אנטוניו רמליו איאנש

אנטוניו רמליו איאנש
António dos Santos Ramalho Eanes
לידה	25 בינואר 1935 (בן 89); Alcains, פורטוגל
מדינה	פורטוגל
השכלה	האקדמיה הצבאית הפורטוגזית
מפלגה	עצמאי ; המפלגה הדמוקרטית להתחדשות (1986–1987)
בן או בת זוג	Maria Manuela Portugal Eanes
	14 ביולי 1976 – 9 במרץ 1986; (9 שנים)
	→ פרנסיסקו דה קושטה גומש מריו סוארש ←
	14 ביולי 1976 – 30 בספטמבר 1982; (6 שנים)
	→ פרנסיסקו דה קושטה גומש
פרסים והוקרה
	הצלב הגדול במסדר לאופולד השני (7 ביוני 1982); אביר בהמסדר הצבאי של אביש (28 ביולי 1972); אביר הצלב הגדול עם צווארון של מסדר אולב הקדוש (1978); צווארון מסדר הנסיך אנריקה (20 ביוני 2016); הצווארון הגדול של המסדר הצבאי של המגדל והחרבות (9 במרץ 1986); מסדר הפיל (1984); צווארון של מסדר קרלוס השלישי (1978); השרשרת המלכותית הוויקטוריאנית (1985); אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1980); קולר מסדר איזבלה הקתולית (1977); מסדר אריה הזהב של בית נסאו; מסדר ההצטיינות של קונגו; Cruz de Guerra; הצווארון הגדול של מסדר החירות; הצלב הגדול של האבנט של שלושת המסדרים; אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; מסדר הנילוס; מסדר הדגל היוגוסלבי; אות המסדר הכוכב של רומניה; Medalha de Serviços Distintos; המסדר הלאומי של הנמר; מסדר סטארה פלנינה; מסדר הדגל הרפובליקה של הונגריה; מסדר פרו מריטו מליטנזי ;
חתימה

אנטוניו רמליו איאנש (בפורטוגזית: António dos Santos Ramalho Eanes, נולד ב-25 בינואר 1935) הוא פוליטיקאי פורטוגזי, גנרל בצבא פורטוגל, אשר במשך עשור שנים (1976–1986) כיהן כנשיא המדינה ה-16 והיה מהחשובים במבססי הדמוקרטיה בה.

קורות חיים

נולד בעיירה אלקיינס שבקסטיליו ברנקו, מרכז פורטוגל, סמוך לגבול המזרחי עם ספרד, למשפחה קתולית. הוריו: אנטוניו דוס סנטוס איאנש (António dos Santos Eanes) ומריה דו רוסריו רמליו (Maria do Rosário Ramalho). בן 18 התגייס לצבא פורטוגל וטיפס בסולם הדרגות בצבא במהלך המלחמות הקולוניאליות הפורטוגזיות, עד לדרגת גנרל.

נשוי מאז 1970, למריה מנואלה (לבית דוארטה נטו) ואב לשני בנים.

כשפרצה מהפכת הציפורנים הפורטוגזית ב-1974, כנגד הדיקטטורה של מרסלו קייטנו, יורשו של אנטוניו דה אוליביירה סלזר, היה רמליו איאנש באנגולה, כחלק מהצבא הקולוניאלי שם. הוא חזר לליסבון, השתתף במהפכה ובעקבות הצלחתה מונה על ידי ראשי הכת הצבאית לנשיא ה-RTP (הטלוויזיה הציבורית הפורטוגזית), בלי לפרוש מהצבא ומהכת השלטת.

ניסיון ההפיכה הקומוניסטי והבחירה לנשיאות

הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בפורטוגל נערכו באפריל 1975, לאספה שתכונן את חוקתה החדשה של המדינה. המפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית (PCP) קיבלה בהן כ-13% בלבד מהקולות. בנובמבר 1975, כשנה וחצי לאחר "מהפכת הציפורנים" וכחצי שנה לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות הללו, ניסה הפלג הקומוניסטי של הכת הצבאית, להשתלט על המדינה ולעצור את תהליך הדמוקרטיזציה. רמליו איאנש עמד בראש הפלג הפרו דמוקרטי של הכת הצבאית, שהיה יותר סוציאל-דמוקרטי באופיו. הוא ניצח בעימות כנגד הקומוניסטים וקיבע בכך את הכיוון הדמוקרטי והפרו מערבי של פורטוגל, לעשורים שלאחר מכן.

ביוני 1976, כחצי שנה לאחר דיכוי ניסיון ההפיכה הקומוניסטי נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לנשיאות פורטוגל, על פי חוקתה החדשה. בבחירות אלה ניצח רמליו איאנש ברוב מוחץ של כ-62% מהקולות, משום שנתמך על ידי מרבית הכוחות הדמוקרטיים במדינה, מימין למפלגה הקומוניסטית. שלושת המתחרים האחרים, נציגי המפלגה הקומוניסטית עצמה כמו גם הפלג השמאלי רדיקלי בכת הצבאית, התחלקו בשאר הקולות, כשזכו כל אחד בכ-14% ופחות.

נשיא פורטוגל

רמליו איאנש החל לכהן כנשיא פורטוגל ב-14 ביולי 1976. בארבע השנים של הקדנציה הראשונה שלו, הוא הפקיד את ראשות הממשלה בידי אישים מהשמאל הדמוקרטי. ממשלות אלה אמנם שמרו ומיסדו את הדמוקרטיה במדינה, אך המצב הכלכלי נותר גרוע וכתוצאה מכך נטתה דעת הקהל יותר ויותר ימינה. בחירות 1979 ו-1980 לפרלמנט הפורטוגלי ביטאו תזוזה זו בדעת הקהל ולרמליו איאנש לא נותרה ברירה אלא להטיל את הרכבת שתי ממשלותיו לאחר מכן, על נציג הימין – מרכז במדינה.

למרות התזוזה ימינה, בסוף 1980 נבחר רמליו איאנש אישית, מחדש, לנשיאות פורטוגל ושוב ברוב מוחלט – כ-56% מהקולות. בניגוד לבחירות לנשיאות ארבע שנים קודם לכן, הפעם, יריבו העיקרי היה נציג איחוד כוחות הימין – מרכז הדמוקרטי, אנטוניו סוארש קרניירו, שזכה בכ-40% מהקולות.

רמליו איאנש כיהן עד פברואר 1986 כנשיא פורטוגל, נציג השמאל הדמוקרטי, כאשר במחצית הראשונה של הקדנציה הזו הממשלות תחתיו נוטות בדרך כלל ימינה, בניגוד לעמדותיו שלו. הרוב הפרלמנטרי של הימין-מרכז בפרלמנט, גם החליש במידה רבה את סמכויות הנשיא במדינה והגביר את כוחו הפוליטי של ראש הממשלה, שדרכו הייתה בדרך כלל מנוגדת לדרכו של רמליו איאנש באותן שנים. עם זאת, בבחירות לפרלמנט הפורטוגלי ב-1983 חזרה המטוטלת ונעה שמאלה ורמליו איאנש יכול היה למנות את מריו סוארש מנהיג המפלגה הסוציאליסטית לראשות הממשלה.

ממשלת השמאל של סוארש שלטה בפורטוגל כשנתיים עד אמצע 1985 ונפלה גם היא, משנכשלה בתיקונו של המצב הכלכלי. באותה תקופה כבר עמד רמליו איאנש לקראת סיום נשיאותו, בשל האיסור החוקתי להיבחר לנשיאות פורטוגל יותר מפעמיים ברצף. הוא סמך על כך, שלמרות דעותיהם הדומות, לא יטילו עליו הבוחרים את האחריות לכשלונותיו הכלכליים של סוארש והקים מפלגת שמאל דמוקרטי משל עצמו – "מפלגת החידוש הדמוקרטי" ( Partido Renovador Democrático).

לאחר הנשיאות

בבחירות אוקטובר 1985 זכתה אמנם מפלגתו החדשה של הנשיא, להישג, כשקיבלה כ-18% מהקולות (הנשיא עצמו כיהן עדיין עד 9 במרץ 1986), אבל אף גוש לא קיבל בבחירות אלה רוב וכתוצאה מפיצול המחנות, גם לא נוצרה מפלגת שלטון של ממש. הממשלה שהוקמה – ממשלת שמאל – מרכז כללה גם את מפלגתו של רמליו איאנש, אבל הייתה ממשלת מיעוט בלתי יציבה, שהחזיקה מעמד כשנה וחצי בלבד. נפילתה ובחירות יולי 1987 שבעקבותיה, סימנו גם את סוף דרכו הפוליטית של נשיאה ה-16 של פורטוגל. מפלגתו קיבלה כ-5% בלבד מהקולות (לעומת כ-18% שנתיים קודם לכן) ואיבדה 38 מ-45 המקומות שהיו לה בפרלמנט הפורטוגזי. הוא התפטר ממנה מיד לאחר התבוסה ומאז הוא ממשיך בפוליטיקה רק כחבר במועצת המדינה, גוף בו הוא מכהן עקב היותו נשיא נבחר לשעבר של פורטוגל.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנטוניו רמליו איאנש בוויקישיתוף

הקודם: פרנסישקו דה קושטה גומש	נשיא פורטוגל 1976–1986	הבא: מריו סוארש