אמנת האטום האירופית

אמנת האטום האירופית (EAEC or Euratom Treaty) היא הסכם שנחתם בין מדינות האיחוד האירופי, בנושא האנרגיה הגרעינית באירופה. ההסכם נוסד על ידי סוכנות האטום האירופית ונחתם בוועידת רומא ב-25 במרץ שנת 1957, לצד הסכם השוק המשותף (EEC). שש המדינות אשר היו במעמד החתימה היו המדינות מייסדות של האיחוד האירופי וחברות בקהילת הפחם והפלדה והן צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, לוקסמבורג, והולנד. מטרת האמנה הייתה תחילה, לאחד את ההשקעות והמחקר בנושאי אנרגיה גרעינית ובהמשך לשפר ולשכלל את השימוש באנרגיה גרעינית באירופה וזאת לצד סעיפים המחייבים את המדינות לשמור על חיי אדם ואיכות הסביבה[1]. בשנת 1967 אוחדו שלושת הקהילות, קהילת האטום האירופית, קהילת הכלכלה האירופית וקהילת הפחם והפלדה, יחדיו תחת אותה מסגרת מוסדית בשם "הקהילה האירופית", מה שהיווה אבן דרך משמעותי ביצירת האיחוד האירופי. לאחר שנה מחתימת אמנת מאסטריכט, ב-1 בנובמבר 1993, הפכה הקהילה האירופית לאיחוד האירופי[2].

מעמד החתימה על הסכם רומא, בבירה האיטלקית שנת 1957, עם שש המדינות המייסדות צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, לוקסמבורג והולנד.

היסטוריהעריכה

בראשית שנות ה-50, פרצה מלחמת קוריאה בין שני חלקי המדינה, קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית. חלקה הצפוני של קוריאה נתמך בסין ובאופן חלקי בברית המועצות ואילו קוריאה הדרומית נתמכה האומות המאוחדות, בהנהגת ארצות הברית. העימות הראשון של המלחמה הקרה, הבהיר למדינות החברות בקהילת הפחם והפלדה, כי גרמניה מוכרחת להתחמש מחדש. צרפת, בראשות רנה פלוון (René Pleven), חשה מאוימת מההתחמשות המחודשת של גרמניה, לכן יזם פלוון ביחד עם ז'אן מונה (Jean Monnet), תוכנית להקמת קהילת הגנה אירופית. התוכנית הציעה הקמת צבא אירופי, על ידי העברת חלקים מצבאות הלאום, של כל אחת משש המדינות בקהילת הפחם והפלדה, מלבד גרמניה, והקמת מערכת לפיקוד על-לאומי משותף עליו. אחת הבעיות המרכזיות במתווה זה, הייתה הקושי בניסוח מדיניות חוץ על-לאומית, מפאת מחסור בגורם בעל סמכות[1].

שר החוץ הבלגי, פול-הנרי ספאק (Paul-Henri Spaak), צפה כי אמנת קהילת ההגנה עלולה להידחות על ידי צרפת, לכן הציע להעביר את תכנון הקהילה הפוליטית לידי האספה של קהילת הפחם והפלדה. קהילת הפחם והפלדה ערכה טיוטה לאמנה להקמת קהילת פוליטית ב-1953, שבה קבעה כי הקהילה הפוליטית תהיה שלב ראשון אל עבר פדרציה אירופית. לבסוף האמנה להקמת קהילת ההגנה האירופית נדחתה, על ידי האספה הלאומית של צרפת בשנת 1954 ואיתה גם האמנה להקמת הקהילה הפוליטית. גניזתן של אמנות קהילת ההגנה והקהילה הפוליטית, הוביל את מדינות תומכות המיזוג, להבין כי הרעיון הפדרלי מורכב וכי יש להתקדם בתחומי המדיניות באופן איטי והדרגתי. תחומי מדיניות רגישים כמו הגנה ומדיניות חוץ, אינם תהליך של מה בכך ולא כל הזדמנות פוליטית גלובלית, כמו המלחמה בקוריאה והחימוש מחדש של גרמניה, תהווה אפשרות ניצול לקידום הרעיון הפדרטיבי[1].

בעקבות האכזבה מדחיית האמנה וכישלון התוכנית העל-לאומית, הודיע ז'אן מונה, נשיא קהילת הפחם והפלדה, כי לא יתמודד שוב על התפקיד. מונה, הקים את ועדת הפעולה למען ארצות הברית של אירופה (Action committee for the united states of Europe- ACUSE), בכדי שיוכל לקדם את הרעיון הפדרלי ברמה המדינית. ארגון זה, היה הכוח המניע ליוזמה להקמת קהילת האנרגיה האטומית[1]. עזיבת מונה הייתה מפתיע עבור שש המדינות, אך הובילה להתעוררות בכל הנוגע לקידום רעיון המיזוג האירופי. הארגון שהקים מונה, פיתח את יוזמת הקהילה לאנרגיה אטומית, במטרה לקדם את המיזוג על ידי מעבר ממגזר למגזר[1][3].

בשנת 1955, נפגשו במסינה שבאיטליה, כל שרי החוץ של מדינות קהילת הפחם והפלדה, במטרה למצוא מחליף לז'אן מונה. באותה הזדמנות, דנו השרים בתוכנית ביין, שכללה הקמת שוק משותף וסחר חופשי של המדינות החברות וביוזמה להקמת הקהילה לאנרגיה אטומית. רעיון הקמת השוק האירופי המשותף, קיבל הסכמה די גורפת, לעומת זאת רעיון קהילת האנרגיה האטומית נחל קשיים. צרפת, אשר דחפה לקידום הרעיון, הייתה היחידה מבין החברות עם תוכנית ברורה לאנרגיה אטומית. על כן, שאר המדינות חששו, מסבסוד תוכנית הגרעין של צרפת וכי הבינו שהעברת המגזר לידי גורם על-לאומי, יוביל את צרפת לעמדת הנהגה בתחום. לבסוף, צרפת לא תמכה ברעיון האיחוד הכלכלי, וועידת מסינה הסתיימה בלי החלטות ברורות[1].

עם זאת, הבינו מדינות קהילת הפחם והפלדה כי עליהן לנקוט בצעדים לקידום הרעיון הפדרטיבי. בעקבות זאת, הוקמה ועדה לקידום הקהילה הכלכלית, הכללה מומחים מששת המדינות המייסדות, בראשות פול-הנרי ספאק ובהשתתפות ז'אן מונה. בריטניה הוזמנה לקחת חלק, אך ויתרה מתוך חשש כי ארגון על-לאומי עשוי לחרוג מתחום הסחר החופשי לתחומים נוספים. באותה עת הוחלף השלטון בצרפת, שנתפס על ידי מזכיר המדינה הסוציאליסט גי מולה (Guy Mullet), אשר האמין בחשיפת השוק הצרפתי לתחרות בכדי להגביר את היצרנות של התעשייה. חילופי השלטון הובילו את צרפת למדיניות התומכת בשוק החופשי[1].

ממצאי הוועדה בראשות ספאק ומונה, פורסמו בדו"ח ספאק, אשר קבע כי יש להקים קהילת אנרגיה אטומית ואיחוד מכסים באירופה. בעקבות זאת התכנסו ראשי שש המדינות בוונציה. הדו"ח היווה בסיס למשא ומתן לאמנות בדבר הקהילות. המשא ומתן הבין ממשלתי נערך במשך מספר חודשים בין יוני 1956 ועד פברואר 1957. ב-27 במרס 1957, נחתמו ההסכמים על שתי האמנות, האחד להקמת קהילת האנרגיה האטומית והשני להקמת הקהילה הכלכלית האירופית. האמנות נכנסו לתקוף בינואר 1958 לאחר אישור המדינות. המפלגות הקומוניסטיות בצרפת ואיטליה הביעו התנגדות לאמנות ולמרות כוחן הפוליטי, בנושא זה לא זכו לתמיכה[1][4][5].

חילוקי דעות רבים בין המדינות, הביאו לדילול ניכר בתכני האמנה ביחס לתוכנית המקורית. אך עם זאת, נקבעו שמונה תחומי פעילות מרכזיים; קידום מחקר, הבטחת הפצת מידע טכני, הגנה על הבריאות, הקלת השקעות והתחייבויות משותפות, שמירה על האספקה, הבטחת בטיחות, פיקוח על השוק המשותף באנרגיה גרעינית ויחסי חוץ[1].

מטרות האמנהעריכה

מטרת העל של האמנה היא לאגד את תעשיות הגרעין של המדינות החברות ולתרום להיווצרות ופיתוח של תעשיות הגרעין האירופיות, כך שכל המדינות החברות יוכלו להפיק תועלת מפיתוח האנרגיה האטומית ולהבטיח את ביטחון האספקה. האמנה מבטיחה תקני בטיחות גבוהים לציבור ומונעת יעוד חומרים גרעיניים, המיועדים בעיקר לשימוש אזרחי, לשימוש צבאי. חשוב לציין שסמכויותיה של סוכנות האטום האירופית, מוגבלות לשימושים אזרחיים, שוחרי שלום בלבד[3].

  • קידום מחקר והפצת מידע טכני- הנציבות קוראת למדינות החברות, אנשי מחקר לשתף את התוכניות הנוגעות למחקר גרעיני. בכל כמה זמן, מפרסמת הנציבות רשימה של תחומי מחקר גרעיני, שלדעתה לא נחקרו מספיק. היא גם הקימה מרכז משותף למחקר גרעיני. מרכז המחקר המשותף (JRC), הפך לאחד המובילים במחקר גרעיני בקרב הקהילה וגם במחקר בתחומים כמו איכות הסביבה ובטיחות מזון. למדינות החברות, לאנשים או למפעלים יש את הזכות, לפי בקשה, להשיג רישיונות לא בלעדיים תחת פטנטים, זכויות פטנט מוגנות זמנית, מודלים שימושיים או בקשות פטנט אשר בבעלות הקהילה[6].
  • קביעת תקני בטיחות אחידים להגנה על הציבור הרחב ועל בריאות עובדי התעשייה- כל מדינה חברה, קובעת הוראות על ידי חקיקה, תקנות או פעולות מנהליות, בכדי להבטיח עמידה בתקנים הבסיסיים שנקבעו באמנה, לרבות האמצעים הדרושים בכל הנוגע להוראה, חינוך והכשרה מקצועית. כמו כן, גם בנושאים כמו רפואה ומחקר ישנה הגבלה של הרמות המקסימליות המותרות, של זיהום רדיואקטיבי במזון והגדרה של אמצעי ההגנה הבריאותיים שיש לנקוט במקרה חירום רדיואקטיבי. כל מדינה חברה נדרשת לספק לנציבות את הנתונים הכלליים הנוגעים לכל תוכנית לסילוק פסולת רדיואקטיבית. יחד עם זאת, נדרשת הסכמת הנציבות כאשר תוכניות אלו עלולות להשפיע על שטחי מדינות חברות אחרות[6][7].
  • סיוע בהקמת מחקר ופיתוח בנושא- כדי להקל על ההשקעה ולהבטיח את הקמת המתקנים הבסיסיים הדרושים לפיתוח אנרגיה גרעינית באיחוד האירופי, הנציבות מפרסמת באופן קבוע תוכניות גרעיניות להמחשה (PINCs) המציינות, במיוחד, יעדי ייצור אנרגיה גרעינית ואת ההשקעה הנדרשת להשגתן. האנשים והמפעלים העוסקים בפעילויות התעשייתיות המפורטות באמנה נדרשים להודיע לנציבות על כל פרויקט השקעה[6][7].
  • הבטחה שכל המדינות החברות באיחוד האירופי יקבלו אספקה סדירה ושוויונית של עופרת ודלקים גרעיניים- אספקת עופרת, חומרים מקוריים וחומרים בקיעים מיוחדים באמצעות מדיניות אספקה משותפת, המבוססת על עיקרון של גישה שווה למקורות אספקה.
  • בהקשר זה, האמנה:
    1. אוסרת על כל שיטה שנועדה להבטיח עמדה מיוחסת עבור משתמשים מסוימים.
    2. הקימה גוך מסחרי עצמאי בעל זכות בלעדית על עפרות, חומרי מקור וחומרים בקיעים מיוחדים המיוצרים בשטחי המדינות החברות והזכות לחתום על חוזים לאספקת החומרים מתוך או מחוץ לקהילה.
    3. סוכנות האספקה של הקהילה היא בעלת אופי משפטי ואוטונומיה פיננסית והיא נמצאת בפיקוח הנציבות, המוציאה לה הנחיות ובעלת זכות וטו על החלטותיה.
    4. המדינות החברות מחויבות להגיש דוח שנתי לנציבות על התפתחות חיפוש המחצבים וההפקה, על שמורות ועל השקעה בכרייה שנעשתה או מתוכננת לקרות בשטחן[3][6].
  • להבטיח שחומרים גרעיניים אזרחיים לא יופנו לשימושים אחרים, במיוחד שימושים צבאיים.

האמנה מציגה מערכת הגנה מקיפה וקפדנית ביותר כדי להבטיח שחומרים גרעיניים אזרחיים לא יוסטו מהשימוש האזרחי שהוכרז על ידי המדינות החברות. לאיחוד האירופי סמכויות בלעדיות בתחום זה, אותן הוא מפעיל בעזרת צוות של 300 פקחים אשר אוכפים את אמצעי ההגנה, ברחבי האיחוד האירופי[7][6].

  • לממש את זכות הבעלות המוקנית לו בכל הנוגע לחומרים בקיעים מיוחדים[6].
  • לטפח התקדמות בשימושים באנרגיה גרעינית, בדרכי שלום, על ידי עבודה עם מדינות אחרות וארגונים בינלאומיים- ישנו ארגון אוטונומי (The IAEA) שבסיסו בווינה שבאוסטריה המשתף פעולה עם האו"ם. מטרותיו הן, מצד אחד, לטפח שימושים לא אלימים באנרגיה גרעינית, ומצד שני להבטיח שהסיוע שהיא מספקת לא ישמש למטרות צבאיות[6].
  • הקמת יוזמות משותפות- הקמת פרויקטים ספציפיים בעלי חשיבות בסיסית לפיתוח התעשייה הגרעינית באירופה[7][6].

מבנה האמנהעריכה

אמנת האטום האירופית כוללת מבוא ו-234 סעיפים המפורטים תחת שש כותרות. מספר הסעיפים הצטמצם ל-177 לאחר החתימה, על האמנה לתיקון האמנה בדבר האיחוד האירופי (The treaty on European union-EU treaty) והאמנה להקמת הקהילה האירופית (The treaty establishing the European union- EC treaty) בדצמבר 2007[6].

  • הכותרת הראשונה מפרטת את שבע המשימות שהאמנה מטילה על הקהילה.
  • הכותרת השנייה קובעת הוראות לעידוד ההתקדמות בתחום האנרגיה הגרעינית (קידום מחקר, הפצת מידע, בריאות ובטיחות, השקעות, התחייבויות משותפות, אספקה, שמירה, בעלות על נכסים, השוק המשותף הגרעיני ויחסי חוץ).
  • השער השלישי עוסק במוסדות הקהילה ובהוראות כספיות כלליות. הוראות אלו הותאמו בהתאם לאמנה לתיקון אמנת האיחוד האירופי והאמנה להקמת הקהילה האירופית (EC) שנחתמו בדצמבר 2007.
  • השער הרביעי עוסק בהוראות פיננסיות ספציפיות.
  • השער החמישי והשישי עוסקים בהתאמה, בהוראות כלליות והוראות הנוגעות לתקופה הראשונית (הקמת המוסדות, הוראות יישום ראשוניות והוראות מעבר).

בסיום האמנה, מצורפים שני פרוטוקולים. האחד בדבר יישום האמנה על האזורים הלא-אירופיים של ממלכת הולנד והפרוטוקול השני, נוגע לחוק בית המשפט לצדק של הקהילה האירופית לאנרגיה אטומית. בשנת 2012, נוספו כותרות, סעיפים ונספחים נוספים. אך לא בוצעו שינויים קונקרטיים[8][6].

יחסי חוץעריכה

הנציבות מנהלת משא ומתן ולבסוף חתימה על הסכמים, המסדירים שיתוף פעולה גרעיני עם מדינות שלישיות. כל ההסכמים כפופים לאישור המועצה. המדינות החברות מחויבות להודיע לנציבות על כל טיוטה ראשונית של הסכמים או חוזים עם מדינה שלישית, ארגון בינלאומי או אזרח של מדינה שלישית. נכון לעכשיו, ישנם הסכמים עם מדינות רבות, ביניהן ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה[6].

עתיד האמנהעריכה

בניגוד לאמנת האיחוד האירופי (The EC treaty), באמנת האטום האירופית, מעולם לא בוצעו שינויים גדולים והיא בתוקף עד היום. במשך שנים שמרה סוכנות האטום האירופית על אישיות משפטית נפרדת, תוך שותפות באותם המוסדות, עד למיזוג הסופי עם האיחוד האירופי[6].

במרץ 2007, קמה וועדה, הבחנה והעריכה את עתידה של אמנת האטום האירופית. התוצאות שיצאו היו חיוביות, במיוחד בתחומי המחקר, הגנת הבריאות, השגחה על צורכי השימוש בחומר הגרעיני ויחסים בינלאומיים. העניין והצורך באנרגיה גרעינית גבר בשנים האחרונות בעקבות הדאגה משינויי האקלים. בעקבות כך, מקומה של קהילת הגרעין האירופית הכרחי ויהיה עליה להמשיך לספק באופן בטוח אנרגיה, לעזור להנחות את הפיתוח של תעשיית הגרעין ולהבטיח שמירה על סטנדרטים גבוהים של הגנה, בטיחות וביטחון מקרינה[6].

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 שרה קאהן-ניסר, האיחוד האירופי: היסטוריה, מוסדות ומדיניות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2016
  2. ^ תומר דרור ויוני ארליך, האיחוד האירופי- רקע, נתונים ומגמות, הכנסת מרכז המחקר והמידע
  3. ^ 1 2 3 The Treaty establishing the European Atomic Energy Community - Historical events in the European integration process (1945–2014) - CVCE Website, www.cvce.eu
  4. ^ Euratom Treaty, Euratom Treaty (באנגלית)
  5. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , European Union, The World Factbook, Central Intelligence Agency, 2022-06-21
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Treaty establishing the European Atomic Energy Community (Euratom), eur-lex.europa.eu (באנגלית)
  7. ^ 1 2 3 4 Nuclear energy, energy.ec.europa.eu (באנגלית)
  8. ^ Consolidated version of the treaty establishing the European Atomic Energy Community, eur-lex.europa.eu (באנגלית)