ארנסט ויילד

חוקר ארצות בריטי

הנרי ארנסט ויילדאנגלית: Henry Ernest Wild10 באוגוסט 1879 - 10 במרץ 1918), המוכר כ"ארנסט ויילד", היה ימאי בצי המלכותי וחוקר אנטארקטיקה, אחיו הצעיר של פרנק ויילד. שלא כאחיו, שנודע בהשתתפותו במסעות דרומה בחמש הזדמנויות, ארנסט ויילד יצא רק פעם אחת לאנטארקטיקה, כחבר בקבוצת ים רוס, שסייעה למשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של סר ארנסט שקלטון, 1917-1914. הוא היה בקבוצת העשרה, שנשארו על החוף כשספינת המשלחת ניתקה מן המעגן בסופה ונסחפה למרחקים ללא אפשרות לחזור, ונאלצו לאלתר כדי לשרוד בחיים. ויילד מילא תפקיד חשוב במסע העיקרי של הקבוצה להנחת מצבורים, בשנים 1915 ו-1916, וכהוקרה למאמציו להציל את חייהם של שני חברים במסע זה, הוענקה לו לאחר מותו מדליית אלברט על הצלת חיים. ויילד שרד את תלאות המשלחת, אך נהרג בשירות פעיל בצי המלכותי בים התיכון במרץ 1918.

ניצולי קבוצת רוס על סיפון ה"אורורה" ארנסט ויילד הוא הדמות הנמוכה, הרביעית משמאל

ילדות ונעורים עריכה

ארנסט היה אחד משמונה בנים, שפרנק היה הבכור שבהם. מוצא המשפחה היה בסקלטון שבצפון יורקשייר, סמוך למארטון, מידלסברו, עיר הולדתו של קפטן ג'יימס קוק. משפחתו של ארנסט טענה לקרבה משפחתית עם קפטן קוק, הואיל ושמה של מרת ויילד בנעוריה היה מרי קוק, אבל הקרבה לא הוכחה מעולם. ארנסט הלך בעקבות פרנק לצי בשנת 1894 והמשיך לשרת שם 20 שנה עד שהצטרף לקבוצת ים רוס.

קבוצת ים רוס, 1917-1914 עריכה

  ערך מורחב – קבוצת ים רוס

ויילד יצא לאנטארקטיקה על סיפון אורורה בדצמבר 1914, בפיקודו של קפטן אניאס מקינטוש. בין חברי המשלחת היה ארנסט ג'ויס, היחיד בקבוצה שצבר ניסיון משמעותי בתנאי אנטארקטיקה, כמי שהיה חבר במשלחת דיסקברי של קפטן סקוט,1904-1901 ו במשלחת נמרוד של שקלטון, 1909-1907. משימת המשלחת הייתה להניח מצבורי אספקה על חומת הקרח הגדולה, כתמיכה בקבוצה שיוביל שקלטון לחציית היבשת מים ודל. קבוצת ים רוס הקימה את בסיסה בכף אוונס במצר מקמרדו, וספינת המשלחת "אורורה" עגנה שם.

אחרי המסע המזורז להנחת מצבורים בינואר-מרץ 1915, סבל ויילד כוויות קור חמורות, שהביאו לכריתת חלק מבוהן רגלו והקצה העליון של אחת מאוזניו. ב-7 במאי 1915 ניתקה "אורורה", ועליה עדיין חלק גדול מציוד הקבוצה והאספקה שלה, ממעגנה ונסחפה לים הפתוח בשעת סופה, ולא יכלה לחזור.[1] כתוצאה מכך, נאלצו חברי הקבוצה להסתמך על כושר ההמצאה שלהם וויילד וג'ויס גילו תושייה ניכרת בשיקום בגדים וציוד מן החומרים הפגומים, שמשלחת טרה נובה של סקוט השאירה במקום, שבו הקימה את בסיסה בשנים 1913-1910.[2]בתנאי הלחץ והמצוקה שמצאו את הקבוצה היה ויילד דמות אהודה על הכל; "נפש עליזה ונכונה" כדברי מקינטוש .[3]

במסע של 1916-1915 להנחת מצבורים עשו שני צוותים של שלושה אנשים כל אחד, ברגל, את הדרך הארוכה מ"מצבור רוקי מאונטיין" ב-80° דרום עד רגלי קרחון בירדמור. ויילד צוות תחילה למקינטוש וארנולד ספנסר-סמית', הכומר וצלם הקבוצה. ארנסט ג'ויס, דיק ריצ'רדס וויקטור הייוורד היו בצוות השני. ככל שהרחיקו דרומה, הורעו תנאי השטח ומצבם הגופני של האנשים נחלש. לבסוף התאחדו שתי הקבוצות ליחידה אחת. סמוך לקרחון התמוטט ספנסר-סמית' ומשם ואילך צריך היה לשאתו על גבי המזחלת. אחרי הנחת המצבור האחרון החל מקינטוש לצלוע, ונבצר ממנו לגרור את המזחלת, וכל אנשי הצוות, כולל ויילד, פיתחו צפדינה. הקבוצה החבוטה, שהשלימה את כל חובותיה בציוד המצבורים, השתרכה ברגליים כושלות אל הבסיס, במזג אוויר נורא, כשוויילד מטפל בספנסר-סמית', שמצבו התדרדר לחוסר אונים גמור. הוא מת יומיים לפני הגיעם לבסיס. שאר החמישה הגיעו למקלט המבטחים של האט פוינט והתאוששו בהדרגה. ב-8 במאי 1916 החליטו מקינטוש והייוורד להסתכן בהליכה על קרח הים, בניסיון להגיע אל כף אוונס, אך נעלמו בסופת שלגים ושוב לא נראו לעולם. ויילד ושאר הניצולים חולצו בינואר 1917.

לאחר המשלחת עריכה

בשנת 1917 חזר ויילד לשירות בצי על האונייה "פמברוק", משם הועבר לאונייה "ביאריץ". הוא מת בטיפוס ב-10 במרץ 1918, בבית החולים של הצי במלטה[4] ונקבר בחלקת חללי המלחמה של חבר העמים הבריטי בבית הקברות הקפוצ'יני במלטה.[5] בשנת 1923 הוענקה לו מדליית אלברט על מאמציו להצלת חייהם של מקינטוש וספנסר-סמית'.[6] ויילד, אדם מצניע-לכת מטבעו, לא פרסם יומנים או רשומות של התנסויותיו באנטארקטיקה. אלכסנדר סטיבנס, שהיה מדען ראשי בקבוצת ים רוס, חלק לו דברי הוקרה אלה: "יש דברים שערכם רב אך אין בהם זוהר. עקבי ... למוד-סבל, ארך-רוח, חרוץ, טוב-מזג, נאמן ללא סייג, הייתה תרומתו לשלומנו כבירה".[7]

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Tyler-Lewis, "The Lost Men", Bloomsbury 2006, p. 128
  2. ^ טיילר-לואיס, עמ' 138
  3. ^ טיילר-לואיס, עמ' 140
  4. ^ טיילר-לואיס, עמ' 267
  5. ^ http://www.cwgc.org/find-war-dead/casualty/116688/WILD,%20H%20E
  6. ^ טיילר-סמית, עמ' 258
  7. ^ טיילר-לואיס, עמ' 246