אייתני קויל
אייתני קויל (באירית: Eithne Ni Cumhaill; באנגלית: Eithne Coyle; 1897 – 1985) הייתה פעילה אירית רפובליקנית. היא הייתה דמות מובילה בארגון קומן נה מאן וחברה בליגה הגאלית.[1] תפקידה בתקופה הידועה בשם "אירלנד המהפכנית" (1912-1924 לערך) הייתה מקיפה יותר מאשר חברותה בקבוצות אלה. היא פעלה דה פקטו כקצינה ב-IRA, והייתה למטרה אותה תקפו כוחות מדינת אירלנד החופשית.[2] היא גם נודעה בשל מעורבותה בשתי בריחות מהכלא בשנות ה-1920.
 | |
| אייתני קויל לאחר שנמלטה מהכלא, עומדת ובידה רובה. מימין – מיי בורק, משמאל – לינדה קרנס | |
| לידה |
1897 Falcarragh, אירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
1985 (בגיל 88 בערך) |
| שם לידה |
Eithne Ni Cumhaill |
| מדינה | אירלנד |
| פעילות בולטת | חברה ומנהיגה בארגונים אירים רפובליקנים |
| ידועה בשל | פעילה במהפכה האירית |
| תואר | נשיאת קומן נה מאן |
| תקופת כהונה | 1926 – 1941 |
| מפלגה | קומן נה מאן |
| השקפה דתית | קתולית |
| בן זוג | ברנרד אודונל |
  | |
תחילת דרכה עריכה
קויל נולדה בקילולט, כפר במחוז דניגול, לצ'ארלס קויל ומיי מקיו (הצעירה מבין שבעת ילדיהם).[3] משפחתה הייתה רפובליקנית בגישתה – אחיה דונאל קויל שירת כמפקד בגדוד הצפוני הראשון של המתנדבים האירים, ואחותה הייתה פעילה בתנועה הרפובליקנית בדבלין. כשאביה נפטר בגיל 36, קויל ייחסה את מותו ללחצים שנבעו מהתמודדות עם בעלי הקרקעות חסרי המצפון אשר פינו את משפחתה מאדמתה במהלך מלחמות האדמה. היא הצטרפה לקומן נה מאן בשנת 1917, אחרי מרידת הפסחא, והייתה פעילה בגיוס כספים וקמפיינים נגד גיוס חובה לצבא הבריטי.[4] בתקופה זו פגשה קויל את מוד גון, פעילה אנגלייה למען עצמאות אירית, אשר הצטרפה למאבק הלאומי לאחר שראתה את הסבל של האיכרים האירים שעוקרו במהלך מלחמות האדמה.[5]
השתתפותה בתנועה הרפובליקנית עריכה
כראשת סניף מחוז דניגול בקומן נה מאן, קויל שיחקה תפקיד מרכזי בהתארגנות וגיוס קולות עבור מפלגת שין פיין בבחירות הכלליות של 1918.[6] בין 1918 ל-1919 היא חייתה זמן מה בדונגנון בתור מארגנת קהילתית מטעם הליגה הגאלית (ארגון שקידם את שימור השפה האירית), ואז עברה למחוז לונגפורד כדי להקים סניפים נוספים של קומן נה מאן. לאחר מכן היא הייתה שוב למארגנת קהילתית בליגה הגאלית במחוז רוסקומון.
במהלך מלחמת העצמאות האירית עבדה קויל בשיתוף פעולה עם הצבא הרפובליקני האירי, ואף סיפקה להם סקיצות של תחנת משטרה מקומית. באופן קבוע היו חיילי בלאק אנד טאנס מטרידים אותה, ופעמיים פירקו את ביתה. היא נעצרה ב-1 בינואר 1921, ונידונה לשלוש שנות עבודת פרך.[7] בהתאם למדיניות קומן נה מאן, סירבה קויל להכיר בבית המשפט שדן אותה.[8] היא כתבה במסמכיה הפרטיים: "קראתי את העיתון במהלך כל הקומדיה, והרמתי עיניי רק פעם אחת כדי להגיד לשופט שהוא מבזבז את זמנו היקר, משום שאין אני מכירה בבית המשפט המזויף שלו, ומכיוון שדיברתי אירית אחד השוטרים היה צריך לתרגם את שבע מילות החוכמה שלי".
בזמן שריצתה את עונשה בכלא מאונטג'וי, פגשה את קונסטנס מרקייביץ', שגם נכלאה שם. תחילה, השתיים לא היו קרובות, מכיוון שלא הורשו נשות קומן נה מאן להתקרב אליה, וכדברי קויל, "יכולנו רק לנופף לשלום בימי ראשון בזמן המיסה". מאוחר יותר קויל, שדברה אירית כשפת אם, לימדה את מרקייביץ' את השפה. קויל וחברתה בכלא לינדה קירנס יזמו תוכנית הימלטות מן הכלא. ב-31 באוקטובר 1921 קויל וקירנס, יחד עם עוד שתי אסירות, מרי בורק ואיילין קיאו, טיפסו על חומת הכלא וברח במכוניות בה הגיעו פעילים רפובליקנים שהמתינו להן בחוץ.[9]
התנגדות לאמנה עריכה
עם חתימת האמנה האנגלו-אירית קויל נמנתה עם הפלג המתנגד לו. בעקבות החתימה על האמנה היא מונתה כמארגנת עבור קומן נה מאן לצפון-מערב אירלנד. קומן נה מאן היה הארגון המז'ורי הראשון שקם נגד האמנה.[10] היא סיירה במחוז דניגול, מחוז לונדונדרי וחלק ממחוז טיירון, וגילתה שסניפים רבים קטנו ואיבדו חברות, והיא נאלצה לארגן מחדש את תנועת אלסטר על פי מודל יעיל יותר.[11]
קויל גם פעלה לאכיפת חרם ה-IRA נגד סחורות מבלפסט. החרם עבר בהצבעה אך לא סחף תמיכה רחבה. בעיתון "בלפסט טלגרף" דווח שקויל, חמושה, עצרה רכבת והסירה ממנו את כל העותקים של עיתונים מבלפסט ושרפה אותם בפרהסיה. פעילות זו של קויל לא אושרה על ידי מנהיגות קומן נה מאן, אך הפכה לדבר קבוע שהייתה עושה באותו קו רכבת. היא גם הייתה השליחה הרשמית בין שתי דיוויזיות של ה-IRA בצפון ובמערב אירלנד, תפקיד שדרש שתחתור בסירה בין דניגול לסלייגו כדי להבטיח שהמסרים שנשאה לא ייורטו.
במסגרת עבודתה עם הגברים הרפובליקנים, קויל התעקשה שנשים לא ייחשבו לנחותות מהם, על אף הגישות הרווחות של התקופה. היא כתבה: "הגברים לא פקדו עלינו. כלומר, אם היו עושים זאת, היו חוטפים לפרצוף. לא קיבלנו פקודות, אלא בקשות – התואילו להעביר רובים אלו למקום כך וכך? או, אולי תוכלו למצוא לנו בית מחסה? ועשינו זאת ברצון, כי זה היה חלק מהתוכנית שלנו."
במהלך שנת 1922, במסגרת מלחמת האזרחים האירית, הפעילויות של קויל הובילו למעצרים תכופים בידי הכוחות התומכים באמנה, אך היא שוחררה כל פעם ללא האשמות.[12] אך בספטמבר 1922 הממשלה הזמנית החליטה לדכא את פעילות ההתנגדות של קומן נה מאן, וקויל היה החברה הראשונה להיעצר במסגרת מהלך זה. בתחילה היא הוחזקה בכלא בבלישאנון, שם הייתה לפעילת קומן נה מאן הראשונה לפתוח בשביתת רעב, וסירבה לאכול במשך שבעה ימים, בדרישה שימנו לכלא סוהרות. כעבור שמונה שבועות הועברה בסירה לכלא מאונטג'וי.
כשקויל הגיעה למאונטג'וי, כבר היו בכלא מספר חברות קומן נה מאן, וצפיפות יתר הפכה לבעיה. קויל הובילה מחאות נגד התנאים האלה, בהן הנשים זרקו את מיטותיהן החוצה מהתאים, וישנו על הרצפה. זה נמשך שישה שבועות לפני שפתחו הפעילות בשביתת רעב.[13] מאוחר יותר היא הועברה יחד עם מספר גדול של נשים מבית הכלא במהלך מה שכונה "ליל הטרור" למחנה מעצר בצפון דבלין. התנאים שם היו עוד יותר קשים, כפי שכתבה קויל: "בלי הגזמה, אפשר היה לחפור בלכלוך ברצפה עם את חפירה ולהשאיר מספיק מאחור עבור התולעים". קויל הייתה אחת מעשרים אסירות שנמלטו ב-7 במאי 1923. היא נלכדה מחדש למחרת.[14]
בזכרונותיה, כתבה קויל על תקופה זו: "כפי שהתפתחו הדברים ב-1922, ראינו שהמדינה החופשית (הממשלה שנוצרה על פי האמנה) היא כפופה לבריטניה. כמעט כל הנשים נשארו רפובליקניות, אך הגברים מתנדנדים... אנו מסרבות להתנצל בפני השליטים בצפון או בדרום של מדינה מחולקת זו על כך שאנו דורשות את זכויותינו כילידות איריות חופשיות להוקיע את האמנה ואת הפרלמנט האימפריאלי של אלסטר החצויה. אנו נלחמות עבור אירלנד שבה הניצול של הפועלים האירים על ידי קפיטליסטים מהבית או אלה המיובאים ימוגר כליל וללא רחמים. נשים קץ אחת ולתמיד למצב כאוטי זה ולאי-סדר החברתי אשר מחזיק בעמנו בכבלים בלתי טבעיים."[15]
קויל שוחררה מהכלא לקראת סוף 1923.[2]
המשך חייה עריכה
קויל מונתה לוועד המנהל של קומן נה מאן בשנת 1924 ונבחרה כנשיאת הארגון ב-1926, אחרי שקונסטנס מרקייביץ' התפטרה כדי להצטרף לפיאנה פול. היא החזיקה במשרה עד התפטרותה ב-1941.[16]
היא נישאה לברנרד אודונל, פעיל IRA וחבר בארגון השמאל סר אייר, ב-1935. היום להם שני ילדים: כריסטופר, שהיה לכומר, ומרי, שהייתה לנזירה.
במשך כהונתה כנשיאת קומן נה מאן, קויל פעלה למען הכרה בתרומה של נשים למהפכה, ובנאומים ציינה כיצד עמדו לצד הגברים בחזית, וסיכנו חייהן. בנאום ב-1933, אמרה: "פטריק פירס הודה להן על תרומתן הגדולה בשבוע ההתקוממות... ואמר להן שבנוכחותן הן נתנו השראה לכוחות המתנדבים האירים, יחד עם תקווה ואומץ, שבלעדיה לא היו יכולים לעמוד כל כך הרבה זמן אל מול כוחות כה גדולים מהם."[17]
היא הייתה, יחד עם מספר גדול מחברותיה מהתנועה הרפובליקנית המהפכנית, מתנגדת גדולה של ממשלתו של איימון דה ואלירה בשנות השלושים, אז קיבע את כוחה של הכנסייה הקתולית בחוקה, ומיזער את זכויותיהן של נשים, ואף העביר חוקים שהוציאו מהחוק ארגונים רפובליקנים (ביניהם קומן נה מאן); זאת על אף חלקו של דה ואלירה בתנועה המהפכנית של קדם-האמנה, והבטחות מוקדמות שלו ביחס לזכויות נשים.[18]
קויל, אשר החזיקה בדעות סוציאליסטיות, הייתה חברה מייסדת של הקונגרס הרפובליקני ב-1934, אם כי ב-18 ביולי באותה שנה היא ועמיתתה בקומן נה מאן שילה האמפריז התפטרו אחרי שהתברר כי מהלך זה יעורר סכסוך בין סיעות ה-IRA, משהו ששתי הנשים קיוו למנוע.[19]
אחרי שסיימה את תפקידה כנשיאת קומן נה מאן היא פתחה בפרויקט מחקר כדי לתעד את ההיסטוריה של הארגון, משנת 1914 עד 1923. היה לה עניין מיוחד בנשים שהיו מעורבות בארגון מצפון אירלנד וסקוטלנד. מסמכיה הפרטיים חשפו שהיא אספה סקרים ושאלונים ממגוון נשים, אך היא מעולם לא פרסמה ספר בנושא.
ברנרד אודונל נפטר בפברואר 1968, ואייתני קויל אודונל נפטרה ב-5 בינואר 1985.
הערות שוליים עריכה
- ^ Cal McCarthy, Cumann na mBan and the Irish Revolution, The Collins Press, 2007, p. 125
- ^ 1 2 Coyle-O'Donnell, Eithne. "Eithne Coyle-O'Donnell's Papers IE UCDA P61". www.ucd.ie.
- ^ Sinéad McCoole, No ordinary women: Irish female activists in the revolutionary years, 1900–1923, O'Brien, 2003, p. 155
- ^ Liam O Duibhir, Donegal and the Civil War: The Untold Story, Mercier Press Ltd, 2011, p. 32
- ^ UCD Archive, P61, Papers of Eithne Coyle
- ^ McCarthy, Cumann na mBan and the Irish Revolution, p. 97
- ^ O Duibhir, Donegal and the Civil War, p. 33
- ^ , Prison ,McCarthy, Cumann na mBan and the Irish Revolution, p. 150
- ^ O Duibhir, Donegal and the Civil War, pp. 33–36
- ^ Matthews, Ann (2012). Dissidents: Irish Republican Women, 1923-1941. Dublin: Mercier. ISBN 9781856359955.
- ^ McCarthy, Cumann na mBan and the Irish Revolution, p. 198
- ^ McCarthy, Cumann na mBan and the Irish Revolution, p. 209
- ^ McCarthy, Cumann na mBan and the Irish Revolution, pp. 209–210
- ^ McCarthy, Cumann na mBan and the Irish Revolution, pp. 211–212
- ^ 'Survivors', Uinseann MacEoin, Argenta Publications, Dublin, 1980
- ^ COYLE O’DONNELL, EITHNE
- ^ The Forgotten Women of the Irish Revolution, 2016
- ^ The Eithne Coyle O’Donnell Papers, University College Dublin Archives
- ^ Tim Pat Coogan, The IRA, Palgrave Macmillan, 2002, p. 78