בתיה מלכא

בתיה מלכא
לידה	13 בפברואר 1981 (בת 43); חיפה, ישראל
	www.batiamalka.com

בתיה מלכא (נולדה ב-13 בפברואר 1981) היא פסלת ואמנית קרמיקה ישראלית, שעוסקת בקו התפר שבין עיצוב ופיסול.

ביוגרפיה עריכה

נולדה בחיפה. החל מ-1986 מתגוררת במרכז הארץ. בשירותה הצבאי הייתה גרפיקאית בחיל המודיעין.

בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בה למדה בשנים 2008–2004 במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. מלכא יוצרת בטכניקה תעשייתית של יציקות קרמיות ומשלבת פיסול בעבודת יד. יצירותיה מאופיינות באסתטיקה גבוהה, צבע לבן וגימור מבריק, ונמצאות על קו התפר שבין פסלון קיטש דקורטיבי לבין מוטציה. הדמויות אותן היא יוצרת הן דמויות שקפאו בזמן ובאמצע התנועה. כמו כן, מלכא מפסלת בדמויותיה סמלים של התרבות הארץ ישראלית ומעבירה ביקורת על המודרניזציה והשפעותיה על הגוף והנפש.

בתום לימודיה, בשנת 2009, הציגה תערוכת יחיד בגלריה שהם בתל אביב, תערוכה שעסקה בעיצוב כלי אוכל לא שיגרתיים, במטרה להוסיף נפח ערכי לכלים ולאדם המשתמש בהם ובכך להפוך את כל פעולת האכילה לחוויה מנטלית ורב חושית.

בשנת 2010 חלתה מלכא במחלה כרונית פרוגרסיבית ועברה סדרה של ניתוחי בטן ואשפוזים במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר. בעקבות הכאבים והפגיעה בפוריות החלה ליצור יציקות קרמיות בדמויות של תינוקות דבוקים אחד לשני, המביעות את מורכבות המחלה, הכאב הפיסי והתסכול של חוסר יכולת תזוזה. בחלוף השנים דמויות אלו הפכו לסימן ההיכר שלה. החשיפה הראשונה של דמות התינוק בעל שני הפרצופים הייתה בביאנלה השישית לקרמיקה ישראלית בשנת 2010, כאשר פסלה של מלכא הופיע בפרסומי האירוע על גבי שלטי חוצות בתל אביב ובעיתונים^[1].

ב-2013 נרכש פסלה "צבר" על ידי משכן הכנסת, והוא מוצג בבניין הוועדות. רכישת העבודה נעשתה בהתאם להמלצה של אוצרת הפרויקט, שלומית באומן, ושל ועדה ציבורית שהקימה הכנסת לצורך כך. בהמשך לפסל הצבר יצרה מלכא גם את הפסל "הסנה הבוער", עבור הביאנלה השמינית לקרמיקה ישראלית במוזיאון ארץ ישראל, פסל העשוי מ-100 יציקות קרמיות שהורכבו במשך כשנה. פסל זה מבטא את משבר הזהות ופיצול האישיות של בני ישראל במאה ה-21 : באמצעות חומר קרמי, אסתטיקה גבוהה, חיתוכים קרים, גימור מבריק והרבה זהב נוצר דימוי של הסנה הבוער העכשווי: צמח בעל קומפוזיציה דינמית ומלאת תנועה הרוצה לבעור אך נותר קפוא במקומו ונראה אבוד, מבולבל, דבוק לעצמו, משוכפל, מפוצל וכאוטי, נוצץ מבחוץ וריק מבפנים ומבטא את ישראל השסועה והמפולגת.

בסדרת עבודות נוספת הנקראת "Taxidermy" יצרה מלכא יציקות של מסיכת האב"כ שלה אשר חבשה בגיל 9 במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. בסדרה זו יצרה יציקות של המסכה שלה ובכך משמרת את עוצמת החוויה והאימה של ילדות בצל המלחמה, מעין סוג של פחלוץ הזיכרון. הסדרה נקראת טקסי-דרמי מלשון טקסידרמיה (אמנות פחלוץ חיות לצורך תצוגה). בכל מסיכה יש חיה אחרת וקישוט פרחים דקורטיבי האופייניים למלכא בכדי לייפות את המציאות ולהקטין את עוצמת הדימוי והקונוטציה השלילית. כל המסכות מודבקות על עץ אלון חתוך בעיצוב הקלאסי והידוע של בסיס לפוחלצי חיות.

בשנת 2014 החליטה לצמצם את פעילותה בסטודיו, ובשנים הבאות סגרה את הסטודיו והחלה ליצור יצירות בטכניקות מעורבות אשר לא מגבילות אותה בתבניות, חומרי יציקה או שריפות בתנורים. ביצירותיה מהשנים האחרונות (2017-2022) ניתן לראות טכניקות של רדי-מייד מעורב עם חומרים קרמיים והמשכיות של אותה שפה עיצובית המאפיינת את יצירותיה.

בשנת 2022 הציגה תערוכה זוגית בשם "סיזיפוס" עם האמנית חנאן אבו חוסיין בגלריה בית בנימיני.

במקביל ליצירה, הצטרפה מלכא לעבודה בהנהלת רשת דרכא ("הדרך" בשפה הארמית), עמותה המפעילה רשת בתי ספר על יסודיים במטרה לחזק את בתי הספר בפריפריה בישראל.

כיום מתגוררת במרכז הארץ, נשואה לצלם ערן תורג'מן, ולהם שני ילדים. אחייניתו של האלוף במילואים עמוס מלכא.