אקציית בתי החרושת

אקציית בתי החרושתגרמנית: Fabrikaktion) היא המונח המשמש לתיאור האקציה שבוצעה ביהודי גרמניה הנאצית האחרונים שגורשו מברלין בתקופת השואה, החל מ-27 בפברואר 1943. רוב היהודים שגורשו עבדו במפעלים בברלין שבגרמניה הנאצית או בארגון הרווחה היהודי. המונח נטבע על ידי הקורבנות לאחר מלחמת העולם השנייה. הגסטפו כינה את התוכנית "Große Fabrik-Aktion" (פעולת מפעל גדולה).[1] התוכנית אמנם לא הוגבלה לברלין, אך האירוע שהבליט אותה מאוחר יותר היה מחאת רוזנשטראסה בברלין.

רוזנשטראסה כיום: הבניין בו הוחזקו העצורים כבר אינו קיים. עמוד ליטפאס (אנ') בצבע ורוד מנציח את האירוע.

רקעעריכה

בספטמבר 1942 נותרו כ-75,800 יהודים בגרמניה לשם עבודה כפייה בתעשיית הנשק. לקראת איסוף יהודי ברלין האחרונים לשם גירושם הקרב, הודיעה ממשלת גרמניה הנאצית לבעלי המפעלים כי עובדיהם היהודים, אפילו אלה הנשואים לגרמנים, יועברו לגור במחנות עבודה, וכי הממשלה תפעל במהירות להחלפתם בעובדי כפייה מהמזרח. בעלי המפעלים נדרשו להתכונן לביצוע ההוראה.[2] המשרד הראשי לביטחון הרייך תכנן שליחת רכבות גירוש רבות לריגה ולאושוויץ.[3] צורכי המלחמה דרשו את מרבית ציוד התחבורה, ולכן לא בוצעו הגירושים באופן מיידי, אך למפעלים הודיעו כי עובדיהם היהודים "יפונו" בסוף מרץ 1943.[2]

בתחילת 1943 כללה התוכנית 15,100 עובדים יהודים בברלין ו-5,300 מחוץ לבירה, כאשר מרביתם התגוררו בערים מרכזיות או במחנות עבודה. ב-20 בפברואר 1943, האובר-שטורמבאנפיהרר של האס-אס, אדולף אייכמן, שהיה ראש מחלקת משנה (Referat IV B4) של המשרד הראשי לביטחון הרייך, פרסם פרטים על "technische Durchführung der Evakuierung von Juden nach dem Osten" (נהלים טכניים לפינוי יהודים למזרח). במסגרת תוכנית זו, קבוצות היהודים הבאות נועדו לא להיכלל בגירוש:

  • יהודים בנישואין מעורבים (שהיו נשואים לנוצרים);
  • גלטונגסיודן (Geltungsjuden)(אנ') - אנשים שנחשבו יהודים על פי חוקי נירנברג - שחיו עם קרובי משפחה אריים;
  • יהודים מעל גיל 65, אלא אם כן היו נשואים ליהודים מתחת לגיל זה;
  • יהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה ונשאו מדליות שהעידו על שירותם;
  • ורשימה שמית מיוחדת.

הגירושעריכה

ברוב הערים נקראו היהודים ב-26 בפברואר 1943 להירשם למחרת אצל הגסטפו לבדיקת תעודות העבודה שלהם. בוורוצלב רוכזו רוב היהודים ללא אותות מוקדמים בבוקר 27 בפברואר באמצעות תפיסתם בביתם או במקום עבודתם והועברו לבית הכנסת. בדרזדן שימש מחנה העבודה הלרסברג (Hellersberg) לריכוזם. ברוב חלקי הרייך הסתיימו פעולות אלה לאחר יומיים.

בברלין החל ריכוזם של עשרת אלפים יהודים ב-27 בפברואר 1943 לקראת יום הולדתו ה-54 של הפיהרר שחל ב-20 באפריל. העצורים עבדו במפעלי תחמושת שונים.[4] העצורים הועברו לשישה מקומות ריכוז בברלין:

  • אולם קונצרטים שבעבר היה שוק מקורה.
  • מוסכים של בסיס הרמן גרינג.
  • אורוות ברחוב ראתנאואר (Rathenower).
  • בית הכנסת ברחוב לבצוב.
  • בית הקשישים היהודי (das jüdische Altersheim) ברחוב גרוסן המבורגר.
  • בית הקהילה היהודית ברחוב רוזן (Rosenstraße), לשם הובאו בעיקר יהודים שהיו נשואים בנישואי תערוכת לנוצריות.

"אקציית בתי החרושת" זכורה בעיקר בזכות מחאת רוזנשטראסה, בה נשותיהם "האריות" של אסירים יהודים הפגינו מול הקהילה היהודית ברוזנשטראסה בתביעה לשחרור בעליהן היהודים. כ-2,000 מעובדי מפעל התחמושת היהודים שנעצרו ב-27 בפברואר, היו בנישואין מעורבים, מה שגרם למחאה ההמונית ברוזנשטראסה[5] של נשים נוצריות-גרמניות שביקשו להגן על בעליהן היהודים.[6]

עובדי כפייה, גם כאלה שעבדו תחת האס-אס, נלקחו ממקומות עבודתם במהלך "אקציית בתי החרושת".[7] קבוצה של עובדי כפייה יהודים בספריית המשרד הראשי לביטחון הרייך הובלה לאושוויץ באירוע זה. שני הגברים היהודים היחידים ששרדו, ניצלו על ידי נשותיהם הגרמניות.[8]

ניצוליםעריכה

כ-4,700 מבין 11,000 היהודים שנותרו בברלין הצליחו להימלט ולהסתתר.[1] אומדן זה תואם את סיפורי הניצולים, שסיפרו שהוזהרו על ידי עמיתיהם ומנהליהם - במקרה אחד על ידי שוטר - זמן קצר לפני האקציה. רוב הנמלטים נלכדו. הגסטפו השתמש בשירות חיפוש ובעזרת משתפי פעולה יהודים. ההערכה היא שכ-1,500 יהודים מבין הנמלטים, הצליחו להסתתר עד סוף המלחמה וניצלו.

לקריאה נוספתעריכה

    • Wolf Gruner: Widerstand in der Rosenstraße. Die Fabrik-Aktion und die Verfolgung der „Mischehen“ 1943. fibu 16883, Frankfurt 2005, מסת"ב 3-596-16883-X
    • Claudia Schoppmann: Die "Fabrikaktion" in Berlin. Hilfe für untergetauchte Juden als Form des humanitären Widerstandes. In: Zeitschrift für Zeitgeschichte 53 (2004), H.2, Seite 138-148
    • Beate Kosmala: Missglückte Hilfe und ihre Folgen: Die Ahndung der "Judenbegünstigung" durch NS-Verfolgungsbehörden. In: B.Kosmala / C.Schoppmann (Hrsg.): Solidarität und Hilfe für Juden während der NS-Zeit. Band 5: Überleben im Untergrund. Berlin 2002, מסת"ב 3-932482-86-7
    • Nathan Stoltzfus: Resistance of the Heart: Intermarriage and the Rosenstrasse Protest in Nazi Germany. New York: W.W. Norton and Company, 1996, מסת"ב 0-393039-04-8 מסת"ב 0-8135-2909-3
    • Nathan Stoltzfus: Protest in Hitler's "National Community": Popular Unrest and the Nazi Response. New York: Berghahn Books, 2016, מסת"ב 9781782388258

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Lutjens, Richard N. (2019). Submerged on the Surface: The Not-So-Hidden Jews of Nazi Berlin, 1941–1945. Berghahn Books. p. 60. ISBN 978-1-78533-455-9.
  2. ^ 1 2 Stoltzfus, Nathan (1996). Resistance of the Heart- Intermarriage and the Rosenstrasse protest in Nazi Germany. Rutgers University Press. p. 206. ISBN 0-8135-2909-3.
  3. ^ Stoltzfus, Nathan (1996). Resistance of the Heart- Intermarriage and the Rosenstrasse protest in Nazi Germany. Rutgers University Press. p. 207. ISBN 0-8135-2909-3.
  4. ^ Laub, Dori (2013). "In Search of the Rescuer in the Holocaust". Historical Reflections / Réflexions Historiques. 39 (2): 41–44. JSTOR 42703761.
  5. ^ Laub, Dori (2013). "In Search of the Rescuer in the Holocaust". Historical Reflections / Réflexions Historiques. 39 (2): 44. JSTOR 42703761.
  6. ^ Baron, Lawrence (1986). "THE HOLOCAUST AND HUMAN DECENCY: A REVIEW OF RESEARCH ON THE RESCUE OF JEWS IN NAZI OCCUPIED EUROPE". Humboldt Journal of Social Relations. 13:1 and 2 (Fall/Winter & Spring/Summer 1985/6): 245. נבדק ב-30 ביוני 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ ביניהם היו הוריו של צבי אבירם. צבי אברהמזון-אבירם, ברלין, בין שתי מחתרות (2015), ע' 55
  8. ^ Schidorsky, Dov (2007). "The Library of the Reich Security Main Office and Its Looted Jewish Book Collections". UT Press. 42 (1): 29. נבדק ב-30 ביוני 2020. {{cite journal}}: (עזרה)