אנטולי שפירו
אנטולי פאבלוביץ' שפירו (ברוסית: Анатолий Павлович Шапиро; 18 בינואר 1913 - 8 באוקטובר 2005) היה קצין יהודי בצבא האדום, שעמד בראש הגדוד ששחרר את אסירי מחנה אושוויץ ב-27 בינואר 1945. שפירו היה זה שפתח את שערי המחנה.
 | |
| אנטולי שפירו בערוב ימיו | |
| לידה |
18 בינואר 1913 קונסטנטינוגרד, פלך פולטבה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
8 באוקטובר 2005 (בגיל 92) ניו יורק, ארצות הברית  |
| מקום קבורה |
ניו יורק  |
| מדינה |
ברית המועצות |
| השתייכות |
 הצבא האדום |
| תקופת הפעילות | 1935–1938, 1941 – 1947 |
| דרגה |
 מיור (רב-סרן) |
| תפקידים בשירות | |
|
פיקוד על יחידת חומרים נפיצים וחבלה בחטיבת נחתים מס' 76) מפקד גדוד בחטיבה ימית מס' 76 מפקד גדוד באוגדת חי"ר מס' 30 מפקד גדוד באוגדת חי"ר מס' 100 שלגיס מס' 106 | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מבצע דונבאס קרב קורסק קרב דנייפר מבצע ויסלה-אודר הקרב על פראג | |
| עיטורים | |
|
2 עיטורי הכוכב האדום 2 דרגות עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה והעיטור הנוסף יחד עם שאר לוחמי מלחמת העולם השנייה ב-1985 צלב סגולה זהוב מפולין (2005) גיבור אוקראינה (2006) סה"כ 20 עיטורים כולל אלו שלעיל | |
| תפקידים אזרחיים | |
| חבר מועצת העיר טרם המלחמה, מהנדס בתחנת כוח הידרואלקטרית | |
  | |
קורות חיים
עריכהשפירא נולד בעיירה קונסטנטינוגרד בפלך פולטבה של האימפריה הרוסית (כיום עיר ברסטין באוקראינה). למד הנדסה והוראה בעיר זפוריז'יה. בשנת 1935 גויס לצבא למשך שנה אחת, שבמהלכה עבר הסמכה לקצונה. בשנים 1937–1939 היה מרצה בבית ספר להנדסאים ולאחר מכן כיהן כחבר מועצת העיר זפוריז'יה.
עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות לא גויס לצבא כיוון שהיה פטור מהגיוס מתוקף תפקידו כחבר מועצת העיר, אך באוקטובר 1941 התנדב לצבא. הוא מונה למפקד מחלקת קשר בחטיבה הימית מס' 76 - חטיבת חי"ר שהורכבה מלוחמי צי הים השחור שספינותיהם טובעו או הוצאו מכלל שימוש. במסגרת החטיבה לחם בדרום רוסיה, בצפון הקווקז, השתתף בקרבות לשחרור העיר רוסטוב על הדון ובקרב קורסק. התקדם בסולם הדרגות והתפקידים - היה מפקד פלוגה, סגן מפקד גדוד ובקיץ 1943 מונה לתפקיד מג"ד. במהלך הקרבות נפצע כמה פעמים. באוקטובר 1943 פורקה החטיבה ושפירו הועבר לדיוויזיית הרגלים ה-100, בה מונה לתפקיד מפקד אחד הגדודים. יחד עם יחידתו השתתף בצליחת נהר הדנייפר ובקרבות לשחרור קייב, בשחרור בלארוס ופולין.
בינואר 1945 היה גדודו של שפירו יחידת החוד של האוגדה במסגרת ההתקפה רבתית של הצבא האדום בפולין (מבצע ויסלה-אודר). ב-27 בינואר הובקע קו ההגנה הגרמני בקרבת העיירה אושוויץ וגדודו של שפירו הגיע אל המחנה אושוויץ-1. דרך הגישה אל המחנה הייתה ממוקשת וחבלני הגדוד עמלו כמה שעות על פירוק המוקשים. לאחר מכן הגיע שפירו בראש חייליו אל שערי המחנה ופתח אותם.
בראיון על יום שחרור המחנה, שישים שנה לאחר השחרור, אמר שפירו:
הדבר הראשון שראיתי היה קבוצה של אנשים שעמדו בחוץ, בשלג, ונראו כמו שלדים, הלובשים מדי אסירים וסחבות על רגליהם במקום נעליים. הם היו כל כך חלשים עד כדי כך שלא יכלו להפנות את ראשם. אמרנו להם: "הצבא האדום הגיע לשחרר אתכם". הם לא האמינו לנו בהתחלה. הם התקרבו אלינו ונגעו בנו כדי לראות שזה היה אמיתי.
— [1]
כאשר נשאל כיצד הרגיש כיהודי שהיה ראשון משחררי היהודים באושוויץ, ענה:
הייתי מאוד גאה להיות בין ראשוני המשחררים, לא כל כך מפני שהייתי יהודי שמשחרר את המחנה, אלא כיוון שאנחנו, הצבא האדום, שחררנו אותו.
כמה ימים לאחר שחרור המחנה נפצע שפירו באחד הקרבות. פציעתו מנעה ממנו להמשיך בתפקידי שדה - הוא עבר לשרת בתפקידי מטה במפקדת הארמייה ה-65. לאחר סיום המלחמה במאי 1945 המשיך לשרת בצבא עד לשנת 1947, אז השתחרר מהשירות בדרגת מָאיוֹר (רב-סרן).
לאחר שחרור מהצבא חזר לעיר זפוריז'יה ועבד כמהנדס בתחנת כוח הידרואלקטרית.
בשנת 1992 היגר עם אשתו ויטה ומשפחתם לארצות הברית. התגורר בקוני איילנד, שפירו סיפר כי בשל דיכוי היהדות בברית המועצות הוא גילה רק לאחר הגירתו לארצות הברית כי במהלך המלחמה נרצחו 6 מיליון יהודים[2]. כתוצאה מכך החל שפירו בכתיבת ספרים על המלחמה, ספרו האחרון נקרא Зловещий марафон (מרתון מרושע)[3]. בערוב ימיו חלה בפרקינסון[4]. נפטר ב-8 באוקטובר 2005 ונקבר בבית העלמין היהודי של קווינס[4].
עיטורים
עריכה- על אומץ לבו בקרבות מלחמת העולם השנייה עוטר אנטולי שפירו בעיטורים הסובייטים הבאים: 2 עיטורי הכוכב האדום, 3 עיטורי המלחמה הפטריוטית הגדולה.
- בשנת 2005 העניקה ממשלת פולין לאנטולי שפירו את עיטור צלב הכבוד על חלקו בשחרור המחנה אושוויץ[3].
- בשנת 2006, שנה לאחר מותו, הוענק לו תואר גיבור אוקראינה על ידי נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו[5].
- ב-9 במאי 2008 הותקן לוח זיכרון לכבודו של שפירו בבניין מועצת העיר לשעבר של ז'פוריז'יה (כיום נציגות משרד הפנים של אוקראינה), שם עבד[2].
קישורים חיצוניים
עריכה
- מאמר על אנטולי שפירו באתר שמוקדש לניצולי השואה (באנגלית)
- ביוגרפיה של שפירו באתר Kontinent (ברוסית)
- 60 Years After Liberation ‘it Was Skin and Bones’: Soldiers Remember Auschwitz, JTA, January 18, 2005
- Judy Dempsey, Leaders mark the Auschwitz liberation, הניו יורק טיימס, January 28, 2005
הערות שוליים
עריכה- ^ Walter Ruby, "Auschwitz liberator honored by Poland"; Heather Robinson, "'It Was Skin and Bones': Soldiers Remember Auschwitz"
- ^ 1 2 60 Years After Liberation ‘it Was Skin and Bones’: Soldiers Remember Auschwitz, JTA, 18 בינואר 2005
- ^ 1 2 "Шапіро Анатолій Павлович"
- ^ 1 2 Citizenship Waiver Woes, ניוזדיי, 8 במרץ 1999
- ^ "Всі документи бази даних "Законодавство України" (станом на 14 липня 2021 р.) / Законодавство України".