אירוס (כלי נגינה)

אֵירוס (או אֵרוס) הוא כלי נגינה קדום המוזכר במקורות חז"ל.

כלי זה שימש לנגינה בעת שמחה, אך גם בעת הספד וקינה: "רבי יהודה אומר: האירוס טמא מושב מפני שהאלית [המקוננת] יושבת עליו"[1].

לא ברור האם היה זה כלי נשיפה, מיתר או הקשה, מכל מקום צלילו התאפיין בחוזק וצלילות נדירים.

זיהוי הכליעריכה

אין ודאות לאיזו משפחה ממשפחות כלי הנגינה השתייך האירוס. במסכת כלים (טו, ו) מנו את האירוס יחד עם כלי המיתר:

"נבלי השרה טמאין ונבלי בני לוי טהורין... הבטנון והניקטמון והאירוס הרי אלו טמאים",

בתלמוד הבבלי[2] זיהו אותו ככלי הקשה:

"מאי אירוס? א"ר אלעזר: טבלא דחד פומא" (תרגום: תוף בעל פה אחד)

זהותו של הכלי בו נוקטת הגמרא כהסבר מהו אירוס, בפני עצמו סתום הוא, אך מן ההמשך מוכח שמדובר בסוג של תוף:

"רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא, אתא אבוה תבריה, אמר ליה: מיחלף בטבלא דחד פומא, זיל עביד ליה אפומא דחצבא או אפומא דקפיזא"

(תרגום: רבה בנו של רב הונא הכין לבנו טנבור. בא אביו - רב הונא - ושברו. אמר לו: [הטנבור] דומה לתוף בעל פה אחד [שהוא האירוס האסור, ולכן] לך והכן לו [לבנך, תוף] על פי "חצבא" או "קפיזא" שהם סוגים של כדים, ולא תוף ממש).

בתלמוד הירושלמי (סוטה פרק ט, הלכה טו) תירגמו את שמו של האירוס ל"רסיסה". רש"י פירש:

"טנבורא - כך קורין אותו בלשון לעז טנבור והוא עשוי דפנותיו עגולות כעין נפה וקושרין בדפנותיו חוטין של ברזל ושוטחין על פיו עור כשהוא לח ומותח והוא מתייבש שם מאליו, וכשמכין עליו במקל דק הוא מוציא קול צלול ויש אומנין שיודעין להכות עליו מכה אחר מכה כסדר עד שנשמע כמין שיר".

קרוב לוודאי ש"הטנבורא" הוא ה"טמבורין", המכונה גם "תוף מרים". המאירי זיהה את האירוס ככלי נשיפה המשמיע קול שבין תקיעה לזמזום (חידושי המאירי, סוטה, שם). בדרכו הפרשנית של הבבלי הלכו רוב פרשני המשנה, כגון הרמב"ם (סוטה, שם) שכתב:

"ואירוס הוא כעין עגול חלול קושרין עור על אחד משני צדיו ומכין עליו והוא ממיני כלי הזמר, ושמו אצלנו במערב: אלטאר",

ור' עובדיה מברטנורא שכתב:

"ועל האירוס – עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל דק ומוציא קול צלול. ובלע"ז קורין לו טנבורו".

מקור השם (השערה)עריכה

אפשר שמקור שמו של כלי זה הוא בדמות המיתולוגית ארוס, שבמיתולוגיה היוונית היה אל האהבה והתשוקה המינית. כלי הנגינה אירוס שצלילו היה מתוק, שימש לנגינה בעת המשתאות שערכו היוונים[דרוש מקור], משתאות שהתאפיינו בפריצות מינית[דרוש מקור]. יש הסבורים כי הכלי נקרא כך מפני ששימש בחגיגות אירוסין ונישואין[3].

גזירת האירוסעריכה

במשנה מסכת סוטה[4] מוזכר שלאחר ה"פולמוס של אספסיינוס", גזרו חכמים איסור "על עטרות חתנים ועל האירוס" – דהיינו, אסרו על עיטור ראשי החתנים בעטרות יקרות ועל הנגינה בארוס (קרוב לוודאי שדווקא בשעת החופה[דרוש מקור]). חכמים שהכירו כי צלילו של כלי נגינה זה נעים ומשמח ביותר, אסרו על הנגינה בו כדי למעט בשמחה בעת צרה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כלים טו, ו
  2. ^ סוטה מט, ע"ב
  3. ^ תלמוד שטיינזלץ, מסכת סוטה, עמ' 192
  4. ^ ט, יד/טו