פתיחת התפריט הראשי

ביין ושות'אנגלית: Bain & Company) היא שותפות רשומה לייעוץ אסטרטגי שבסיסה בבוסטון, ארצות הברית ופעילותה ברחבי העולם. עם לקוחותיה נמנים חברות, מוסדות וממשלות וארגוני מגזר שלישי.

ביין ושות'
Bain & Company
Bain & Company logo.svg
מייסדים ביל ביין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 1973 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום המטה בוסטון עריכת הנתון בוויקינתונים
ענפי תעשייה תעשיית הייעוץ האסטרטגי עריכת הנתון בוויקינתונים
עובדים 5,700 עריכת הנתון בוויקינתונים
 
www.bain.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היא נבחרה מספר פעמים על ידי Glassdoor לאחד ממקומות העבודה הטובים לעבוד בהם (2012, 2014, 2017, 2019)[1].

ביין ושות' נוסדה בשנת 1973 על ידי ויליאם וורת'ינגטון (ביל) ביין, שהיה אז סגן הנשיא של תאגיד הייעוץ הבינלאומי בוסטון קונסלטינג גרופ (Boston Consulting Group), יחד עם כמה מעמיתיו. הקבוצה רצתה להקים תאגיד ייעוץ אסטרטגי שיהיה מעורב ביישום המלצותיהם, ושהערכותיהם יתקבלו לפי התוצאות ועובדי ביין יקבלו את תשלומם באופן חלקי לפי ביצועי מניות החברות שלהן ייעצו.

הצמיחה הגדולה שלה הייתה בשנות ה-70 וה-80. ב-1984 החליט ביין לפרוש מהחברה ולהקים את חברת ההשקעות "ביין קפיטל" (Bain Capital) ומינה את מיט רומני, מושל מסצ'וסטס לשעבר והמועמד של המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ארצות הברית לשנת 2012 ליו"ר החברה. באמצע שנות ה-80 דשדשה החברה בפעילותה אך התאוששה שוב והשתקמה מהמשבר, עם חזרתו של רומני לחברה[2]. על ההתאוששות, הצמיחה וההתרחבות בין 1991 לסוף המילניום חתומים רומני ומי שעבדה לצידו והחליפה אותו ב-1993, אורית גדיש, המכהנת עד היום בתפקיד היו"ר (CEO, Chief Executive Officer).

לתאגיד כ-8,000 עובדים והוא פועל ב-59 אתרים שונים.

מתחרותיו הישירים של ביין ושות', אשר מספקים שירותי ייעוץ לחברות באותו סדר גודל, הם תאגידי הייעוץ מקינזי ושות' ובוסטון קונסלטינג גרופ. שלושת התאגידים יחד מכונים לפי האותיות הראשיות של שמם MBB, על ידי מגייסי מנהלים וגורמים נוספים בתעשייה.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ביין ושות' בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Glassdoor’s Best Places to Work 2019 Revealed: Bain & Company Takes #1 Spot Again!, Glassdoor Blog, ‏2018-12-05 (באנגלית)
  2. ^ "אורית גדיש חותרת צפונה". הארץ. 23 באוקטובר 2005. בדיקה אחרונה ב-10 במרץ 2019.