אלכסנדרו הרע

אלכסנדרו הרע (רומנית: Alexandru cel Rău;‏ ? – 20 במרץ 1597), הידוע אצל היסטוריונים רומנים גם בשם אלכסנדרו השלישי של מלודובה ולפעמים אלכסנדרו החמישי של ולאכיה, היה שליט מולדובה ביוני 1592 ושליט נסיכות ולאכיה (מונטניה) בין אוגוסט 1592 – ספטמבר 1593.

אלכסנדרו הרע
Alexandru cel Rău
לידה המאה ה־16 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 20 במרץ 1597
איסטנבול, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מולדביה עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת מושאט
אב בוגדאן לפושניאנו עריכת הנתון בוויקינתונים
שליטי ולאכיה
נובמבר 1592 – ספטמבר 1593
(כ־43 שבועות ו־4 ימים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רקע משפחתי עריכה

אלכסנדרו הרע היה בנו מחוץ לנישואים של בוגדאן לפושניאנו ונכדו של אלכסנדרו לפושניאנו.

מלכותו עריכה

בשנת 1592 הועלה לכס מולדובה במקום ארון הטירן שהודח. עם זאת, מפני שארון וודה הצליח למשוך בזמן וקבל דחייה מסוימת על מנת שיוכל להחזיר את החובות שצבר כדי לקנות לעצמו מהטורקים את כתר מולדובה אלכסנדרו התבקש לעבור לוולאכיה ולקבל כפיצוי את כתר נסיכות זו. התמנה לשליט ולאכיה במקום שטפאן החרש שהודח בגלל "אי כשירות" לתפקיד, למעשה אי תשלום חובות אישיים. אולם גם אלכסנדר הגיע לבוקרשט כשבפמלייתו כאלו שהלוו לו כספים על מנת לקנות את כתר המלכות. כדי לשלם להם את חובותיו, בדומה לשליט הקודם, שטפאן החרש, הטיל על התושבים מיסים חדשים שנחשבו קשים מנשוא. משום כך קיבל את הכינוי "הרע". מלוכתו הרודנית קוממה נגדו בויארים רבים שבהמשך נעצרו והוצאו להורג. לפי האגדה (המופיעה בספר הונגרי בן זמנו, של סאמושקזי), התליין התרשם כל כך מאישיותו של הבאן של קראיובה מיכאל האמיץ (מיכאי ויטיאזול), שהחליט על דעת עצמו לפוטרו מעונש ולהשאירו בחיים.[1] נושיו של אלכסנדר מקונסטנטינופול השיגו את הדחתו בספטמבר 1593. הוחלף דווקא במיכאל האמיץ, שהיה בעל קשרים טובים בבירה העות'מאנית.

במשך מלכותו הקצרה סייע אלכסנדר הרע במימון שיפוץ הקפלה הרומנית (פאראקליס) ע"ש יוחנן המטביל "פרודרומוס" במנזר סנטה קתרינה על הר סיני. אולץ על ידי נושיו להישאר לגור באיסטנבול, בסופו של דבר הואשם בקשר נגד הסולטאן והוצא להורג על ידי חניקה ב-20 במרץ 1597.

צאצאיו עריכה

יורשו היחיד הידוע היה בן בשם פטרו (? - 8 ביוני 1619)

מקורות עריכה

  • Constantin C.Giurescu, Dinu C.Giurescu Istoria Românilor, Editura Ştiinţifică şi Enciclopedică, Bucureşti, 1976 (קונסטנטין ק. ג'ורסקו - תולדות הרומנים, 1976) (ברומנית)

הערות שוליים עריכה

  1. ^ C.Giurescu p.325