אייזיק ראבוי

אַייזיק רַאבּוֹי (נקרא גם יצחק, איסאק, אייזיק ראבאי; 18821944 בניו יורק) היה סופר יידיש. סופר שהיה שייך לקבוצת די יונגע.

אייזיק ראבוי
אין תמונה חופשית
לידה 15 בנובמבר 1882
אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בינואר 1944 (בגיל 61)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, מחבר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

נולד ביער זאווליה ליד קמניץ-פודולסקי, וזמן קצר אחרי לידתו עברה המשפחה לרישקאן (Rîșcani) שבבסרביה. עד גיל 14 למד אצל מלמדים. השתלב בקבוצת משכילים והתחיל ללמוד רוסית בכוחות עצמו. ראבוי וחבריו ניהלו בעיירה ספרייה ופתחו בית ספר יהודי. ב-1904 היגר לארצות הברית והתיישב בניו יורק, שם עסק בייצור כובעים. הוא כתב הרבה אבל לא הצליח לפרסם, דבר שגרם לו דיכאון והוא תכנן להתאבד בשל כך. חבריו יואל אנטין ודוד פינסקי עודדו אותו וב-1906 פרסם לראשונה בעיתון "ווארהייט" את סיפורו הראשון. אחרי שפגש בדוד איגנטוב, מני לייב פרסם את סיפורו "די רויטע בלום" (הפרח האדום) במאסף "יוגענד", שהיה הביטאון הראשון של קבוצת המשוררים והסופרים די יונגע. רבוי השתייך לקבוצה זו במשך כמה עשרות שנים. ב- 1908 החליט להיות חוואי ולמד חקלאות בבית הספר לחקלאות של הברון הירש בוודביין. אחרי תום לימודיו עבד בחוות סוסים בדקוטה הצפונית. ב-1913 חזר לניו יורק ופתח חנות אך הוא נכשל בעסקיו וחזר לעבוד יצרן כובעים. הוא נפטר בלוס אנג'לס ב-1944.

יצירתועריכה

ראבוי כותב על הטבע הפראי שבערבות המערב. הוא נחשב לסופר הרומנטי ביותר שבין סופרי יידיש, ג'ק לונדון ביידיש[1] הוא פרסם שלושה רומנים המהווים, לדעתו של שמואל ניגר יצירה אחת העוסקת בסוסים, ערבות, יערות, שוורים, געגועים, צער ושמחה: הער גאלדענבארג, שפורסם ב-1916, א פאס פון ים (1918), דער יידישער קאובאי (1942)[2]. ב-1918 פרסם עוד רומן העוסק בחיים במערב: אין דער ווייטער וועסט. הוא כתב גם אוטוביוגרפיה מיין לעבן (1945-‏1947) שיצאה גם בתרגום עברי: פרקי חייו של סופר עברי (1969). בנוסף לרומנים פרסם גם כמה מחזות: אידישע מנהגים (1926), שטעכיק דראט (חוט תיל דוקר) שהוא עיבוד מומחז לספרו הער גאלדענבארג. ב-1933 כתב מחזה מיטן פנים צום שאפ (עם הפנים לסדנת היזע).

ניגר אומר שרבוי אינו מספר סיפורים גדול, הוא לא מפתח את דמויותיו מבחינה פסיכולוגית. כוחו הוא ברעננות הסגנונית. הוא לא כותב רומנים כי אם ליריקן מוסווה.[3]. אולגין טוען בהקדמה שכתב לספר דער יידישער קאובאי שרבוי פרש מחבורת די יונגע משום שהיה קרוב יותר ברוחו לעם הפשוט, העמל בבתי החרושת ובסדנאות היזע. הוא לא כותב, כמו אנשי די יונגע ליושבי בתי הקפה ולאינטליגנציה. "דרכו, יותר מאשר בני קבוצת די יונגע עברה המסורת של ספרות חברתית לתקופה חדשה".[4]

לקריאה נוספתעריכה

  • ש. ניגער. שמועסען וועגען ביכער, ערשטער טייל. ניו יארק: פערלאג יידיש, תרפ"ב 1922.
  • לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, באנד 8. ניו יארק: אלוועלטלעכן יידישן קולטור-קאנגרעס, 1981.
  • משה יוסף אולגין. א. ראבאי. הקדמה לספר דער יידישער קאובאי – ראמאן. ניו יארק: איקופ - אלוועלטלעכן יידישן קולטור-קאנגרעס, 1942
  • Mikhail Krutikov. Yiddish fiction and the crisis of modernity, 1905-1914

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Krutikow, p. 148
  2. ^ ניגער, שמועסען וועגן ביכער, באנד 1, עמ' 254
  3. ^ ניגער, עמ' 258, אולגין, עמ' 10
  4. ^ אולגין, א. ראבאי, עמ' 11