ג'ודית מלינה

ג'ודית מלינהאנגלית: Judith Malina;‏ 4 ביוני 192610 באפריל 2015) הייתה שחקנית ומנהלת תיאטרון, שחקנית קולנוע, תסריטאית ובמאית אנרכיסטית אמריקאית ילידת גרמניה. יחד עם בעלה, ג'וליאן בק, מלינה ייסדה את התיאטרון החי, להקת תיאטרון פוליטית רדיקלית המבוססת בניו יורק ובפריז במהלך שנות ה-40 ועד שנות ה-60. התיאטרון החי ומייסדיה היו הנושא של הסרט התיעודי משנת 1983, Signals Through The Flames.

ג'ודית מלינה
Judith Malina
ג'ודית מלינה
ג'ודית מלינה
לידה 4 ביוני 1926
קיל, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 באפריל 2015 (בגיל 88)
אנגלווד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1947–10 באפריל 2015 (כ־68 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית, איטלקית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, במאית תיאטרון, משוררת, שחקנית, שחקנית טלוויזיה, שחקנית תיאטרון, שחקנית קולנוע, מחזאית, זמרת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים ניו סקול עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Hanon Reznikov (19882008)
ג'וליאן בק (19481985) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
http://www.livingtheatre.org/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ראשית דרכהעריכה

מלינה נולדה בקיל שבגרמניה למשפחה יהודית. אמה רוזל (לבית זמורה) הייתה בעברה שחקנית, ואביה, מקס מלינה, היה רב של הקהילה הקונסרבטיבית.[1][2] בשנת 1929, בגיל שלוש, היא היגרה עם הוריה לניו יורק.

היא הייתה מעוניינת במשחק מגיל צעיר, והוריה לימדו אותה את חשיבות התיאטרון הפוליטי, בעוד אביה פועל להזהיר את הציבור לגבי האיום הנאצי.[3]

ב-1945 היא התחילה ללמוד משחק בניו סקול תחת ארווין פיסקטור. מלינה הושפעה מאוד מן הפילוסופיה של תיאטרון של פיסקטור, אשר היה דומה לעקרונות של ברטולד ברכט "לתיאטרון האפי", אך הלך רחוק יותר בהתנתקות מצורות נרטיב מסורתיים. פיסקטור ראה בתיאטרון סוג של תקשורת פוליטית או "אגיטפרופ" ("התיאטרון מעניין אותי רק כאשר הוא בעל עניין לחברה."[4]); מלינה, בניגוד לפיסקטור, הייתה מחויבת לאי-אלימות ולאנרכיזם.[5]

קריירהעריכה

באמצע שנות הארבעים פגשה אמן אקספרסיוניסטי בשם ג'וליאן בק, ולימים השניים נישאו. ב-1947, הם התחילו לקיים מופעים בתיאטראות וברחובות מתוך האמונה שהבמה יכולה, וצריכה להיות, כלי לקידום שינוי חברתי ותרבותי. בק היה למעצב תפאורה ידוע, ומלינה ניהלה את התיאטרון. המופעים שעלו במסגרת התיאטרון היו הצהרות באותה מידה שהן היוו בידור. הצלחת הלהקה שלהם, התיאטרון החי, הגיעה לשיאה במהלך שנות החמישים, ומספר הפקות שלהם עובדו לסרטים.

ב-1963 הם נאלצו לסגור את התיאטרון החי בגלל האשמות בהעלמת מס (שמאוחר יותר הוכחו ככוזבות), ופעולות שנקטו כדי למנוע מסוכנים פדרליים להחרים את נכסי הלהקה. מלינה ובק ייצגו את עצמם במשפט, והורשעו בבזיון בית המשפט, בין היתר, כי ג'וליאן הגיע לבית המשפט בתחפושת של פורשיה מהמחזה "הסוחר מוונציה", וג'ודית הגנה על הופעתו זו.[6] במהלך המשפט, ג'ודית דקלמה שורות משירתה, ובאופן כללי השניים הפכו את המשפט לסוג של מחזה. בין טענותיהם המרכזיות בהתנגדות ליחס בית המשפט הייתה הטענה שאסור לממשלה ליטול מהם את התיאטרון שלהם מבלי לעשות מאמץ בתום לב לעזור להם להצילו. 

הם טענו גם שאי-ציות אזרחי בלתי אלים שנקטו בו הוא תגובה לפעולות הממשלה נגדם. מלינה אמרה לחבר המושבעים בסיכומה: "הלב והמוח האנושי מוכרחים לבחון את הנוקשות של החוק". כל פעם שהתובע אמר את המילה "אשמים" היא צעקה "זכאים!". כשהשופט נזף בה, היא אמרה לו שהוא יצטרך לחתוך את לשונה מפיה כדי למנוע ממנה להצהיר על חפותה.

חבר המושבעים הרשיע אותה, את בק ואת להקת התיאטרון במספר סעיפים, והם קיבלו חמש שנים מאסר על תנאי, וישבו זמן קצר בכלא. הם אז החליטו לעזוב את ארצות הברית, וחידשו את פעילות התיאטרון החי בסיבוב הופעות ברחבי אירופה במהלך חמש השנים הבאות, כאשר יצירותיהם הפכו ליותר ויותר רדיקליים, שהאחרונה בהן הייתה "גן עדן עכשיו". הם חזרו לארצות הברית ב-1968 כדי להציג את העבודה החדשה. בספרה The Enormous Despair שיצא בשנת 1972, כחלק מסדרת יומנים שפרסמה, מלינה הביעה את תחושת הסכנה והזרות שחוותה עם חזרתה לארצות הברית, בעיצומן של התהפוכות החברתיות והפוליטיות של שנות ה-60 המאוחרות. ב-1969 הלהקה החליטה להתחלק לשלוש קבוצות. קבוצה אחת פעלה במסגרת סצנת הפופ בלונדון, שנייה נסעה להודו כדי ללמוד תיאטרון הודי מסורתי, ואילו הקבוצה השלישית, שכללה את מלינה ובק, נסעה בשנת 1971 לברזיל לסיבוב הופעות. הם נכלאו שם מסיבות פוליטיות למשך חודשיים על ידי הממשל הצבאי.

 
מלינה בחזרות של התיאטרון החי

לאחר מותו של בק מסרטן ב-1985, חברת הלהקה חנון רזניקוב, שהיה מאהבה של מלינה (הם התחתנו ב-1988), הפך למנהל-שותף של להקת התיאטרון החי יחד עם מלינה. בשנת 2007 הלהקה פתחה תיאטרון משלה ברחוב קלינטון במנהטן. באפריל 2008 רזניקוב לקה בשבץ מוחי, ונפטר בעקבותיו בבית החולים מדלקת ריאות ב-3 במאי של אותה שנה בגיל 57.[7]

בנוסף לעבודתה בתיאטרון, מלינה הופיעה גם בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, החל בשנת 1975, כאשר היא שיחקה את אמו של אל פצ'ינו בסרט "אחר צהריים של פורענות". על פי במאי הסרט, סידני לומט, היה זה רעיונו של פצ'ינו ללהק אותה לסרט, והיה מאוד קשה למצוא אותה כדי להציע לה את התפקיד, כי בתקופה זו היא ערה מניו יורק לוורמונט. לומט הוסיף ש"לא היה לי מושג למה לצפות. אני אפילו לא ידעתי אם היא רוצה להשתתף בסרט 'מסחרי'. ובכן, תנו לי לספר לכם, היא שחקנית. ממש מקצועית. גם לא היה לה כסף, והיינו צריכים לשלם לה דמי נסיעה מוורמוט, אבל היא נכנסה ומיד הייתה מושלמת".[8][9]

היא הופיעה גם בסרטו של פצ'ינו Looking for Richard. תפקידים אחרים של מלינה בקולנוע כוללים את רוז, בסרט יקיצות (1990) ואת סבתא אדמס בסרט "משפחת אדמס" (1991). היא הופיעה בפרק סדרת הטלוויזיה "הסופרנוס" ב-2006, בתפקיד נזירה שמגלה את סודה שהיא אמו של המאפיונר פולי גולטיארי. מלינה היא הנושא של הסרט התיעודי מ-2012 של אזאד ג'פאריאן, Love and Politics. הקרנת הבכורה של הסרט הייתה בפסטיבל הסרטים טרייבקה.

בשנת 1986 שיחקה בסרטו העצמאי של פיליפ הארטמן "אין פיקניק" לצד סטיב בושמי ולואיס גוזמן. מלינה גם שיחקה בתפקיד משנה שזכה לשבחים בסרט שונאים, סיפור אהבה (1989), בו היא הופיעה לצד לנה אולין, רון סילבר ואנג'ליקה יוסטון.

חיים אישייםעריכה

מלינה פגשה את שותפה לאמנות ולחיים ג'וליאן בק בשנת 1943, כאשר הייתה בת 17, והוא היה סטודנט באוניברסיטת ייל. בק, במקור צייר, פיתח אהבה כמו של מלינה לתיאטרון פוליטי, וכך השנים הקימו יחדיו את התיאטרון החי ב-1947, בו הם גם עבדו יחד עד מותו של בק ב-1985.

מלינה ובק היו פוליאמוריים. בק, שהיה ביסקסואל, היה ביחסים ארוכי-טווח עם בן זוג, וגם למלינה היו יחסים דומים. ב-1988, בעקבות מותו של בק בניו יורק, היא נישאה לבן זוג שלה מזה שנים חנוך רזניקוב.[10] הם המשיכו לנהל בשותפות את התיאטרון החי של פעילות אד מותו הבלתי צפוי של רזניקוב ב-2008.

מותהעריכה

 
ג'ודית מלינה בהפקה "Maudie and Jane" של התיאטרון החי

ג'ודית מלינה נפטרה באנגלווד, ניו ג' רזי, ב-10 באפריל 2015.[11] היא הותירה אחריה שני ילדים מנישואיה עם בק.

ציטוטעריכה

בריאיון לניו יורק טיימס ב-1968, כשנשאלה לגבי המהפכה שלהקת התיאטרון שלה מנסה לעורר, מלינה אמרה:[12]

“I demand everything — total love, an end to all forms of violence and cruelty such as money, hunger, prisons, people doing work they hate. We can have tractors and food and joy. I demand it now!”

ג'ודית מלינה, הניו יורק טיימס, 1968

עבודות נבחרותעריכה

  • Entretiens avec le Living Théâtre (with Julian Beck and Jean-Jaques Lebel) (1969)
  • We, The Living Theatre (with Julian Beck and Aldo Lastagmo) (1970)
  • Paradise Now (with Julian Beck) (1971)
  • The Enormous Despair, Diaries 1968–89 (New York: Random House, 1972)
  • Le Legs de Cain: trois projets pilotes (with Julian Beck) (1972)
  • Frankenstein (Venice Version) (with Julian Beck) (1972)
  • Sette meditazioni sul sadomachismo politico (with Julian Beck) (1977)
  • Living Heist Leben Theater (with Imke Buchholz) (1978)
  • Diary excerpts Brazil 1970, Diary of Bologna 1977 (1979)
  • Poems of a Wandering Jewess (Paris: Handshake Editions, 1982)
  • The Diaries of Judith Malina: 1947–1957 (New York: Grove Press, 1984)
  • "Full Moon Stages: Personal Notes from 50 Years in the Living Theatre" (New York: Three Rooms Press, 2015)[13]

פרסים והוקרהעריכה

  • הוכנסה להיכל התהילה של התיאטרון האמריקאי ב-2003‏[14]
  • פרס אובי בשנים 1960, 1964, 1969, 1975, 1987, 1989, ו-2007
  • מלגת גוגנהיים, שנת 1985
  • פרס ההישג האמנותי בתיאטרון מטעם פרסי התיאטרון החדשני בניו יורק, ב-2008; הפרס הוצג לה על ידי אולימפיה דוקאקיס בשם עמיתיה בתיאטרון אוף-אוף-ברודוויי[15]
  • פרס אדווין בות מטעם אגודת הסטודנטים לדוקטורט בתיאטרון באוניברסיטת העיר ניו יורק, ב-2009
  • הכרה ופרסים נוספים כוללים דוקטורט לשם כבוד מטעם להמן קולג', פרס לולה ד'אנונסיו (1959), פרס Page One ‏(1960), אות אמנות יצירתית מטעם אוניברסיטת ברנדייס, Grand Prix du Théâtre des Nations‏ (1961), מדליית מעגל המבקרים של פריז (1961), Prix de L’Université de Paris ‏(1961), פרס כנס ניו אינגלנד לתיאטרון (1962) ופרס אולימפיו (1967)

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'ודית מלינה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Lester, Elenore (13 באוקטובר 1968). "The Living Theater presents: Revolution! Joy! Protest! Shock! Etc.!; The Living Theater". The New York Times. 
  2. ^ Weichselbaum, Lehman (18 בינואר 2011). "Judith Malina’s ‘Jewish Anarchist Play’". The Jewish Week. 
  3. ^ Fliotsos, Anne; Wendy Vierow (2008). American Women Stage Directors of the Twentieth Century. University of Illinois Press. עמ' 258. ISBN 0-252-03226-8. 
  4. ^ Judith Malina: The Piscator Notebook. London: Routledge Chapman & Hall 2012, p. 185
  5. ^ Trousdell, Richard; Malina, Judith (1 בינואר 1988). "The Director as Pacifist-Anarchist: An Interview with Judith Malina". The Massachusetts Review 29 (1): 22–38. JSTOR 25089945. doi:10.2307/25089945. 
  6. ^ Gary Botting, "The Living Theatre" in The Theatre of Protest in America (Edmonton: Harden House, 1972) 18
  7. ^ "Hanon Reznikov, a Force Behind the Living Theater, Dies at 57, New York Times, May 9, 2008
  8. ^ Lumet, Sidney, Rapf, Joanna. Sidney Lumet: Interviews, University Press of Mississippi (2006) p. 68
  9. ^ "Dog Day Afternoon 1975 Bringing sonnys mother". Metacafe.com. 23 באפריל 2013. 
  10. ^ Robertson, Campbell. "Hanon Reznikov, a Force Behind the Living Theater, Dies at 57". nytimes.com. 
  11. ^ "Judith Malina, Founder of the Living Theater, Dies at 88", The New York Times, April 11, 2015.
  12. ^ Judith Malina, Founder of the Living Theater, Dies at 88, Bruce Weber, New York Times, April 10, 2015
  13. ^ Judith Malina (5 בפברואר 2016). Full Moon Stages: Personal notes from 50 years of The Living Theatre. Amazon.com. ISBN 9781941110256. 
  14. ^ "Theater honors put women in the spotlight". Old.post-gazette.com. 7 ביוני 2007. 
  15. ^ 2008 Honorary Awards Recipients Doug Strassler, New York Innovative Theatre Awards, September 15, 2008