פתיחת התפריט הראשי

אטימה אדומה: תיאטרון

Atima adoma02.jpg

"אטימה אדומה: תיאטרון" הוא שמו של מיצב פיסולי אשר הציג האמן הישראלי משה גרשוני בשנת 1980. המיצב נתפש בהיסטוריה של תולדות האמנות כנקודת מפנה ביחס של האמנות הישראלית אל השואה.

התערוכה, שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות של ונציה בשנת 1980, כללה גם עבודות של מיכה אולמן. את התערוכה אצר אמנון ברזל והיא הוקדשה לזכר יצחק דנציגר. המיצב בא לאחר מיצב נוסף - "בדם ליבי", שאותו הציג גרשוני במוזיאון תל אביב לאמנות בשנה זו.

במיצב ביצע גרשוני פעולות של איטום סדקים בחלל הביתן בצבע אדום עז. בנוסף יצר גרשוני פינות שונות בהן נבנו מעין בריכות אגירה עשויות מתכת אשר תחתיתן צבועה באדם ואליהן הובילו צינורות מתכת, שני דליים אשר צידם הפנימי צבוע בלבן ולצידם מגבת ותצלום משפחתי, כיסא עץ המופנה אל הקיר ותחתיו צלחת צבועה אדום. בפינה אחרת הוצג תצלום אוזנו של הפסנתרן סביאטוסלאב ריכטר, אשר תחתה מסומן כתם צבע אדום, כשהיא תלויה מן התיקרה ועל הקיר מאחוריה היו כתובות המילים בגרמנית "DOCH" ו-"NOCH", שפרושן, בתרגום חופשי, הוא "עדיין", ו"למרות הכל".

פעולת האטימה בעבודה התפרשה, בעיני גרשוני, כסמן וכנוכחות מהדהדת של עול אשר אינה יכולה להעלם.[1] בדיעבד גרשוני אף הציג את העבודה גם "כמו סצנה של רצח"[2] אמנון ברזל, אוצר התערוכה, תיאר את העבודה באופן טרנסנדנטי, כמנגידה בין פעולת הטבע לבין פעולת האדם. אולם, בדברי גרשוני עצמו על העבודה היא מתוארת כזעקה אירונית אל מול עוולות העולם:

אני מכנה את הפרויקט שלי בשם תיאטרון, משום שהספק שיצירת אמנות, או צבע אדום, מסוגלים להעיד על החיים עצמם או להגיב עליהם במידה מספקת [...] הצעקה של היחיד היא הצידוק היחיד לחברה, ויצירת אמנות הן ההצדקה היחידה לקיום בתוך אי-הצדק והמלחמות.

[3]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ טלמור, יאיר, "התרבות שועטת קדימה, ואנחנו איתה", אתר gogay.
  2. ^ גרשוני, משה, שתי פגישות עם משה גרשוני, סטודיו, מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 63.
  3. ^ גרשוני, משה, בתוך: ברזל, אמנון (אוצר), ישראל / הביינאלה של ונציה 1980, משרד החינוך והתרבות, 1980 (ללא מספרי עמודים).