ג'ובאני ג'אקומו גסטולדי

מלחין איטלקי

ג'ובאני ג'אקומו גסטולדיאיטלקית: Giovanni Giacomo Gastoldi, נולד בסביבות 1550, נפטר ב-1622?) היה מלחין איטלקי מסוף תקופת הרנסאנס וראשית תקופת הבארוק. הוא נודע בפרסום הבאלטים לחמישה קולות שלו בשנת 1591.

ג'ובאני ג'אקומו גסטולדי
Giovanni Giacomo Gastoldi, by Northern Italian School of the early 17th century.jpg
לידה 1555
איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בינואר 1609 (בגיל 54 בערך)
מנטובה, דוכס מנטואה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, זמר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קריירהעריכה

גסטולדי נולד בקאראוואג'ו, לומברדיה. ב-1582 החליף את ז'אק דה ורט כמנצח מקהלה בכנסיית סנטה ברברה ועבד עד 1601 בשירות הדוכסים גוליאמו ווינצ'נצו גונזאגה. אחר כך, לדברי פיליפו לומאצי, היה גסטולדי למנצח מקהלה בדואומו במילאנו, אבל לאור שיקולים אחרים נראה שנקודה זו מוטלת בספק.

יצירותעריכה

גסטולדי חיבר מדריגלים אחדים, מגוון מוזיקת קודש ווקאלית ומספר יצירות אינסטרומנטאליות. שני קובצי ה"באלטי" שלו, מחרוזת מחולות ווקאליים, הם הבולטים והמשפיעים ביותר ביצירותיו. קובץ אחד נכתב לשלושה קולות והשני לחמישה קולות. הבאלטי הכילו קטעים של הברות חסרות פשר (כמו "פה לה לה") שכמו גילמו טיפוס של מאהב ומעשה האהבה. כמכלול, הבאלטי של גסטולדי היו קומדיה דל'ארטה מוזיקלית וכללו בהם את הקטעים הבאים: "איל קונטנטו" ("בר המזל"), "איל פרמיאטו" ("הזוכה"), "ל'אינאמוראטו" ("המאוהב"), "איל פיאצ'רה" ("העונג"), "לה בלצה" (יופי"), "גלוריה ד'אמורה" ("שבחי האהבה"), "ל'אצ'זו" ("הנלהב"), "קאצ'ה ד'אמורה" ("מרדף אהבה"), "איל מרטלאטו" ("הדחוי"), "איל בל'אומורה" ("מצב הרוח הטוב"), "אמור ויטוריוזו" ("האהבה המנצחת") ו"ספמה אמורוזה" (תקוות האוהב"), "לה סירנה" (בת הים) ועוד. המוזיקה שלו לבאלטי הכילה ביסודה מרקם אקורדים פשוט, דקלום מהיר והטעמות רתמיות על חשבון תצוגה קונטרפונקטית, כפי שאפשר לצפות מן הקשר הצמוד שלהם עם מוזיקה לריקודים.

ה-Balleti a Cinque Voci של גסטולדי התפרסם בוונציה ב-1591 והיה ל"רב מכר" מיידי. תוך זמן קצר זכה הקובץ לעשר הדפסות חוזרות, לא רק אצל המו"ל המקורי אלא גם בארצות אחרות. מלחינים כמו אורציו וקי, אדריאנו בנקיירי, האנס ליאו האסלר ותומאס מורלי הלכו שבי אחר קסמה של היצירה המוזיקלית הזאת (הבלט של מורלי, "עתה הוא חודש האביב" מציג דוגמה מובהקת להשפעת גסטולדי). יאקוב ואן אייק כתב ואריציות לחלילית סולו על "לה סירנה". אחד הבלטים אף הפך לכוראל פרוטסטנטי ויש אפילו כוראל פרלוד לעוגב של באך המבוסס עליו (BWV 615).

הקשר בין מספר רב של פרוטולות, וילנלות ושאנסונים צרפתיים לבין מחול, ברור ואינו מוטל בספק, אבל נראה שיש בסיס לטענה שגסטולדי היה המחבר המלומד הראשון, כנראה מאז המאה ה-13, שחיבר שירי-מחול אשר עוצבו לפי דפוסים אינסטרומנטאליים ואפשר היה להתאימם בקלות לביצוע כלי בלבד.

דף השער של הבאלטי מעניק את התואר "מאסטרו די קאפלה של האדון רם המעלה, הדוכס ממנטואה" לגסטולדי. אך אין להסיק מכך שהנאיביות הספונטנית של יצירות גסטולדי היא מסווה לתחכום, משום שהתוכן אינו אלא קובץ שכולו פשטות, השתעשעות בריאה, קלות ראש מידבקת ועליצות. התכונה המשותפת היא כמובן הפזמון החוזר בנוסח המקובל של "פא-לא" (שהיה ל"לירום-לירום" ב"גלוריה ד'אמורה"), עם מקצב נתרני, שורות ברורות וטונאליות גלויה ומפורשת. גסטולדי השתדל לגוון את חיבוריו מבלט לבלט בכך שכתב לעיתים במקצב משולש ולעיתים בכפול או בשימוש לסירוגין במז'ור ומינור. פרט לכך, אין כל עדות להבחנה פסיכולוגית בין ה"דמויות" המתוארות ביצירה.

קישורים חיצונייםעריכה