אלברט גנצנמילר

אלברט גנצנמילר (בגרמנית: Albert Ganzenmiller, נולד ב-1905 פסאו, נפטר ב-1973 מינכן כיהן כסגן שר התחבורה בגרמניה הנאצית מיוני 1942 עד יולי 1945. ב-1973 עמד למשפט בדיסלדורף בעוון סיוע לרצח של 3 מיליון יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, אך חווה התקף לב זמן קצר לאחר תחילת ההליכים המשפטיים נגדו ולכן המשפט לא חודש מאז ולא הוכיחו אם הוא אשם או לא.

אלברט גנצנמילר
Albert Ganzenmiller

לידה	1905 פסאו, גרמניה
פטירה	1973 (בגיל 68 בערך) מינכן
מדינה	גרמניה
השכלה	האוניברסיטה הטכנית של מינכן
מקצוע	ב1942 מונה לסגן שר התחבורה
מעסיק	דויטשה רייכסבאן
תפקיד	מזכיר מדינה (1942–1945)
מפלגה	המפלגה הנאצית
פרסים והוקרה	אות הזהב המפלגתי מסדר הדם

ביוגרפיה

גנצמילר נולד ב-1905 בעיר פסאו שבגרמניה. גדל וחונך בחינוך הקתולי, דובר צרפתית ואנגלית. ב-1923, בהיותו בן 18, השתתף באופן מקרי בניסיון הפוטש במרתפי הבירה במינכן. גנצמילר למד במכללה הטכנית במינכן לימודי BA בהנדסה מכנית והנדסת חשמל. ב-1931 קיבל  רישיון של מהנדס אזרחי וקביעות בחברת הרכבות הגרמנית דויטשה רייכסבאן. באותה השנה, הצטרף למפלגה הנאצית כחבר בה. בשנת 1935, כתב עבודת דוקטורט בהנדסה מכנית שעוסקת במודלים משולבים של תחבורת כבישים ורכבות. בהמשך השנה, בהיותו בן 30 בלבד, שימש כמארח פמליה של היטלר במסגרת אחת מההרצאות בנירנברג שבאו לראות את תצוגת התכלית החדשה של הרייכסבאן, שבה הציגו קרונות חדשים ורכבת מהירה.

על פי ההיסטוריון ראול הילברג: "בראש משרד התחבורה עמד השר יוליוס דורפמילר, גבר לא צעיר שכיהן בתפקיד זה מ -1937 ועד סוף המלחמה.אחריו, ב-23 במאי 1942, גנצנמילר, בן שלושים ושבע, טכנוקרט מוכשר ונאצי אדוק, מילא את מקומו".

גנצנמילר במלחמת העולם השנייה

דויטשה רייכסבאן, רכבת הרייך הגרמני (Deutsche Reichsbahn), היה שמה של הרכבת הלאומית הגרמנית שנוצרה ממסילות הברזל של מדינות האימפריה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם הראשונה. במסגרת השתלטות גרמניה הנאצית על המשאבים והלאמתם, לצורך השגת שליטה מוחלטת, הוצבה רשת הרכבות הגרמנית בשליטה ממשלתית ישירה ב-10 בפברואר 1937, באמצעות חקיקה חדשה של הממשלה. כדי להדגיש זאת, צלבי קרס נוספו לסמל עיט הרייך, העיט כסימן מסורתי לריבונות הלאומית של גרמניה, שעל הקרונות יחד עם הכיתוב 'הרייך הגרמני'.

בשנת 1939 אסר משרד התחבורה של גרמניה על יהודים להשתמש בקרונות מסעדה ובקרונות שינה, אבל לא אילץ אותם לשבת בתאים נפרדים. עם השנים נוספו סנקציות נוספות על היהודים, כשבשנת 1942 אסרה משטרת הביטחון על היהודים להשתמש באולמות סעודה והמתנה בתחנות הרכבת. כמו כן נאסר עליהם להשתמש בלי היתר מיוחד בתחבורה ציבורית, באוטובוסים מקומיים, ברכבות חשמליות וברכבות תחתיות.  

ביולי 1942 צצו כמה בעיות טכניות ברכבות ששימשו לגירוש היהודים והביאו להשבתה מלאה של תנועת הרכבות ולכך שקו הרכבת למחנה ההשמדה סוביבור יצא מכלל פעולה ודרש תיקון. האוברפיהרר קרל וולף, ראש המטה האישי של היינריך הימלר, יצר קשר עם סגן שר התחבורה גנצנמילר, וביקש את עזרתו לפתרון הבעיה. גנצנמילר בדק את המצב ומצא כי העניין כבר נפתר ברמה המקומית. 300,000 יהודי גטו ורשה הופנו מסוביבור לטרבלינקה תחת אחריותו ופיקודו בתפקיד כשר התחבורה.

גנצנמילר לאחר המלחמה

ב-1945, במהלך כיבוש גרמניה הנאצית על ידי בעלות הברית הצליח גנצמילר להימלט לארגנטינה ובשנת 1955 חזר לגרמניה. בשנת 1970 הואשם לראשונה בסיוע לרצח של 3 מיליון יהודים. אך האשמה בוטלה בגין חוסר ראיות בהעדר הוכחות.

זאת למרות שהייתה ראיה שאיימה על גנצנמילר מכיוון שהייתה יכולה לשנות את כל התמונה, מכתב תודה ששלח לו וולף:

"על מכתבך מ-28 ביולי 1942 אני מודה לך מקרב לב - גם הרייכספיהרר, האס אס. בשמחה מיוחדת רשמתי לפניי את הבטחתך שזה שבועיים רכבת מובילה לטרבלינקה מדי יום 5,000 מבני העם הנבחר, ולכן אנחנו במצב המאפשר לבצע את תנועת האוכלוסין הזאת בקצב מואץ. אני מצידי התקשרתי לרשויות המשתתפות כדי להבטיח את ביצוע התהליך בלא חיכוכים. אני מודה לך שוב על מאמציך בעניין ובו בזמן אודה לך אם תוסיף להקדיש לדברים האלה את תשומת לבך האישית.

בברכה,

הייל היטלר!

עבדך הנאמן

ו' "

ב-1973 הובא למשפט בדיסלדורף אך לאחר זמן קצר מתחילת ההליכים המשפטיים חטף התקף לב ומאז לא חודש המשפט. לא היו חשדות ברורים שיכלו להיות עילה לפתיחת חקירות משפטיות נוספות. ולאמיתו של דבר, בעלות הברית היו מעוניינות להיפגש עם אנשי מערכת הרכבות הגרמנית משתי סיבות שונות מאוד - להשיג מידע על היעילות של ההפצצות ולהיעזר בהם בשיקום מערכת הרכבות בתקופה שלאחר המלחמה. המחסור באמצעי תחבורה היה בעיה דוחקת ביותר מבחינת תכנון המבצע כולו, אבל אחרי פתרון הבעיות הארגוניות עוד נכונה שורה של סיבוכים. ההשלכות האלה התפתחו כמו גלי הדף ממוקד אחד: דליפת הידיעה בדבר טבעו האמיתי של ה"יישוב מחדש".

לפי ההיסטוריון כריסטופר בראונינג, בתקופה שלאחר המלחמה איש לא ראה במערכת הרכבות - גוף טכני, לוגיסטי ולא פוליטי לכאורה בחברה הגרמנית - גוף שמילא תפקיד אינטגרלי בפשעי הנאצים. גם ההיסטוריונים הראשונים שניסו לכתוב סקירות כלליות על השואה, לאון פוליאקוב וג'רלד רייטלינגר הקדישו תשומת לב מועטה לרייכסבאן. בפועל, טוען בראונינג במחקרו, מערכת הרכבות הייתה אחראית ללוגיסטיקה של הפתרון הסופי. ראול הילברג, כותב המאמר יצא לנסיעה בחיפוש אחר ה"רכבות המיוחדות". בשנת 1976 העצירה הראשונה שלו הייתה במשרד המרכזי של מִנהל המשפטים הממשלתי לחקירת פשעי הנאצים שנמצא בכלא נשים לשעבר בלודוויגסבורג, מצפון לשטוטגרט. בשלב זה חומר החקירה שהוכן היטב הועבר לרשויות התביעה המתאימות. כשהדברים הושארו בידי התובעים עצמם, לא הייתה להם מעולם נקודת התחלה לחקירתם של נאצים שחיו בתחום השיפוט שלהם למעט כשמפגשים אקראיים בין קורבנות לשעבר לבין פושעים הובילו להאשמות. בלודוויגסבורג בחן הילברג מסמכי רכבות נוספים שהשיג המשרד המרכזי מפולין ומברית המועצות. הוא ביקר במטה הרכבת הפדרלית הגרמנית בפרנקפורט ובארכיון הרכבות בנירנברג, שם התברר שחלק מתיעוד הרכבות שרד במלחמה, אך ברוב המסמכים החזיקו כעת אנשים פרטיים שאגרו אותם, עובדים לשעבר שלא הייתה להם שום כוונה להחזיר אותם לגופים רשמיים. לבסוף, נסע הילברג לווינה כדי לראות את רשומות בית המשפט האוסטרי מארבעת המשפטים של קצין התחבורה של אייכמן, נובק, ולדיסלדורף כדי לראות את רשומות בית המשפט ממשפטו של תת-השר במשרד התחבורה אלברט גנצנמילר שחזר מארגנטינה לגרמניה. משפטו של גנצנמילר נפסק בשנת בשל טענת הנאשם שבריאותו לקויה, אך למרבה ההפתעה, הילברג קיבל רשות מיוחדת מהשופט לראות את מסמכי המשפט עוד לפני שהסתיים באופן רשמי בשנה שלאחר מכן. מחקריו של הילברג הדגישו את השתתפות הרייכסבאן בשואה כדוגמה חשובה לאופיו הבירוקרטי במהותו של "הפתרון הסופי".

מהמחקר על הרכבות של הנאצים ניתן להסיק שללא הרכבות לא היה אפשר לבצע את הרצח והן חלק אינטגרלי בחייו של גנצנמילר ובמסע לקיום הפיתרון הסופי.