אמריקאים ממוקפים

אמריקאים ממוקפיםאנגלית: Hyphenated American) הוא כינוי שנכנס לשימוש בארצות הברית בין השנים 18901920, ושבעיתות משבר וחרום (כמו מלחמת ספרד-ארצות הברית ב-1898 או בתקופת מלחמת העולם הראשונה) נעשה בו שימוש מצידם של אמריקנים שמרנים ככינוי גנאי או לכל הפחות כביטוי שביטא חשדנות כלפי אמריקאים שלא נולדו בארצות הברית או שעיקר זהותם הייתה קשורה למדינת מוצא אחרת, ושמטבע הדברים נתפסו כמיעוטים.

בתקופות רגועות יותר 'אמריקנים ממוקף' נתפס כעניין מובן מאליו, בהינתן העובדה שהייתה ידועה לכל אמריקני, ותיק וחדש כאחד, שארצות הברית הפכה להיות מה שהיא בזכותה של הגירה גדולה שכללה אנשים מכל קצוות תבל.

המציאות של חברת הגירה היה ועודנו כזה, שמהגרים השתלבו, התבוללו או נטמעו בתרבות הרווחת בארצות הברית בקצב שונה בנוסף, התרבות הרווחת עברה בעצמה שינויים עצומים באותן הנסיבות שתרמו להגירה הגדולה (פיתוח תעשייתי, עיור, התפשטות מערבה וכן הלאה).

במציאות זו התפתחו שתי גישות מנוגדות: האחת הניחה כי בסופו של תהליך רוב אם לא כל המהגרים ישתלבו במערכת האמריקנית, בין אם ימשיכו לשמור על כמה ממסורותיהם בתחומי המזון, הלבוש והשפה, וכי יש לסייע להם בתהליך זה, ולגלות סובלנות ביחס לקיצבו ולמורכבותו. זה היה הרקע להתפתחות 'העידן הפרוגרסיבי' בארצות הברית, שהיסטוריונים מסמנים את תחומי הזמן שלו בדיוק באותן שנים: 1920-1890.

אל מול הגישה הפרוגרסיבית של אותה תקופה (שאין לבלבל אותה עם משמעות המושג 'פרוגרסיביות' בעשור האחרון), התחזקה חשדנות שמרנית שכללה גם מרכיבים ברורים של קסנופוביה וכוונות ברורות לסגור את שערי ארצות הברית להגירה חופשית.[1] עד שכוונה זו מומשה בתחילת שנות ה-20 באמצעות 'חוקי ג'ונסון', נקטו בעלי גישה זו בביקורת שבוטאה גם באמצעות הביטוי 'אמריקניזם של מקף', לפיה החלק הראשון של הביטוי העיד על מוצאו או שיוכו של האדם ועל כך שזהותו התרבותית עדיין שונה והוא לא עושה מאמצי השתלבות, שכן הוא מעדיף לשמור אמונים למדינת או לתרבות המוצא שלו (מכאן לדוגמה, אפרו-אמריקאי, ליהודי-אמריקאי, איטלקי-אמריקאי וכדומה).

כאמור, בימי משבר התחדדו ההבדלים בין הגישות, כשלמימד התרבותי הכרוך בתהליך ההגירה נוספים ממדים פוליטיים מובהקים. כך בתקופת מלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש מזלזל במיקוף על מנת לקנטר אוכלוסיות שקראו לנייטרליות של ארצות הברית (גרמנים-אמריקאים, אירים-אמריקאים) ובעקיפין להחשידם באי-נאמנות או בנאמנות כפולה. מצד שני, על בסיס תופעת המיקוף, יצא הנשיא המכהן וודרו וילסון למערכת הבחירות השנייה בה ניצח (1916), תוך שהוא נשען על 'המיקוף' של ציבורים רחבים שתמכו במדיניותו הכלכלית-חברתית המתקדמת.

הביטוי המשיך להיות רווח גם אחרי מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה הקרה, מסיבות דומות, הגם שסגירת שערי ארצות הברית להגירה חופשית פעלו לשיכוך המתח החברתי מהסוג הזה. מאז ימי התקינות הפוליטית, המיקוף הפך למובן מאליו וציבורים אמריקניים למיניהם נושאים את המקף בגאווה, זאת לצד אמריקנים שגם אם מודעים למוצאם, מעדיפים לוותר עליו בכלל. כך או אחרת, משמעות הגנאי שלו כבר כמעט ולא מתקיימת, והיא בוודאי לא לגיטימית כפי שהייתה לפני כ-100 שנה.

יחס היהודים-אמריקאים למיקוף

עריכה

מרבית האוכלוסיות האמריקאיות הממוקפות משייכות עצמן בזיקה חזקה למקום מוצאם, ועם זאת מוחות בתוקף על היותן ממוקפות ומופרדות מזהותן האמריקאית. בהתבסס על מאמרו של הוראס מ. קאלן[2], היהודים-האמריקאים הם יוצאים מן הכלל ביחסם אל המיקוף, מכיוון שהם תופסים את תרבותם היהודית בנפרד מלאומיותם האמריקאית. משום היותם נרדפים בארצות האירופאיות, לרוב לא השתייכו היהודים באופן פוליטי ללאום מוצאם. היסטוריה הישרדותית זו הוביל לשמירה על לשונם ועל מסורתם הדתית, למרות התנאים המקשים. מחויבותם הלאומית היא אמריקאית לחלוטין והיותם ממוקפים היא ערך סנטימנטלי בלבד. היהודים, מודעים למורשתם העתיקה, משייכים עצמם ללאום האמריקאי המודרני ולא רואים סתירה בזהותם הכפולה. ייתכן שההבחנה בין התרבות הדתית והלאום מאפשרת את יחסם החיובי לקבלת שתי הזהויות הנפרדות, אך המאוחדות, בהתאם לתפקיד המקף.

עם זאת, בתקופה הנזכרת לעיל (1890-1920), הוויכוח הפנים-יהודי על 'המיקוף' התקיים במלוא עוזו, ותעיד על כך עמדתו של השופט היהודי-אמריקני הראשון בבית המשפט העליון, לואי ברנדייס, שהפך לשופט בבית המשפט העליון ב-1916 בזכות היותו יהודי, ובזכות היותו יועצו הפוליטי הבכיר של וילסון גם ב-1912 וגם ב-1916. ב-1905 הצהיר ברנדייס, שהיה אז עורך דין מפורסם ומצליח, כי הוא איננו מאמין באמריקניזם של מקף, ודבריו שנישאו בחגיגות ה-250 להתיישבות יהודית בארצות הברית (1655), נאמרו כרמז עבה כלפי מאות אלפי היהודים שהגיעו לארצות הברית באותה תקופה (בשנת 1906 בלבד הגיעו לניו יורק כ-160 אלף יהודים). לעומת זאת, ב-1913 אמר ברנדייס, ששנה קודם הצטרף לתנועה הציונית, כי "להיות אמריקני טוב פירושו להיות יהודי טוב, ולהיות יהודי טוב פירושו להיות ציוני".[3] המהפך הזה ביחס אל המקף מלמד על מורכבותו של הנושא, המאפיין כל חברת מהגרים, בוודאי את חברת המהגרים האמריקנית, שמצד אחד נשענה על אידיאליזם מוסרני, ומצד שני על הצלחת הקפיטליזם לייצר תשתית לחיי רווחה חומריים הרחוקים מאידיאליזם.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אהוד מנור, עיתון למען האנושות, תל אביב הקיבוץ המאוחד 2008., פרק ג', פרק ה'
  2. ^ Kallen, Horace M., Nationality and the Hyphenated American, The Menorah Journal Volume 1, Number 2, 1.4.1915
  3. ^ Philipa Strum, Brandeis - Beyond Progresivism, Kansas University Press 1993, p. 115