אלינור אנטין
אלינור אנטין (באנגלית: Eleanor Antin; נולדה ב-27 בפברואר 1935) היא אמנית מיצג פמיניסטית, יוצרת סרטים ואמנות מושגית יהודייה-אמריקאית.
 | |
| לידה |
27 בפברואר 1935 (בת 89) הברונקס, ניו יורק |
|---|---|
| מקום לימודים |
|
| תקופת הפעילות |
1958–2010 (כ־52 שנים)  |
| זרם באמנות |
אמנות פמיניסטית |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
דייוויד אנטין |
  | |
אנטין זכתה במלגת גוגנהיים בשנת 1997, ובפרס הקרן הלאומית לתרבות יהודית לשנת 1998.[1]
קורות חיים
עריכהאנטין נולדה בברונקס, ניו יורק למשפחה יהודית משכילה, בעלת קרבה לתרבות היידיש. שהיגרה מפולין ב-1930. אביה, סול פיינמן, (שם קודם: פרושקיה 1910–2004) היה סוציאליסט ואתאיסט, שעבד במפעל הביגוד בניו יורק. אמה, ג'נט עפרון (1912–1994), הייתה שחקנית בתיאטרון היידיש בפולין, אשת עסקים וייזמית.
אנטין למדה בתיכון המוזיקה והאומנות בניו יורק והתמחתה באמנות. בהמשך, למדה פילוסופיה בבית הספר החדש למחקר חברתי (New School for Social Research), ומשחק בבית ספר תמרה דייקרהונובה לבמה (Tamara Daykarhonova School for the Stage), וכן ב-CCNY) City College of New York), שם פגשה את דייוויד אנטין משורר שעמו התחתנה ב-1961. ב-1967 נולד בנם, בלייז.[2]
קריירה
עריכהבשנות החמישים המאוחרות התחילה כציירת של אקספרסיוניזם מופשט ואז הפכה לציירת של פופ ארט. בשנות השישים המאוחרות, הושפעה אנטין מזרם האומנות המושגית והחלה לעסוק בה. אנטין טענה כי "האמנות הקונספטואלית פתחה את האפשרות לחצות ז'אנרים, לחצות גבולות בכל מקום, לעשות משהו אינטליגנטי ומהנה, משעשע, מבהיל".[3]
קופסת דם המשוררים
עריכההפרויקט הראשון שלה, באומנות הקונספטואלית, שיצירתו ארכה כשלוש שנים (1965–1968), היה קופסת דם המשוררים (Blood of a Poet Box). בקופסה נמצאים 100 משטחים של דם ממשוררים שאלינור הכירה אישית. הקופסה נמצאת באוסף בטייט מודרן (Tate Modern I) המוזיאון הלאומי הבריטי לאמנות מודרנית. פרויקט זה מבטא את הכבוד של אלינור לאמנות ולחיים, את אהבתה לאמנים, ואת הנשמה של האמן שמוכנה להקריב מעצמה בשביל האמנות.[2]
100 מגפיים
עריכה100 מגפיים (100 Boots) היא יצירה קונספטואלית מוכרת נוספת שלה. היצירה נוצרה מכיוון שאנטין שאפה לעבודה אמנותית שתמשך יותר זמן ממספר השבועות הרגיל של תצוגה בתערוכה בניו יורק שהוא שלושה חדשים בשנה. היא יצרה "mailwork" - שיטה של תערוכה שעושה את דרכה בכל העולם ובמהירות דרך הדואר, בניגוד לתערוכה רגילה שנמצאת במקום אחד או תערוכה ניידת שלוקח לה זמן לעבור ממקום למקום. אנטין השתמשה ברומן פיקרסקי מדומה בצורת סיפור בהמשכים שדרש גיבור. בסיפור זה הגיבור היה מאה מגפי גומי שחורים. מאה המגפיים צולמו על ידי פיליפ שטיינמנץ בזמן שנסעו מקליפורניה לניו יורק ובניו יורק הוצג מסעם בקיץ 1973 במוזיאון לאמנות מודרנית, בתערוכה של 51 תמונות שנשלחו לאלף מבקרי אמנות ונמענים אחרים ברחבי העולם. הרעיון המקורי של אלינור עקף לחלוטין את מערכת הגלריה והשתמשה בדואר כאמצעי להפצת האמנות. אנטין הייתה האמנית הקונספטואלית הראשונה ששילבה דימויים סדרתיים ותוכן בדיוני בתוך אירוע אמנותי ארוך טווח, שנמשך לאורך של שנתיים וחצי.[2][3][4]
גילוף: פיסול מסורתי
עריכהבשנת 1972, לאחר שהושפעה עמוקות מהתנועה הפמיניסטית, יצרה אנטין עבודה פמיניסטית מוקדמת (האמנות הפמיניסטית החלה בשנות ה-70 בארצות הברית) ובולטת שהיא "גילוף: פיסול מסורתי" (Carving: A Traditional Sculpture). העבודה כללה 148 תמונות בשחור-לבן, שמתעדים את איבוד 10 הק"ג של אנטין ב-37 ימים של דיאטה קיצונית. כל בוקר היא צולמה עירומה באותן ארבע צורות עמידה, כדי לרשום את הירידה במשקל שלה. אנטין השתעשעה עם התהליך המסורתי של פיסול יווני המבוסס על לקיחת גוש שיש והורדה של שכבה אחר שכבה וזריקת חומר מיותר.[5]
Eleanor Antin’s selves
עריכהבמהלך שנות ה-70 החלה אנטין ליצור אישיויות, ובאמצעותן, היא החלה לחקור מגבלות של גיל, מין, גזע, מעמד ומוצא אתני. בשנת 1972 יצרה את "המלך של חוף סולנה" מלך שהוא למעשה אנטין בתחפושת, בוחנת את האני ה"גברי" ו"הפוליטי" שלה. אנטין הבינה שהיא לא צריכה לשנות את מינה בשביל להיות גבר, אלא רק את המגדר.
הדמות השנייה היא אנטינובה שהיא בלרינה אפרו-אמריקאית, דמות זו התפתחה מתוך החקירות של אלינור על התנוחה ועל המבט- של אמת נסתרת מאחורי תמונות מושלמות.
הדמות השלישית היא "האחות הקטנה אלינור" שמייצגת את אחד מהתפקידים המקצועיים שהוצעו לנשים בתחילת המאה ה-20: "דמות האחות", דמות, אשר כיכבה בסרט המלא הראשון של אלינור אנטין. היא השתמשה בשני ז'אנרים אמריקאים תרבותיים, אופרת סבון וסרט הרפתקאות, כדי ליצר את המלודרמה הקומית הזאת, אבל כוונתה האמיתית הייתה להעלות שאלות עמוקות יותר על הכניעה של נשים בחברה האמריקנית המודרנית, וכיצד מתהווים סטריאוטיפים של חיים מוגבלים ודעות קדומות. עבודתה של אנטין מתרכזת בעיקר בבעיות של זהות ובמעמדן של הנשים בעולם. "הייתי נחושה להציג נשים ללא פאתוס או חוסר אונים", כתבה בהצהרה בתור אמנית פמיניסטית למוזיאון ברוקלין.[6][2]
ספרים
עריכה- (Being Antinova (Astro Artz
- (Eleanora Antinova Plays (Sun & Moon
- (100Boots (Running Press
- (Man Without A World: a Screenplay (Green Integer, Sun & Moon Press<ref name=":0"[1]
פרסים
עריכה- Lifetime Achievement Award in 2006 from the Women’s Caucus of the College Art Association
- (In 2002 The Best Show Award from the AICA (International Assoc. of Art Critics
- A Guggenheim Fellowship(scholarship) in 1999
- The National Foundation for Jewish Culture Media Achievement Award. <ref name=":0"[1]
קישורים חיצוניים
עריכה- רקע על אלינור אנטין
- רקע והסבר על Eleanor Antin's Selves
- במה עסקו יצירותיה
- סקירה רחבה על חייה ויצירותיה
- הסבר על יצירתה "גילוף: פיסול מסורתי"
- הגלויות ששלחה ביצירתה "100 מגפיים"
אלינור אנטין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלינור אנטין, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אלינור אנטין, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 Eleanor Antin, באתר .brooklyn museum
- ^ 1 2 3 4 Carlene Meeker, ELEANOR ANTIN, Jewish Women's Archive
- ^ 1 2 Christopher Thomas Knight, Picture the Concept, LAtimes, May 16, 1999
- ^ 100 BOOTS, blogspot
- ^ Carving: A Traditional Sculpture, The Art Institute of Chicago
- ^ Alexis Clements, The Many Faces of Eleanor Antin, hyperallergic, November 29, 2013