אריך ציגלר
אריך ציגלר (בגרמנית: Erich Ziegler; 29 בפברואר 1914 – 6 במאי 2004) היה פוליטיקאי ופעיל התנגדות גרמני בתקופת המשטר הנאצי. הוא היה פעיל ב"קבוצת היינץ קאפלה" בשנות השלושים.[1] לאחר המלחמה היה ציגלר מנהיג בולט של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של מערב ברלין (SEW).
 | |
| לידה |
20 בפברואר 1914 נויקלן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
6 במאי 2004 (בגיל 90) |
| מדינה |
גרמניה |
| מפלגה |
מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של מערב ברלין |
  | |
ראשית חייו
עריכהציגלר נולד בנויקלן וגדל במשפחה ממעמד הפועלים.[2] הוא סיים את לימודיו בבית הספר (Volksschule) והפך לשוליית אופים.[3] ב-1929 הוא היה עד לעימותים בין שוטרים למפגינים באחד במאי בנויקלן. הוא הצטרף לליגה הקומוניסטית הצעירה של גרמניה באותה שנה.[2] אשתו, אלי (לבית פוקס), [4] הייתה פעילה של נוער הפועלים הסוציאליסטי (אגף הנוער של ה-SPD).[5]
מאבק התנגדות
עריכהאריך ואלי ציגלר המשיכו בפעילותם הפוליטית לאחר ההשתלטות הנציונל-סוציאליסטית ב-1933. ציגלר פוטר מעבודתו. בסתיו 1934 פתחו בני הזוג שתי חנויות ספרים, שתפקדו כמרכזי הפצה של תעמולה אנטי-פשיסטית מחתרתית.[2] כדי להתפרנס, ציגלר עבד בשנים אלו גם בחלוקת עיתונים. ב-1936 גויס לוורמאכט.[3]
עם התקרבות מלחמת העולם השנייה, ציגלר והיינץ קאפלה הקימו קבוצת התנגדות בברלין. הקבוצה כללה פעילים מהליגה הקומוניסטית הצעירה, נוער הפועלים הסוציאליסטי וקבוצות נוער קתוליות. [6] לאחר פרוץ המלחמה ב-1939, הקבוצה שאליה השתייכו בני הזוג ציגלר החלה להפיץ תעמולה אנטי-מלחמתית בברלין, בקריאה להפלתו של אדולף היטלר, ודרשה להפסיק את פעולות האיבה עם המדינות השכנות.[5]
בין 15 ל-17 באוקטובר 1939 פעלו רשויות המדינה נגד פעילי ההתנגדות בברלין. הקבוצה שציגלר השתייכה אליה התפרקה.[2] אריך ואלי ציגלר נעצרו ב-17 באוקטובר 1939.[5] הם ישבו חודשים בשבי הגסטפו לפני משפטם בפברואר 1941.[2] ציגלר הוחזק בכלא מואבית (Moabit).[5] במשפטם נדון היינץ קאפלה למוות ואריך ציגלר למאסר עולם.[2] אלי ציגלר נידונה לשלוש שנות מאסר, ונאשמים אחרים נידונו לתקופות מאסר שנעו בין שנה לעשר שנים.[5]
לאחר המלחמה
עריכהלאחר השחרור, הקים ציגלר את ועדת הנוער האנטי-פשיסטית של ברלין-נויקלן.[2] בתקופה זו עבד בשיתוף פעולה עם מזכיר הנוער של המפלגה הקומוניסטית, אריך הונקר. הם היו ביחסים לבביים עם סוציאל-דמוקרטים צעירים, איתם חלקו חוויות ממאבק ההתנגדות. [7] ציגלר השתתף בבניית הנוער הגרמני החופשי ותנועת הספורט הדמוקרטית של ברלין רבתי.[2]
בין 1950 ל-1954 ציגלר כיהן כמזכיר הראשון של סניף טמפלהוף של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (SED), ובין 1954 ל-1959 - כמזכיר הראשון של SED ברובע ודינג בברלין.[2] בשנת 1959 נכלל בהנהגת מערב ברלין של SED - Westberliner Leitung der SED - בתור המזכיר השני שלה. [8]
מנהיג SEW
עריכהכאשר נוסדה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה-מערב ברלין (ששמה שונה מאוחר יותר למפלגת האיחוד הסוציאליסטי של מערב ברלין, SEW) כמפלגה עצמאית ב-1962, מונה ציגלר למזכיר השני של נשיאות המפלגה. בין מאי 1967 לאפריל 1977 כיהן כסגן יו"ר המפלגה.[2] ציגלר הוביל את משלחת SEW בוועידת 1976 של מפלגות קומוניסטיות ופועלים באירופה, שהתקיימה במזרח ברלין.[9]
לאחר פרישתו מפוליטיקה במשרה מלאה, המשיך ציגלר בפעילויות פוליטיות, ונתן הרצאות לתנועות נוער על חוויותיו במאבק המחתרת נגד משטר היטלר. בזמן מותו ב-2004, הוא היה השורד האחרון מקבוצת היינץ קאפלה.[2]
הערות שוליים
עריכה- ^ Teichert, Olav. Die Sozialistische Einheitspartei Westberlins Untersuchung der Steuerung der SEW durch die SED. Kassel: Kassel Univ. Press, 2010. p. 230
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Unsere Zeit. Selbstloser Kämpfer für Sozialismus
- ^ 1 2 Waldman, Eric. Die Sozialistische Einheitspartei Westberlins und die sowjetische Berlinpolitik. 1972. p. 84
- ^ Hans-Rainer Sandvoß (2019). Widerstand in Neukölln (PDF). Schriftenreihe über den Widerstand in Berlin von 1933 bis 1945 (בגרמנית). Vol. 4 (2nd ed.). Berlin: Memorial to the German Resistance. ISBN 978-3-945812-41-9. Here: p.190.
- ^ 1 2 3 4 5 Jahnke, Karl Heinz. Ermordet und ausgelöscht: zwölf deutsche Antifaschisten. Freiburg: Ahriman-Verl, 1995. pp. 47, 49-50
- ^ Schumann, Wolfgang, Gerhart Hass, and Karl Drechsler. Deutschland im Zweiten Weltkrieg. Köln: Pahl-Rugenstein, 1974. p. 286
- ^ Hamburger, Franz. Innovation durch Grenzüberschreitung. Bremen: Europ. Hochsch.-Verl, 2009. p. 79
- ^ Teichert, Olav. Die Sozialistische Einheitspartei Westberlins Untersuchung der Steuerung der SEW durch die SED. Kassel: Kassel Univ. Press, 2010. p. 56
- ^ Blätter für deutsche und internationale Politik, Volume 21, Issues 7-12. Paul-Rugenstein Verlag., 1976. p. 833