פתיחת התפריט הראשי

אסיה ח'אנום (פרסית : آسيه خانم 1820 - 1886) הייתה אשתו הראשונה של בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית. בהאאללה ואסיה ח'אנום נתפסו כ"אב העניים" ו"אם הנחמה" הודות לנדיבותם יוצאת הדופן והיחס שלהם כלפי העניים. בהאא אללה, יחד עם אסיה ח'אנום וילדיהם, נחשבים למשפחה הבהאית הקדושה.

אסיה ח'אנום
آسیه خانم
Ringstone.svg
לידה 1820
מזנדראן
פטירה 1886 (בגיל 66 בערך)
עכו
מקום קבורה חיפה
כינויים נוספים נוואב, בויוק ח'אנום, חדרת-י ח'אנום
השקפה דתית הדת הבהאית
בן זוג בהאא אללה
צאצאים מירזא מהדי, עבד אל-בהאא', בהיה ח'אנום עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רקע – לידתה והמשפחה שלהעריכה

נולדה אסיה יאלרודי בכפר יאל רוד במזנדיראן, שבפרס למשפחת אצילים עשירה. אביה, מירזא אסמאעיל יאלרודי, היה שר בחצרו של מלך פרס, הוא היה עשיר ובעל השפעה ניכרת בקרב המלך[1]. מעט ידוע על ילדותה של אסיה ח'אנום, אבל אפשר לומר שהיא בהחלט הייתה משכילה, ולמדה לקרוא ולכתוב בפרסית ובערבית.

נישואיןעריכה

בשנת 1832 התחתן אחיה הבכור, מירזא מחמוד, עם אחותו הבכורה של בהאאללה, שרה. שרה ח'אנום ובעלה תכננו לשדך בין אחיה לאסיה ח'אנום, וכך קרה[2]. באוקטובר 1835, התחתנה אסיה בת ה-15 עם בהאאללה שאז היה בן 18, הטקס היה מפואר ועצום.

השנים הראשונות לנישואין היו מאושרות. לשניים נולדו שבעה ילדים: כאט'ם (אנ'), צאדיק, עבאס, עלי מוחמד, בהייה (אנ'), מהדי (אנ') ועלי מוחמד. רק שלושה מהם - עבאס, בהיה ומירזא מהדי - שרדו לבגרות, והם היו נאמנים מאוד לאמם. אסיה ח'אנום הייתה קרובה מאוד לילדיה, ולקחה חלק עצום בחינוך שלהם במיוחד בנה עבאס שקיבל אחר כך את הכינויי עבדאלבהאא.

הגליותעריכה

 
ההגליות מאיראן ועד עכו.

בשנת 1852, בעלה נעצר בשל היותו באבי[3], ביתה נבזז והמשפחה נותרה בעוני[4]. אסיה  חיה בפחד ממקרה שבעלה יוצא להורג, היא ראתה באבים נלקחים מ"סיאה-צ'אל" ונהרגים מדי יום. היא מכרה חלקים מהנדוניה שלה והשתמשה בהם לשחד לפעמים את השומרים כדי שיתנו מזון לבעלה. אבל בסוף צו ההגליה הגיע והמשפחה גורשה לבגדאד.

כשבעלה הוגלה בינואר 1853, היא ליוותה אותו[5]. היא התכוננה לקראת המסע שלה כי היא ידעה שהגלות קשה. אז היא הייתה בהריון וזה הקשה עליה מאוד. בהאא אללה החליט לסגת לכורדיסטן והשאיר את שני אחיו מירזא מוסא ומירזא יחיא כדי לטפל במשפחה. מנקודת מבט בהאית, סובח-י אזל היה לעיתים קרובות אכזרי למשפחה וכאשר התינוק של אסיה היה צריך רופא הוא אסר על אסיה להשיג אחד.[דרוש מקור] הילד, שאותו כינתה 'עלי-מוחמד' על-שם הבאב, מת בסביבות 1855 כשהיה בן שנתיים בערך, וזה השפיע עליה מאוד. התקופה בבגדאד הייתה קשה מאוד עבור אסיה ח'אנום; ההגליה, הפרידה מבנה מהדי שהשאירה אותו בפרס אצל סבתו ודודה שלו בגלל בעיות רפואיות, אובדן של הילד שלה והפרידה מבעלה, כל זה השאיר אותו במצב נפשי ופיזי קשה מאוד.

המשפחה גורשה שוב לאסטנבול בשנת 1863. בתקופה זו התנחמה אסיה בזה שבעלה היה איתה למרות החשש מפרידה על הזמן. זמן קצר לאחר הגעתם לקונסטנטינופול הוגלו לאדירנה. המסע היה מסעיר ומייגע בחורף המר.

בשנת 1868 הוטל צו מלכותי על הבאבים/הבהאים למאסר ולבידוד תמידיים במאחזים מרוחקים של האימפריה העות'מאנית - פמגוסטה, קפריסין למירזא יחיא ואנשיו, ועכו, בארץ ישראל העות'מאנית, עבור בהאא אללה ואנשיו. שוב ובפעם האחרונה הוגלתה המשפחה לעיר הכלא עכו. זה היה ללא ספק המקום ההרסני ביותר שהמשפחה הייתה בו[6]. יחד עם אסיה ח'אנום היו בנה, בתה, בנה מירזא מהדי, בעלה ועוד בהאים[7]. הבהאים הגיעו בקיץ[7]. לתושבי עכו נאמר כי השבויים החדשים הם אויבי המדינה, של אלוהים ושל דתו, וכי כל שיתוף פעולה איתם אסור בהחלט. הציבור היה תוקפני ודבר זה הטריד אותה מאוד.

תקופת עכועריכה

 
בית עבוד - בית הבהאים בעכו.

תקופת עכו הייתה מצערת עבור אסיה ח'אנום, כפי שהיה עבור רבים של הבהאים, בשל מותם של שלושה בהאים והתנהגות עוינת של האוכלוסייה המקומית. הבהאים היו כלואים בתנאים מזוויעים בתוך תאים המכוסים עפר וביוב ולא קיבלו מזון מספיק במשך שנתיים[8]. לא רק זאת אלא שעבור אסיה היה עוד אסון וזה מותו של הבן הצעיר והאהוב עליה; מהדי. מותו גרם לה כאב רב - עד כדי כך שמשפחתה חששה לחייה[9]. על פי הבהאים, בהאאללה היה היחיד שהצליח לעזור לאשתו בזה שהבטיח לה שילדם נמצא בגן עדן.

ב -1870 הוקלו התנאים על המשפחה, והם הועברו מבית הכלא. אנשי עכו התחילו לכבד את הבהאים ובמיוחד את עבדול בהאא (הבן הבכור של אסיה ח'אנום – עבאס). עבדול בהאא היה מסוגל לארגן בתים למשפחה, והמשפחה עברה בסוף אל אחוזת בהג'י בסביבות 1879. אסיה סייעה באופן אישי לנשים ולילדים בעכו כדי שיחלימו, אף על פי שהייתה חסרת כוח. אסיה בילתה את רוב זמנה באדיקות ולמשפחתה. בהאאללה קרא לה "נוואב", זה כינוי מכובד שאצילים פרסיים נותנים לנשותיהם. היא הייתה ידועה גם ב"בויוכ ח'אנום" (הגברת הגדולה) והוא גם קרא לה וורקייה-עוליה (עלת הקודש הגדולה)[10].

פטירתהעריכה

אסיה נפטרה בשנת 1886, בגיל 66, עם בהאאללה לצדה. אוכלוסיית עכו התאבלה על מותה ; בהלווייתה השתתפו מוסלמים, נוצרים ודרוזים[11]. בהאאללה ציין כי לאחר מות אשתו, אורו הופנה אל החושך, שמחתו לעצב והרוגע לתסיסה[12].לאחר מותה היו עוד כמה מקרי מוות שפגעו במשפחה: שנה לאחר מכן נפטר מירזה מוסא, אחיה של בהאאללה, ואחריו נפטר בנו של עבדולבהא ונכדו של בהאאללה (חוסיין בן החמש). בהאאללה, שנפגע קשות ממוות אשתו, כתב מספר כתבים לכבודה של אסיה. באחד שנחשף זמן קצר לאחר מותה, הוא מתאר אותה כ"מלווה", שהיא הייתה נאמנה בכל עת, ששתתה מ"גביע" המצוקה ושיבחה את עמידותה ומסירותה. הוא תיאר את מותה כאירוע העצוב השני ביותר עבור הבהאים - הראשון הוא מותו של חדיג'ה-בגום (אשתו של הבאב). אסיה נקברה במקור בבית קברות מוסלמי עם בנה, מירזא מהדי, אך בדצמבר 1939 הוצאה גופתה ונקברה מחדש בגנים מתחת לקשת על הר הכרמל בחיפה, באזור הקרוי כיום הגנים המונומנטליים[5].

קבורתה מחדש בהר הכרמלעריכה

 
קברה של אסיה ח'אנום

לאחר מות אסיה בשנת 1886, היא נקברה בבית קברות מוסלמי בעכו. עולי רגל מערביים ומזרחיים נסעו לבית הקברות כדי לבקר את קברה ואת קברו של מירזא מהדי. ב -1932 נפטרה בתה (בהייה ח'אנום) ורצונה היה להיקבר ליד אמה ואחיה. שוגי אפנדי (הנכד של עבדולבהאא) החליט אחרי חמישים ושלוש שנים מאז מותה של אסיה להעביר את שרידי גופתה ואת בנה, להיקבר ליד בתה בכרמל. הם הוסרו ממקומם הקודם, והגופות הושארו במקדש הבאב עד סיום סידורי הקבורה.

לאחר שהעביר את השרידים בהצלחה, שוגי אפנדי קבר את השניים זה ליד זה בטקס בדצמבר 1939.

לקריאה נוספתעריכה

  • (Momen, Moojan. Baha'u'llah: A Short Biography. Oneworld Publications (2007.
  • (Balyuzi, H.M.. Bahá'u'lláh, King of Glory. Oxford, UK: George Ronald (2000.
  • (Effendi, Shoghi. God Passes By. Baha'i Publishing Trust (1944.
  • (Khan, Janet . Advancement of Women: A Bahá'í Perspective. Bahá'í Publishing Trust (1998.
  • (Phelps, Myron Henry . The master in ‘Akka’. United States : Kalimat (1985.
  • Cole, Juan (1998). Modernity and the Millennium. Columbia University Press.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Cole, Juan Ricardo., Modernity and the millennium, New York: Columbia University Press, 1998, עמ' 175
  2. ^ Balyuzi, H. M., Baháʼuʼlláh, the King of Glory, Oxford: Ronald, 2nd ed., rev, 1991, עמ' 23
  3. ^ Cole, Juan Ricardo., Modernity and the millennium, New York: Columbia University Press, 1998, עמ' 28
  4. ^ Cole, Juan Ricardo., Modernity and the millennium, New York: Columbia University Press, 1998, עמ' 52
  5. ^ 5.0 5.1 Momen, Moojan., Baha'u'llah : a short biography, Oxford: Oneworld, 2007
  6. ^ Pheleps 1912, New York: GP Putman's Sons, עמ' 76
  7. ^ 7.0 7.1 Pheleps 1912, New York: GP Putman's Sons, עמ' 84
  8. ^ Pheleps 1912, New York: GP Putman's Sons, עמ' 87
  9. ^ Pheleps 1912, New York: GP Putman's Sons, עמ' 90
  10. ^ Shoghi, Effendi., God passes by, Wilmette, Ill.: Baháʼí Pub. Trust, 1970, ©1974, עמ' 108
  11. ^ Balyuzi, H. M., Baháʼuʼlláh, the King of Glory, Oxford: Ronald, 2nd ed., rev, 1991, עמ' 425
  12. ^ Khan, Janet A. (Janet Adrienne), 1940-, Advancement of women : a Bahá'í perspective, Wilmette, Ill.: Bahá'í Pub. Trust, 1998, עמ' 47