אלפרד סטיגליץ
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה והגהה. | |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
אלפרד סטיגליץ (באנגלית: Alfred Stieglitz; 1 בינואר 1864 – 13 ביולי 1946) היה צלם יהודי-אמריקאי וממקדמי האמנות המודרנית בארצות הברית. חמישים שנות הקריירה של סטיגליץ עמדו בסימן מאבקו להפוך את הצילום לסוגה מקובלת כאמנות גבוהה. מעמדו החשוב בהיסטוריה של סטיגליץ נגזר לא רק מעבודתו כצלם, אלא גם מהתפקיד המרכזי ורב ההשפעה שתפס בשדה הצילום והאמנות. הוא היה בעל גלריות לאמנות בניו יורק, עורך והבעלים של מגזינים לאמנות ולצילום, וכתאורטיקן של מדיום הצילום. שטיגליץ היה נשוי לאמנית ג'ורג'יה אוקיף.
 | |
| לידה |
1 בינואר 1864 הובוקן, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
13 ביולי 1946 (בגיל 82) ניו יורק, ארצות הברית |
| מקום לימודים | |
| תקופת הפעילות |
1880–1940 (כ־60 שנה) |
| תחום יצירה |
צילום |
| זרם באמנות |
Photo-Secession, צילום ישיר |
| הושפע על ידי |
הרמן וילהלם פוגל |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
קתרין סטיגליץ |
  | |
.jpg)
קורות חיים
עריכהאלפרד סטיגליץ נולד בהובוקן, ניו ג'רזי ארצות הברית למשפחת מהגרים יהודית-גרמנית אמידה. הוא היה בן בכור להוריו, אדוארד סטיגליץ והדוויג אן וורנר. האב שירת כלוחם וכקצין בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, ומשכורתו כקצין אפשרה לו לפרוש מן הלחימה ולשרת קרוב לביתו. אביו של סטיגליץ מילא, לפיכך, תפקיד מרכזי ופעיל בחינוכו. לאלפרד סטיגליץ נולדו במהלך חמש עשרה השנים הבאות חמישה אחים ואחיות: אחיותיו פלורה (1865-1890), אגנס (1869-1952) וסלמה (1871-1957), והתאומים יוליוס (1867-1937) וליאופלד (1867-1956). במהלך הקיץ נהגה משפחתו האמידה של סטיגליץ לעזוב את העיר ולהתגורר באגם ג'ורג' שבהרי אדירונדאק.
ב-1871 נשלח סטיגליץ ללמוד בבית הספר הפרטי הטוב ביותר בניו יורק באותה תקופה. שנה לאחר מכן החל סטיגליץ ללמוד הנדסת מכונות בבית הספר הטכני בברלין. הוא קיבל תקציב שנתי גדול של 1,200 דולר לחודש, ובילה את רוב זמנו בשיטוטים ברחבי העיר, ובחיפוש אחר דיונים אינטלקטואלים. הוא נרשם לשיעור כימיה, שבו פגש את המרצה הרמן וילהלם ווגל, שהיה מדען וחוקר חשוב בתחום פיתוח הצילום באותה תקופה. בשיעוריו של ווגל מצא סטיגליץ את האתגר האקדמי אותו חיפש, וכן פורקן לעניין הגובר שלו באמנות ובתרבות. באותו הזמן סטיגליץ קנה את המצלמה הראשונה שלו ונסע לטייל ברחבי אירופה כשהוא מצלם תמונות רבות של נופים ושל אנשי כפר בגרמניה, איטליה והולנד. סטיגליץ נשאר בגרמניה עד סוף העשור. במהלך תקופה זו החל לאסוף ספרי צילום, אוסף שהפך ברבות הימים לספרייה גדולה של צילום ושל צלמים באירופה ובארצות הברית. כך החלה להתגבש חשיבתו על צילום ועל אסתטיקה. ב-1887 כתב את המאמר הראשון שלו ובמהרה החל לכתוב מאמרים באופן קבוע עבור מגזינים באנגליה ובגרמניה.
בשנת 1890 נאלץ סטיגליץ לחזור לארצות הברית בעקבות פטירת אחותו פלורה במהלך לידה.
ניו יורק ומועדון הצילום
עריכהבאותה תקופה סטיגליץ כבר החשיב את עצמו לאמן צילום, הוא סירב למכור את צילומיו או לחפש פרנסה בתחום אחר. אביו שאהב אותו מאז ומתמיד קנה עבורו עסק קטן לצילום בו הוא יוכל לעסוק במה שמעניין אותו ואולי גם להרוויח את פרנסתו. סטיגליץ דרש איכות גבוהה מאוד בייצור ושילם לעובדיו שכר כה גבוה שהחברה כמעט ולא ייצרה רווח. באותו הזמן נוצר קשר בינו לבין עורך המגזין האמריקאי The American Amateur Photographer, ובמהרה החל לכתוב באופן קבוע למגזין זה. כמו כן הוא המשיך לזכות בפרסים בתערוכות שונות עבור צילומים שצילם.
בסוף 1892 קנה סטיגליץ את מצלמת היד הראשונה שלו ובאותו חורף הוא השתמש בה על מנת ליצור שניים מהצילומים המפורסמים שלו "חורף, שדרה חמישית" ו"הטרמינל". סטיגליץ החל לצבור מוניטין עבור צילומיו וכתיבתו בנוגע למיקום הצילום ביחס לציור ולסוגי אמנות נוספים. כמו כן זכה באהבת הקהל בזכות טכניקת הכתיבה והביקורת שלו.
בעקבות הלחץ שהפעילו עליו הוריו, נשא סטיגליץ לאישה ב-16 בנובמבר 1893 את אמלין אוברמייר בת העשרים, שהייתה אחות חברו הטוב, ג'ו אוברמייר. סטיגליץ התחרט במהרה על החלטתו הפזיזה להתחתן וסיפר לימים שמעולם לא אהב את איימי ושהנישואין היו עבורו בעיקר יתרון כלכלי, שכן רעייתו קיבלה ירושה גדולה מאביה העשיר.[דרוש מקור]
בתחילת 1894 נסע סטיגליץ עם אשתו לירח דבש מאוחר באירופה. הם טיילו ברחבי צרפת, איטליה ושווייץ. במהלך הטיול הוא צילם כמה מיצירותיו המפורסמות: "תעלה ונציאנית", "יום גשום בשדרה, פריז". בעודו בפריז נפגש סטיגליץ עם הצלם הצרפתי רובר דמשי שהפך לקולגה. כמו כן ביקר בלונדון, שם פגש את ג'ורג' דוידסון ואלפרד הורסלי הינטון מהאיגוד של "חוג החוליות" (The Linked Ring), שניהם נשארו חברים וקולגות של סטיגליץ לאורך כל חייו.
לאחר שהזוג חזר לניו יורק מאוחר יותר באותה שנה, נבחר סטיגליץ פה אחד לחבר בארגון חבורת הטבעת והפך לאחד משני האמריקאים הראשונים שהיו חברים בארגון. סטיגליץ ראה בהכרה זו את התנופה שהוא היה זקוק לה על מנת לקדם את הצילום האמנותי בארצות הברית.
באותה עת היו שני מועדוני צילום בניו יורק: מועדון הצילום החובבני ומועדון הצילום. שניהם היו מחויבים לסגנון הטכני הישן ועמדו בפני קריסה גם מבחינה פיננסית וגם מבחינת ניהול והנהגה. סטיגליץ פעל למען איחוד שני המועדונים הללו במהלך שנה שלמה. הוא התפטר מתפקידיו בחברת הפוטוכרום וכעורך מגזין הצילום האמריקאי החובבני, על מנת להקדיש את כל זמנו למשימתו החדשה. במאי 1896 הוא הצליח ושני הארגונים הללו הפכו למועדון אחד, מועדון הצילום של ניו יורק. בשנה שלאחר מכן הציעו לו להיות נשיא המועדון, הוא החליט להיות סגן הנשיא על מנת להתרכז בחזון של המועדון ולא בעניינים המנהליים. תוך תקופה קצרה סטיגליץ ניהל כל היבט במועדון.
ב-27 בספטמבר 1898 נולדה בתו של סטיגליץ, קתרין "קיתי", עם עזרה כספית ממשפחתה של איימי. הזוג שכר אומנת, טבחית ומנקה. סטיגליץ האמין שאיימי מקבלת מספיק עזרה לכן לא קיצץ את שעות עבודתו במועדון. הזוג המשיך לחיות חיים כמעט נפרדים תחת אותה קורת גג.
אמנות מודרנית והמגזין "Camera Work" (עבודת המצלמה)
עריכהבאותה תקופה סטיגליץ התכתב עם הצלמת אווה ווטסון שדחקה בו להשתמש בהשפעה שלו על מנת לאצור תערוכה אשר מבקריה יהיו צלמים בלבד. עד אז כל תערוכות הצילום היו מבוקרות על ידי ציירים ואמנים אחרים, חלקם ידעו מעט מאוד על צילום בכלל ועל טכניקת הצילום בפרט. הוא החל לחפש מקום מתאים עבור התערוכה ותוך זמן קצר הוא הרכיב אוסף של תצלומים ממעגל חברים קרוב. התערוכה נפתחה במרץ 1902 וזו הייתה הצלחה מיידית. התגובות החיוביות שקיבל עודדו אותו לנוע לעבר הצעד הגדול הבא בקריירה שלו: לפרסם מגזין עצמאי לחלוטין של צילום פיקטוריאליסטי.
ביולי פרש מתפקידו כעורך הערות צילום וחודש מאוחר יותר הוא פרסם פרוספקט של מגזין חדש לו הוא קרא Camera Work (עבודת מצלמה). הוא היה נחוש שזה יהיה "הפרסומים הכי טובים והכי מפוארים של צילום" מההתחלה המגזין התנהל על פי האידיאלים שלו. הגיליון הראשון הודפס רק ארבעה חודשים מאוחר יותר. בדצמבר 1902 בזמן שהיו מגזינים אחרים בעולם המוקדשים לצילום, המגזין של סטיגליץ היה הראשון שהתמקד בויזואליות.
ב-1904 סטיגליץ היה מותש הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטלית, הוא היה זקוק נואשות למנוחה, הוא החליט לקחת את משפחתו לאירופה. בצורה האופיינית לו, תכנן לוח זמנים צפוף ועמוס בתערוכות, פגישות וטיולים. הוא כמעט התמוטט עם הגעתו לברלין שם בילה יותר מחודש בהחלמה ובהתאוששות.
הוא בילה את מרבית 1904 בצילום גרמניה בזמן שמשפחתו התארחה שם אצל קרובי משפחה. לאחר מכן חזר סטיגליץ לארצות הברית ועבד בארבע משרות מלאות בעת ובעונה אחת. הוא הקדיש את כל מרצו בעבודתו ורק משפחתו לא זכתה ליחס דומה. למרות שסטיגליץ הזניח את אשתו באופן הולך ומחריף היא מעולם לא איבדה תקווה שאולי תרוויח יום אחד את אהבתו, לכן היא המשיכה לתת לו הקצבה מהירושה שלה.
הוא היה משוכנע כי הדרך היחידה להפוך את הצילום לשווה לכל אמנות אחרת היא להציב את הצילום לצד ציורים, פסלים, רישומים והדפסים, הוא הרגיש שהציבור כבר אימץ את הצילום האמנותי כתחום אמנות לגיטימי.
בדצמבר 1906 פגש סטיגליץ אמנית בשם פמלה קולמן סמית כשנכנסה לגלריה וביקשה מסטיגליץ להסתכל על כמה מהציורים שלה. כשנפגשו היא הייתה בת 28 והוא בן 42. הוא בהחלט הושפע מגילה הצעיר, מהמראה האקזוטי שלה ומהאמנות המיוחדת שלה. הוא החליט להציג את עבודותיה כי הוא חשב שהשוואה בין צילום לציור נחוצה מאוד על מנת לשפוט את האפשרויות והמגבלות הטמונות בצילום. תערוכתה נפתחה בינואר 1907 ומשכה מבקרים רבים לגלריה, יותר מכל תערוכה קודמת. תוך זמן קצר כל עבודותיה נמכרו. הצלחת התערוכה היוותה נקודת מפנה עבור סטיגליץ, ממקדם מהפכת הצילום למקדם מהפכת האמנות המודרנית.
אוקיף ואמנות מודרנית
עריכהסטיגליץ זכה להצלחה משמעותית מבחינה אמנותית אבל מבחינה פיננסית הוא לא נחל הצלחה דומה. תפעול הגלריות הקטנות היה יקר והרווח שנכנס ממכירת התמונות לא כיסה את הוצאות התפעול. אשתו של סטיגליץ הייתה משלימה את הפערים שנוצרו.
במאי 1909 נפטר אביו אדוארד ובצוואתו הוריש לבנו 10,000 דולר. לסטיגליץ הוקל זמנית ממצוקות פיננסיות והוא השתמש בכסף הזה על מנת לשמר את הגלריות שלו ואת המגזין פעולת המצלמה.
בינואר-1916 הוצג לסטיגליץ תיק עבודות של אמנית צעירה בשם ג'ורג'יה אוקיף.
סטיגליץ התרשם כל כך מעבודותיה שהחליט להציג אותן בתערוכה בגלריה שלו ללא ידיעתה. לאוקיף נודע על כך באמצעות חבר שראה את עבודותיה מוצגות בגלריה וסיפר לה על כך. היא פגשה את סטיגליץ רק לאחר שהגיעה לגלריה ונזפה בו על כך שהציג את העבודות ללא רשות. סטיגליץ נמשך לאוקיף גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית, אוקיף לא נענתה מיד. בקיץ 1917 סטיגליץ ואוקיף כתבו אחד לשני את "המחשבות הפרטיות והמורכבות ביותר שלהם" היה ברור שמשהו אינטנסיבי מתפתח ביניהם.
שנת 1917 היוותה סיום של תקופה והתחלה של תקופה חדשה בחייו של סטיגליץ, בין השאר בשל שינוי התפיסה האסתטית שנבע גם כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה וגם בעקבות מערכת היחסים עם אוקיף. לסטיגליץ לא היה את הרצון או את המשאבים להמשיך את מה שעשה בעשור האחרון. תוך מספר חודשים הוא סגר את כל הפרויקטים שלו ביניהם המגזין פעולת המצלמה והגלריה שלו כמו כן היה לו ברור שנישואיו לאיימי הגיעו לקיצם. הוא סוף סוף מצא את ה"תאומה" שלו והוא לא נתן לשום דבר להפריע לו לממש את הקשר שהוא כל כך רצה.
בתחילת יוני אוקיף עברה לניו יורק לאחר הבטחתו של סטיגליץ לספק לה סטודיו שקט שבו תוכל לצייר. הם היו בלתי נפרדים מרגע הגעתה. תוך חודש הוא צילם את תצלומי העירום הראשונים שלה שהתווספו לצילומים רבים שצילם מאוחר יותר. הוא בחר לצלם את אוקיף בבית משפחתו בזמן שאשתו איימי נעדרה מהבית. אך איימי חזרה לביתם והחלה לחשוד שמשהו מתרחש ביניהם, היא הורתה לו להפסיק להיפגש עם אוקיף או לעזוב את הבית. סטיגליץ לא היסס ועזב את הבית מיד, הוא מצא מקום בעיר בו הוא ואוקיף יוכלו לחיות ביחד. סטיגליץ הגיש בקשה לגירושים אך ברגע שהוא יצא מהבית איימי שינתה את דעתה ורק לאחר שש שנים הגירושין היו תקפים.
במהלך אותה תקופה סטיגליץ ואוקיף המשיכו לגור יחד. היא הייתה בעלת רוח חופשייה והסתדרה היטב עם סטיגליץ וחבריו, אבל מדי פעם היא הזדקקה לפסק זמן של שבועות או חודשים בהם היא התמקדה בציור וביצירה. הסידור הזה עבד היטב עם אורח החיים של סטיגליץ והוא ניצל את זמן היעדרותה בצילום ובקידום אמנות מודרנית.
אחד הדברים החשובים שאוקיף סיפקה לו זה המוזה שהוא תמיד רצה. הוא צילם אותה באופן אובססיבי בין השנים 1918-1925, התקופה הפורה ביותר בחייו. בתקופה זו הוא ייצר יותר מ-350 תצלומים של אוקיף שהציגו מנעד רחב של דמותה, מצב רוחה ויופיה. הוא צילם תקריבים רבים של חלקי גופה במיוחד את הידיים שלה. התצלומים הללו נשארו אחד התיעודים הדינמיים והאינטימיים של אינדיבידואל אחד בהיסטוריה של האמנות.
ב-1920 הוזמן סטיגליץ על ידי מיטשל קנרלי מגלריית אנדרסון בניו יורק, להרכיב תערוכה מרכזית של צילומיו. הוא נענה ועסק זמן רב בהרכבת עבודות אחרונות ובתחילת 1921 הוא תלה את תערוכת הצילום הראשונה מאז 1913 בה איש אחד מציג את הצילומים שלו. מתוך 146 צילומים שבחר להציג, נראו לפני כן רק 17. 46 היו של אוקיף ביניהם הרבה צילומי עירום. שמה של אוקיף לא פורסם באף אחד מהצילומים על פי הסכם בין סטיגליץ לאוקיף.
בשנת 1922 סטיגליץ ארגן תערוכת ציורים גדולה של ג'ון מרינס בגלריית אנדרסון. לאחר מכן התקיימה מכירה פומבית של כמאתיים ציורים של יותר מארבעים אמנים לרבות אוקיף. סטיגליץ התמלא בכוחות מחודשים והחל את אחת היוזמות היצירתיות ביותר שלו-צילום סדרת מחקרים של עננים פשוט בשל צורתם ויופיים. הוא הסביר: "רציתי לצלם עננים כדי לברר מה למדתי בארבעים שנה על צילום. להעביר את פילוסופיית החיים שלי דרך העננים. להראות שהצילומים שלי לא מחויבים לנושא ספציפי-לא לעץ ולא לפנים או למותרות מיוחדות, העננים נגישים לכול". בסוף הקיץ הוא יצר סדרה בשם "מוזיקה - צילום של עשרה עננים ברצף". במהלך שתים עשרה השנים הבאות הוא צילם מאות צילומים של עננים ללא כל סימן היכר של מיקום או כיוון. הצילומים הללו מוכרים בדרך כלל כצילומים מופשטים ראשונים, הם נשארו חלק מהצילומים החזקים ביותר שלו.
ב-1922 אימו של סטיגליץ נפטרה וכפי שהתנהג כשאביו נפטר הוא קבר את צערו בעבודתו.
ב-1923 סטיגליץ ארגן תערוכה עבור אוקיף. הוא בילה את רוב תקופת האביב בפרסום וביחסי ציבור. לבסוף נמכרו עשרים ציורים שלה ביותר מ-3000 דולר. בקיץ אוקיף שוב פרשה לדרום המערב וסטיגליץ נשאר לבדו רוב הזמן, עם סטרנד ואשתו החדשה בק באגם ג'ורג'. הוא החל לצלם את בק בעירום ובמהרה הוקסם ממנה. היה להם רומן קצר לפני שאוקיף חזרה. בשובה היא הבינה שקרה ביניהם משהו אך לא ראתה במאהבת החדשה של סטיגליץ איום רציני למערכת היחסים ביניהם והיא נתנה לזה לחלוף. שש שנים מאוחר יותר היה לה רומן משלה עם בק בניו מקסיקו.
ב-1924 הגירושים של סטיגליץ אושרו סוף סוף על ידי שופט ותוך ארבעה חודשים אוקיף וסטיגליץ התחתנו בטקס פרטי וצנוע. לא הייתה שם קבלת פנים, מסיבה או ירח דבש. לא נראה שלנישואים הייתה השפעה מיידית על סטיגליץ או אוקיף. שניהם המשיכו לעבוד על הפרויקטים הפרטיים שלהם, כפי שעשו לפני כן. בשנים הבאות אוקיף בילתה את רוב זמנה בניו מקסיקו בזמן שסטיגליץ נשאר רוב הזמן בניו יורק, מלבד נסיעותיו בקיץ לאגם ג'ורג'.
בסוף 1924 המוזיאון לאמנות בבוסטון רכש אוסף של 27 צילומים של סטיגליץ. זו הייתה הפעם הראשונה שמוזיאון חשוב כלל צילומים באוסף הקבוע שלו. סטיגליץ תרם את הצילומים על מנת לזכות בשליטה מלאה על התמונות שייכנסו לאוסף.
גלריית "החדר" וגלריית "המקום"
עריכהבמשך ארבע השנים הבאות סטיגליץ אצר כשש עשרה תערוכות לברות תערוכות אישיות של פרנסיס פיקבייה ואוסקר בלומנר. במהלך הזמן הזה הוא יצר קשר עם אספן אמנות חדש ובעל השפעה, דנקן פיליפס אשר רכש מספר עבודות מגלריית "החדר".
מאוחר יותר בסתיו 1929 סטיגליץ חזר לניו יורק והחל בהתארגנות על מנת להקים מקום חדש. לא רק שזו הייתה הגלריה הגדולה ביותר שהוא ניהל, החלל גם סיפק מקום לחדר לחושך הראשון שלו בעיר. לפני כן הוא הלווה חדרי חושך או שעבד רק בשהותו באגם ג'ורג'. בחמש עשרה לדצמבר שבועיים לאחר יום הולדתו ה-65, סטיגליץ פתח את הגלריה החדשה "המקום" הוא המשיך להציג תערוכות יחיד או קבוצה במהלך שש עשרה השנים הבאות, אבל אוקיף קיבלה לא פחות מתערוכה גדולה אחת בשנה. סטיגליץ ואוקיף התראו בעיקר במהלך הקיץ, אך התכתבו מדי שבוע.
שנים אחרונות
עריכהבראשית שנת 1938 עבר סטיגליץ התקף לב קשה, אחד מתוך שישה התקפי תעוקת לב שתקפו אותו במהלך שמונה השנים הבאות. לעיתים קרובות הוא ישן על מצע קטן בגלריה ככל הנראה כתוצאה מחולשתו או מחוסר רצון לחזור לבית ריק.
אוקיף נשארה בביתה כמעט כל תקופה זו, היא לא ראתה סיבה לחזור גם לאחר כל התקפותיו של סטיגליץ. בקיץ 1946 סבל סטיגליץ מהתקף הלב האחרון שלו, הוא נשאר בתרדמת זמן ארוך מספיק שאיפשר לאוקיף לחזור סוף סוף הביתה. אוקיף הייתה עמו כשהוא נפטר.
על פי רצונו נערכה עבורו הלוויה פשוטה בה נכחו רק עשרים מחבריו הקרובים ובני משפחתו. גופתו נשרפה ואוקיף ואחייניתו אליזבת דוידסון פיזרו את האפר באגם ג'ורג'.
לאחר מכן החלה אוקיף לארגן את כל נכסיו של סטיגליץ. היו לו למעלה מ-3000 צילומים, 850 עבודות אמנות רובן של אמנים שהוא ייצג, 580 הדפסים ועותקים של צלמים אחרים, אוסף עצום של ספרים וכתבים ועוד 50,000 מכתבי התכתבות. אוקיף קיבלה את הסמכות הבלעדית להחליט מה לעשות עם כל החפצים שלו, לקח לה שלוש שנים למיין באופן אישי את כל חפציו. היא תרמה כמעט את כל עבודותיו למוזיאונים מרכזיים בארצות הברית.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אלפרד סטיגליץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלפרד סטיגליץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אלפרד סטיגליץ, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלפרד סטיגליץ, באתר Discogs (באנגלית)
