בית מחוקקים חד-ביתי

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: דרושה הגהה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בית מחוקקים חד ביתי הוא שיטת ממשל בה סמכויות החקיקה נתונות לגוף אחד בלבד. זאת בניגוד לבית מחוקקים דו-ביתי, המורכב מבית תחתון ובית עליון. בהכללה, בבית מחוקקים דו-ביתי הבית העליון נדרש לאשר הצעות חוק שאישר הבית התחתון כדי שאלה תהפוכנה לחוקים, ולא די באישור הבית התחתון בלבד.

בדרך כלל, השיקול המרכזי לכינון השיטה הפרלמנטרית של בית מחוקקים חד-ביתי הוא חוסר צורך ביצירת שני בתים. שיטת שני הבתים בפרלמנט נועדה, בדרך כלל, להבטיח ייצוג שוויוני למיעוטים אתניים או תת-יחידות בפדרציה[1]. לא אחת שורר מתח בין שני הבתים, כאשר באחד יש רוב לקואליציית מפלגות מסוימת ובשני רוב לקואליציה הנגדית. לעיתים מביא מתח זה לידי כך שבית אחד יחליט על ביטולו של האחר, או על מיזוג שניהם.

בית מחוקקים חד-ביתי נפוץ במדינות קומוניסטיות. עם תום המלחמה הקרה, חלק מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר שימרו את השיטה וחלקן העדיפו לכונן בית מחוקקים דו-ביתי. מרבית הדמוקרטיות המערביות בעולם בעלות מבנה דו-ביתי.

בכחצי ממדינות העולם פועל בית מחוקקים חד-ביתי. עם מדינות אלו נמנות הרפובליקה העממית של סין, לה האוכלוסייה הגדולה בעולם, וקריית הוותיקן, לה האוכלוסייה הקטנה בעולם.

היתרון המרכזי של השיטה הוא הליך חקיקה פשוט ויעיל יותר. חסידי השיטה טוענים כי בית יחיד מפחית עלויות[דרוש מקור].

חולשתה העיקרית של השיטה הוא הסיכון שבריכוז הכוח. במדינות בהן בעל הרוב בפרלמנט (הרשות המחוקקת) שולט גם בממשלה (הרשות המבצעת), די בהשגת רוב בבית אחד כדי לשלוט בשתי רשויות שלטוניות. מצב זה יוצר את הסיכון, שמא מגזרים חשובים בחברה לא יזכו לייצוג הולם, פשוט כי אינם מגיעים לכדי רוב.

כמו כן מצוי הסיכון שהחוקים לא יעברו דיון ובחינה מספיקים[2].

שיטה זו נהוגה גם בישראל, בה הבית היחיד של הפרלמנט הוא הכנסת.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כמו המדינות בארצות הברית, למשל.
  2. ^ אשר צידוןבית המחוקקים. (בעברית)
  ערך זה הוא קצרמר בנושא רשויות מחוקקות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.