אל-בודייע
אל-בודייע היא עיירת חוף הממוקמת באזור הצפון-מערבי של האי בחריין, במחוז הצפון של ממלכת בחריין. היא שכנה לכפרים דיראז ובני ג'מרה.
 | |
| מדינה |
 בחריין |
|---|---|
| מחוז |
 מחוז הצפון |
| גובה | 4.0 מטרים |
| קואורדינטות | 26°13′00″N 50°27′00″E / 26.216666666667°N 50.45°E |
  | |
היסטוריה
עריכהעיירה קטנה לחופי בחריין, נוסדה על ידי שבט הדוואסירי. בשנת 1923, בעקבות סכסוך עם השלטון הקולוניאלי הבריטי, עזב רוב השבט את אל-בודייע ועבר לערב הסעודית. עם זאת, רבים מבני שבט הדוואסירי חזרו מאוחר יותר לאל-בודייע, וחלקם ממשיכים להתגורר בכפר עד היום. לפני גילוי הנפט בבחריין, רוב תושבי אל-בודייע היו מעורבים בתעשיית צלילת פנינים ודיג.
לפי כתב העת של המפרץ הפרסי, עומאן ומרכז ערב בשנת 1917, הכפר אל-בודייע היה מורכב משלושה רבעים נפרדים: פאריק-אל אמארה, סכר פאריק-אל (הממוקם על ראס-בודאיה) ופאריק-אל-בודאיה (הרובע העתיק ביותר). בעיירה התאפיינה במספר ניכר של בתי אבן ובקתות קנים.[1] האוכלוסייה המוערכת הגיעה לכ-8,000 איש, כולם מאמיני האסלאם הסוני; רוב תושבי אל-בודייע (800 בתים) השתייכו לשבט הדוואסיר, אך לצדם חיו גם קבוצות נוספות: שבט האמארה (100 בתים), בני חוואלה (50 בתים), "כושים חופשיים" (200 בתים) ועבדים שחורים (450 בתים). תעשיית צלילת הפנינים. תפסה מקום מרכזי בכלכלת העיירה. למעלה ממחצית מ-100 הסירות בנמל שימשו לצלילה, מה שהעיד על חשיבותה של תעשייה זו לפרנסת התושבים. בעיירה היו גם 3 בתי ספר לקוראן. ענייניה הפנימיים של העיירה טופלו על ידי השייח' מהדוואסיר, ללא הפרעה של השייח' של בחריין .
גאוגרפיה
עריכהאל-בודייע קיבלה באופן מסורתי את אספקת המים שלה מבארות במטעי התמרים הסמוכים בכפרים דיראז ובני ג'מרה בהתאמה.[1] זהו כעת המיקום של מרבית החוות, האורוות והחוות המסורתיות של משפחות המפרץ. העיירה משמשת כנקודת קצה אחת של דרך אל-בודייע, העוברת למנאמה, בירת בחריין.
שתי בעיות סביבתיות עיקריות פוגעות באזור דרך אל-בודייע:
כריתת יערות: גלי בנייה גרמו לכריתת אלפי עצי דקל פראיים. עצים אלו שימשו כמסננים טבעיים מפני השמש הקופחת, והיעדרם גורם להתחממות האזור.
חדירת מי ים לאקוויפרים: תהליך הבנייה של נמל הים "מינה סלמאן" בשנות ה-50 גרם לחדירת מי ים לאקוויפרים תת-קרקעיים טבעיים. חדירה זו פוגעת באיכות מי השתייה באזור.
בעבר, דרך אל-בודייע נחשבה לאחד האזורים היחידים בבחריין שנהנו מצל טבעי. כיום, כתוצאה מכריתת העצים והתפתחות הבנייה, אופיו הייחודי של האזור הולך ונעלם.
- ^ 1 2 'Gazetteer of Arabia Vol. I' [449] (468/1050), British Library: India Office Records and Private Papers, IOR/L/MIL/17/16/2/1, in Qatar Digital Library <http://www.qdl.qa/en/archive/81055/vdc_100023909213.0x000045> [accessed 29 October 2016]
לקריאה נוספת
עריכה- פואד ישאק ח'ורי (1980). שבט ומדינה בבחריין: שינוי הסמכות החברתית והפוליטית במדינה ערבית . ISBN 0-226-43473-7