ארנסט ליסאואר

ארנסט ליסאואר (בגרמנית: Ernst Lissauer‏; 16 בדצמבר 1882 – 10 בדצמבר 1937) היה משורר, מחזאי וסופר לירי ודרמטי יהודי-גרמני. נודע בעיקר בזכות כתיבת שיר המלחמה של הקיסרות הגרמנית ב"שיר השנאה לאנגליה" שהפסוק הידוע מתוכו "אלהים, הענש את אנגליה" שימש כסיסמת קרב של הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. ליסאואר נתפס בזמנו, בקרב יהודי גרמניה כסמל לנאמנות היהודים למדינתם ולהצלחת השתלבותם בחיים בגרמניה לעומת אנגליה שעדיין דגלה בחוקים מגבילים יחסית ליהודים הרבה זמן אחרי האמנציפציה בגרמניה.

ארנסט ליסאואר
Ernst Lissauer

צילום מאת מקס פניכל בסביבות שנת 1932
לידה	10 בדצמבר 1882 ברלין, הקיסרות הגרמנית
פטירה	10 בדצמבר 1937 (בגיל 55) וינה, אוסטריה הפדרלית
מדינה	הרייך הגרמני
שפות היצירה	גרמנית
פרסים והוקרה	מסדר העיט האדום

קורות חיים

ליסאואר נולד ב-1882 בברלין והיה בנו של הוגו ליסאואר, שופט שהיה חבר בבונים החופשיים ובעליו של בית המסחר למשי הגדול בברלין (הפירמה ה. ליסאואר) אשר היה ספק השמלות של אשתו של קיסר גרמניה. אביו, יחד עם אחיו, אדוארד מוזס ליסאואר (אשר בנו ולטר ליסאואר היה מחלוצי התעופה), היו מבין המייסדים של "אגודת סוחרי ברלין".

אימו של ליסאואר, צרלינה פרידברגר (Friedeberger) מפוטסדאם, הייתה אשתו השנייה של אביו לאחר שאשתו הראשונה, קלרה ליסאואר מבית אופנהיים, נפטרה ממחלה. בנה, אחיו למחצה, פרידריך וולפגנג ליסאואר (פריץ) היה מלחין, כנר, תובע, ומנצח בבית האופרה של ברלין. בנו של פריץ ליסאואר, אוטו כתב בשם הספרותי "מיכאל לוגן" יחד עם עוד חבר את הסיפור של הסרט Fanfare d'amour "רומן אהבים" שהיה המקור לתסריט של חמים וטעים, סרט שזכה לפרס האוסקר. מקור משפחתו היה יהודי החסות של המלך בגרמניה ומאמצי אוגוסטה ארנד ומשפחתה (יהודייה שהייתה אהובתו של הנסיך אוגוסט ואם שבעת ילדיו). בין היתר, היה קרוב משפחה של המלחין אוטו ניקולאי, וכן של אברהם ריס, שניהל את המשא ומתן לקבלת היהודים שגורשו מאוסטריה על ידי המלך לגרמניה בעת שלטון הקיסר. מקור שם משפחתו ליסאואר הוא מהעיירה ליסה (Lissa - Leszno).אבותיו מצד האב השתתפו במיליציה האזרחית בימי מהפכת 1848 ונמנו עם מייסדי הקהילה היהודית הרפורמית של ברלין. ברוח הקהילה הרפורמית גדל ליסאואר בתרבות הגרמנית ובניתוק מצביון העברי של הדת. בגיל 15 סירב להתנצר כפי הציעו הוריו כי לא היה מוכן לבגוד בשורשי המשפחה. לא ראה סתירה בין דתו להיותו פטריוט פרוסי-גרמני. ליסאואר למד בבית הספר התיכון פרידריסוורדר ואחר כך למד כמה סמסטרים היסטוריה של הספרות באוניברסיטאות לייפציג ומינכן. אחר כך שב לברלין והתחיל לעבוד כמשרק ספרות וסופר עצמאי. המוציא לאור אויגן דידרכס התלהב מאוד מקריאת כתבי היד והודיע שגילה בליסאאור "את גדול המשוררים הגרמנים של התקופה" ליסאאור נודע כסופר לירי ודרמטי. הוא חי לסירוגין במינכן, ויסברן, ברלין ווינה. אשתו הראשונה הייתה מארי וילפיר, והשנייה גרטה לאנגר. לא נולדו לו ילדים. העריץ מאוד את ההיסטוריה של פרוסיה, של פרידריך הגדול ושל "מלחמות השחרור" שבאו לידי ביטוי במחזור השירים "1813" שנכתב לרגל מלאות מאה לקרב לייפציג נגד נפוליאון. יצירתו הראשונה שפורסמה הייתה "השדה" ( Der Acker) ב-1907 . הוא פרסם גם את המגזין "פרונט" ("חזית")"

שיר שנאה לאנגליה

ליסאאור התפרסם במיוחד בעקבות קומדיה שכתב ובה שירו "שיר שנאה לאנגליה", שהפך בצד הגרמני להמנון מלחמת העולם הראשונה. הוא זכה על כך באות ההצטיינות גבוה מצד הקייזר וילהלם השני. השיר הוצא מהקשרה של הקומדיה הלועגת שבה נכלל, ברוח הימים והתלהטות המלחמה כפי שציין באותה עת. השיר נכלל בכרך ג (1916) של סדרת האנתולוגיות של שירי מלחמה ופטריוטיים "מלחמה הגרמנית ושירים גרמנים" שנערך ופורסם על ידי מבקר התרבות והתיאטרון יוליוס באב, גם הוא ממוצא יהודי. החוגים האנטישמיים לא יכלו לתקוף את מי שסימל בשביל נוצרים ויהודים את הנאמנות לגרמניה בעיקר לאור העובדה שליסאואר עצמו שירת בחזית, לכן בחרו החוגים האנטישמיים ובראשם יוסטון סטיוארט צ'מברלין (מתומכי האידאולוגיה הנאצית) להתקוף אותו בטענה: "רק יהודי יכול להגיע לרמת שנאה שכזאת".

ארנסט ליסאואר ציין שהשיר הוצא מתוך קומדיה וסירב להפצתו בבתי הספר, המשורר לא ציין שעל אף דברי השטנה שחש בתור הוכחה לנאמנותו לגרמניה, חלק ממשפחתו גרה באנגליה ובין קרוביו נמנים גם משפחת רוטשילד ומשה מונטיפיורי.

בין חבריו של ליסאואר היה הסופר שטפן צווייג, שאמר על חברו: "ככל שהיה הנושא יותר גרמני כך הוא היה נלהב יותר אליו". הוא הרגיש מחויב לשירה, לאמנות, להיסטוריה ולשפה הגרמנית כחלק ממנו, תחושה שהתעצמה עם רוחות מלחמת העולם הראשונה.

אחרי המלחמה

בתום המלחמה השיר השפיע לרעה על הקריירה שלו. מערציו מבעבר עזבו אותו. המבקר הספרות רוברט בודנצקי גינה אותו בטענה שהשיר לא היה טקסט פטריוטי אלא שיר שנאה ותעמולת מלחמה. ליסאאור ניסה לפנות לכתיבת מחזות בעיקר על דמויות היסטוריות כמו תומאס מינצר, וכן מסות ובקורת שירה. מואכזב מחוסר ההצלחה, בשנת 1924 ערק לווינה. ארנסט ליסאואר קונן אז בשיר על מולדתו הנשלטת על ידי הנאצים באומר, בין השאר: "עבור הגרמנים אני יהודי המחופש לגרמני ועבור היהודים אני גרמני המועל בעם ישראל".

בשנת 1937 נפטר אחיו הבכור המלחין פריץ ליסאואר בברלין, ובאותה שנה נפטר ארנסט ליסאואר בביתו בווינה, לשם גלה עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

פרסים ואותות הוקרה

• - 27 בינואר 1915 - אות מסדר העיט האדום דרגה 4, עם כתר מלכות - מדי הקיסר וילהלם השני

(עיטור דומה קיבלו גם עמיתים ריכרד דהמל, רודולף פרסבר, צזאר פליישלן, פאול וארנקה, ריכרד נורדהאוזן, גוסטב פאלקה, פרדיננד אוונאריוס, ויל וספר, ולטר פלקס ודורלף אלכסנדר שרדר- על שירי המלחמה שלהם}

מבחר כתבים

• Der Acker (1907)
• Der Strom (1912)
• 1813. Ein Cyklus, Verlag Eugen Diederichs, Jena (1913)
• Gott strafe England (1916)
• Zeitenwende (1936)
• Flammen und Winde (1923)
• Eckermann, Drama (1921)
• Yorck, Drama (1921)
• Glück in Österreich. Bilder und Betrachtungen (1925)
• Die Steine reden (1936)

מקורות

• תרגום רשמיו של אחיו פריץ ליסאואר מגרמנית פרוסית
• תיעוד ממידע של בני משפחת אחיו
• השוואת מקורות של רקע היסטורי חלק שבהם נעשה שימוש להשוואת התקופה תיאום אירועים מהספרים תולדות היהודים בגרמניה/טים נחום גידל, רקוויאם גרמני/עמוס איילון

קישורים חיצוניים

• אלכס גורדון, אחים לשנאה: יהודים וגרמנים. האויב המתועב: אנגליה, באתר הארץ, 16 במאי 2014
• קטעים מתוך כתביו של ארנסט ליסאואר
• הנרי צבי גלוקסמן, רקוויאם - הכנר, תיעוד באינטרנט לגבי יהדות גרמניה
• מתוך מחקרו של עמוס איילון רקוויאם גרמני
• מתוך מוסד ליאו בק שאר השירים ומחזות שכתב ליסאואר ששרדו את השואה (אורכב 19.02.2020 בארכיון Wayback Machine)
• ארנסט ליסאואר (1882-1937), דף שער בספרייה הלאומית