס), שכותרתו "התמדה מנצחת: הארנבת והצב הימרו על מהירותם..." מראה לנו כיצד קופידון והצב מתעלים על הארנבת וממחיש את הרעיון שהאהבה יציבה וקבועה תנצח בסופו של דבר.[10]

לקריאה נוספתעריכה

  • Belkin, Kristin Lohse: Rubens. Phaidon Press, 1998. ISBN 0-7148-3412-2.
  • Bertini, Giuseppe: "Otto van Veen, Cosimo Masi and the Art Market in Antwerp at the End of the Sixteenth Century." Burlington Magazine vol. 140, no. 1139. (Feb. 1998), pp. 119–120.
  • Montone, Tina, "'Dolci ire, dolci sdegni, e dolci paci': The Role of the Italian Collaborator in the Making of Otto Vaenius's Amorum Emblemata," in Alison Adams and Marleen van der Weij, Emblems of the Low Countries: A Book Historical Perspective. Glasgow Emblem Studies, vol. 8. Glasgow: University of Glasgow, 2003. p.47.
  • Rijksmuseum Amsterdam, Otto van Veen's Batavians defeating the Roman (sic)
  • Van de Velde, Carl: "Veen [Vaenius; Venius], Otto van" Grove Art Online. Oxford University Press, [accessed 18 May 2007].
  • Entry at the Netherlands Institute for Art History
  • Veen, Otto van. Amorum Emblemata... Emblemes of Love, with verses in Latin, English, and Italian. Antwerp: [Typis Henrici Swingenii] Venalia apud Auctorem, 1608.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אוטו ואן פן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Belkin (1998): 26–28.
  2. ^ Van de Velde.
  3. ^ 1 2 in Dutch) Octavio van Veen in Karel van Mander's Schilderboeck, 1604, courtesy of the Digital library for Dutch literature
  4. ^ Bertini (1998): 119.
  5. ^ Brinio op het schild geheven Painting by Otto van Veen
  6. ^ Gertruida van Veen(1602–1643) in the RKD
  7. ^ Profile of Apollonia van Veen in the Dictionary of Pastellists Before 1800.
  8. ^ (in Dutch) Octavio van Veen biography in De groote schouburgh der Nederlantsche konstschilders en schilderessen (1718) by Arnold Houbraken
  9. ^ Montone, p. 47.
  10. ^ Quotations from Veen, 1608