אנסלם פויירבך

צייר גרמני

אנסלם פויירבך (12 בספטמבר 1829 - 4 בינואר 1880, באנגלית: Anselm Feuerbach) היה צייר גרמני קלאסי, והמוביל מבין ציירי האסכולה בגרמניה במאה ה-19.

אנסלם פויירבך
Anselm von Feuerbach
Anselm Feuerbach 007.jpg
לידה 12 בספטמבר 1829
שפייר, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בינואר 1880 (בגיל 50)
ונציה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה לאמנות של דיסלדורף עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות נאו-קלאסיציזם עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Battle of the Amazons, Girl with Dead Bird, The Storyteller at the Well עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Anna Risi עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

חיים מוקדמיםעריכה

 
"אנסלם פויירבך" (1852) מאת תומאס קוטור.
 
"הסימפוזיון של אפלטון", 1869
 
"ננה", 1861, המוזיאון הלאומי גרמנישז

פויירבך נולד בשפייר, עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה. אביו היה ארכאולוג, ג'וזף אנסלם פויירבך וסבו היה המשפטן פול יוהאן אנסלם ריטר פון פויירבך. הבית בו נולד הוא עכשיו מוזיאון קטן.[1]

בשנים 1845–1848 למד באקדמיה בדיסלדורף, שם למד בין היתר אצל יוהאן וילהלם שירמר, פרדריך וילהלם פון שדוב וקרל פרדיננד סון. הוא המשיך את לימודיו באקדמיה במינכן, אך בשנת 1850, יחד עם מספר סטודנטים לא מרוצים אחרים, עבר לאקדמיה באנטוורפן, שם למד תחת גוסטב וופרס. פויירבך עבר לפריז בשנת 1851, שם היה תלמידו של תומאס קוטור עד 1854.[2] בפריז הוא יצר את יצירת המופת הראשונה שלו, "חאפיז במזרקה" (1852).[3]

בשנת 1854, במימון פרידריך הראשון, הדוכס הגדול של באדן, ביקר בוונציה[2] שם הוא נשבה בקסמיו של בית הספר הגדול ביותר של הצבעים, כשכמה מעבודותיו הדגימו מחקר מקרוב של המאסטרים האיטלקיים.[3] משם המשיך לפירנצה ואז לרומא. הוא נשאר ברומא עד שנת 1873, ובמהלך התקופה חזר לביקורים קצרים בגרמניה. בשנת 1861 הוא פגש את אנה ריסי (המכונה "ננה"), שישבה כמודל שלו בארבע השנים הבאות. ריסי הייתה המודל הראשי שלו עד לשנת 1866, אז הוחלפה על ידי לוסיה ברונאצ'י, אשתו של בעל הפונדק, שדיגמנה עבור יצירותיו של דמות מדיאה. בשנת 1862 פגש פויירבך את הרוזן אדולף פרידריך פון שאק, שהזמין ממנו עותקי דיוקנאות של אדונים איטלקים קשישים. הוא הציג בפניו את ארנולד בוקלין והנס פון מארס. שלושת האמנים נודעו בשם "דויטשרמר" ("רומאים גרמנים") בגלל העדפתם לאיטלקית על פני אמנות גרמנית.

בין 1869 ל־1874 הוא צייר שתי גרסאות לסימפוזיון של אפלטון.[4]

בשנת 1873 עבר פויירבך לווינה, לאחר שמונה לפרופסור לתולדות הציור באקדמיה לאמנות של וינה.[2] בין תלמידיו היו לודוויג דויטש, רודולף ארנסט וג'ין דיסקרט. מאוחר יותר פויירבך פיתח מחלוקת עם האדריכל תיאופיל הנסן בנוגע לציור התקרה שלו "נפילת הטיטאנים", שצויר לאולם הגדול של בניין האקדמיה החדש ברחוב רינגשטראסה. בעודו בווינה הוא הכיר את יוהנס ברהמס. בהמשך הקדיש ברהמס קומפוזיציה לפוירבאך, נני.

השנים האחרונותעריכה

 
"איפיגניה", גרסה ראשונה (1862)

בשנת 1877 התפטר מתפקידו באקדמיה של וינה ועבר לוונציה, שם נפטר בשנת 1880.[2] ברהמס הלחין לזכרו את "נאני", קטע למקהלה ותזמורת.

לאחר מותו, אמו החורגת הנרייטה פויירבך, אליה היה תמיד קרוב, ותמיד עשתה הרבה כדי לקדם את הקריירה שלו, כתבה ספר בשם "עין ורשטניס" ("עדות" או "מורשת") הכולל מכתביו ורשימות אוטוביוגרפיות. הספר נחל הצלחה רבה והגביר מאוד את המוניטין של פויירבך אחרי מותו.[5]

"הוא היה מלא בידע קלאסי, ולקומפוזיציות הדמויות המפוסלות שלו יש את האצילות והפשטות המאפיינים את האמנות היוונית. הוא היה הראשון שהבין את הסכנה הנובעת מזלזול בטכניקה, שצריך שליטה באומנות כדי לבטא אפילו את הרעיונות הנעלים ביותר, וכי קריקטורה צבעונית לא מצוירת לעולם לא יכולה להיות ההישג העליון באמנות."[3]

עבודותיו נמצאות בגלריות ציבוריות מובילות בגרמניה. בשטוטגרט נמצאת הגרסה השנייה של "איפיגניה"; בקרלסרוהה, "הדנטה ברוונה"; במינכן, "המדיה"; ובברלין, "הקונצרט", הציור האחרון והחשוב שלו. יצירות מרכזיות נוספות הן: "קרב האמזונות", "פיטה", "הסימפוזיון של אפלטון", "אורפיאוס ואורודיצה" ו"אריוסטו בפארק פרארה".[3]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אנסלם פויירבך בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Home - Feuerbachhaus Speyer". feuerbachhaus.de. 
  2. ^ 1 2 3 4 Artist biography in "German Masters of the Nineteenth Century", p.268
  3. ^ 1 2 3 4 המהדורה האחת-עשרה של "אנציקלופדיה בריטניקה" משנת 1911
  4. ^ J.G. Lesher. "Some Notable Afterimages of Plato’s Symposium". Harvard University. 
  5. ^ Schiff, Gert, "An Epoch of longing" in "German Masters of the Nineteenth Century", pp.24–7