אוטו רמר
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
אוטו ארנסט רמר (בגרמנית: Otto Ernst Remer; 18 באוגוסט 1912 - 4 באוקטובר 1997) היה קצין גרמני בוורמאכט שמילא תפקיד מכריע בהכשלת קשר ה-20 ביולי להתנקשות בחייו של אדולף היטלר.
 | |
| אוטו רמר ב-1945 | |
| לידה |
18 באוגוסט 1912 נויברנדנבורג, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| נהרג |
4 באוקטובר 1997 (בגיל 85) מרבלה, ממלכת ספרד  |
| מדינה |
גרמניה  |
| השתייכות |
 רפובליקת ויימאר  גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | 1930–1945 (כ־15 שנים) |
| דרגה |
 גנרל-מיור |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד חטיבת ליווי הפיהרר | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
  | |
בשנת 1950 נמנה עם מייסדי מפלגת הרייך הסוציאליסטית (בגרמנית: Sozialistische Reichspartei, ובקיצור SRP).
ביוגרפיה עריכה
רמר נולד בעיירה הגרמנית נויברנדנבורג וגדל במשפחה פרוטסטנטית. הוא היה נשוי פעמיים והיו לו שני בנים מנישואיו הראשונים ובת מהשניים. בשנת 1932, כשהיה בגיל 20, התנדב לשירות צבאי.
שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה עריכה
בספטמבר 1939, בזמן הפלישה של גרמניה הנאצית לפולין, הוא היה אובר-לויטננט בוורמאכט, והיה מפקד פלוגה בחיל הרגלים הגרמני. רמר שירת במערכה בבלקנים שבה פלשו מדינות הציר ליוון וליוגוסלביה, כמו גם במבצע ברברוסה שבו פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות.
באפריל 1942 נעשה מפקד גדוד, הצטרף לרגימנט העילית "גרוסדויטשלנד" ("גרמניה הגדולה") ופיקד על גדוד הנשק המיוחד, הגדוד הרביעי, שהיה גדוד מסייע ברגימנט. בפברואר 1943 פיקד על גדוד 1 (גדוד משוריין) של רגימנט הגרנדירים "גרוסדויטשלנד", לאחר שהרגימנט הורחב לדיוויזיה, חיפו חייליו, שהיו רכובים על זחל"מים (רכבים קרביים משוריינים המונעים באמצעות שני זחלים מאחור וזוג גלגלים בחזית להיגוי), על נסיגת הוואפן אס אס במהלך הלחימה בחרקוב.
בנובמבר 1943 הוענק לו על ידי אדולף היטלר צלב האבירים עם עלי אלון על מנהיגותו במלחמה. במרץ 1944, לאחר שנפצע וקיבל דרגת רב-סרן, הפך למפקד הרגימנט[דרוש מקור]. בתקופת פיקודו, שמרה על הביטחון בברלין. במהלך תקופה זו רמר ואנשיו הצליחו לעצור את קשר העשרים ביולי, שנועד להשתלט על ממשלת גרמניה, לאחר הניסיון שנעשה לרצוח את היטלר. הגנרל פאול פון האזה הורה לרמר לעצור את שר התעמולה יוזף גבלס. רמר הגיע למשרדו של גבלס עם אקדח במטרה לעוצרו. גבלס שכנע את רמר לא לעשות זאת, והתעקש כי היטלר עדיין בחיים. כאשר רמר ביקש הוכחה לכך, ביקש גבלס שיקשרו אותו להיטלר. תוך פחות מדקה היטלר ענה לטלפון, וגבלס העביר את השפופרת לרמר. בטלפון הורה היטלר לרמר לעצור את הבוגדים בו. לאחריה הורה רמר לחייליו לעצור מידית את הקושרים. עוד באותו לילה קודם רמר בשתי דרגות לאוברסט (אלוף-משנה).
תפקידו הבא של רמר היה פיקוד על חטיבת "Führer Begleit Brigade" (חטיבת ליווי הפיהרר), שהייתה חטיבת שדה שנוצרה מתוך דיוויזיית גרוסדויטשלנד, במסגרתה נלחם בקרבות בפרוסיה המזרחית. רבים מאנשיו נפצעו ויחידתו לא נחלה הצלחה בקרבות. בדצמבר 1944, הועברה החטיבה מערבה למתקפת הארדנים, גם במערכה זו סבלה החטיבה מנפגעים רבים ולא הצליחה בקרבות.
בשנת 1945, לאחר שהחטיבה עליה פיקד קיבלה מעמד רשמי של חטיבה, הועלה רמר לדרגת גנרל-מיור (תת-אלוף) ונשאר לפקד עליה. הוא לא נחשב למפקד מוצלח, ונמתחה ביקורת על התנהלותו. הוא נעצר לבסוף על ידי חיילים אמריקנים, ונשאר שבוי מלחמה עד 1947.
רמר דיבר על קשר העשרים ביולי בסדרת התעודה הבריטית "עולם במלחמה" (The World At War), שנוצרה בשנות ה-70 המוקדמות. הוא לא הביע חרטה על תפקידו בעצירת קשר העשרים ביולי, ולא על תפקידו במלחמה באופן כללי.
פעילות פוליטית לאחר המלחמה עריכה
בשנת 1952 נאסרה פעילותה של מפלגת הרייך הסוציאליסטית, אותה הקים, וזאת לאחר שבהצבעה לפרלמנט סקסוניה התחתונה זכתה המפלגה ב-16 מושבים. המפלגה זכתה גם ב-8 מושבים בפרלמנט המדינה של ברמן.
בין השנים 1991 עד 1994 פרסם רמר מספר מאמרים הנקראים "Remer-Depesche". מאמרים אלה מכילים הסתה גזענית והוא מהלל בהם את התורה הנאצית. בעקבות כך נידון באוקטובר 1992 ל-22 חודשי מאסר, באשמת הסתה גזענית חמורה והכחשת השואה. תלונתו על הפרות לכאורה של הגינות המשפט ופגיעה בחופש הביטוי ובזכויות האדם נדחתה פה אחד על ידי הנציבות האירופית. הוא הגיש ערעורים רבים, ובסופו של דבר נמלט לספרד בטרם נכלא.
גלות ומוות עריכה
כדי להימנע ממאסר, נמלט רמר בפברואר 1994 לספרד. הוא היה תומך נלהב של מחקרים על הכחשת השואה, כמו המחקרים של פרד לויכטר ושל גרמר רודולף. בית המשפט העליון של ספרד פסק נגד ערעורה של ממשלת גרמניה על אי-הסגרתו, בטענה כי הוא לא ביצע פשע תחת החוק הספרדי. בשלב מאוחר יותר עבר רמר למצרים ולסוריה, וחזר לספרד. הוא נשאר מבוקש בגרמניה עד יום מותו בשנת 1997 במרבלה בספרד, כשהוא בן 85.
