גטו בוטושאן

גטו בוטושאן פעל מספטמבר 1940 עד אפריל 1944 כגטו פתוח בעיר בוטושאן שנמצאת בחלק הצפוני של מולדובה, רומניה.[1]

בוטושאן לפני השואהעריכה

בוטושאן היא עיר הבירה של מחוז בוטושאני. בוטושאן היא מהערים החשובות ביותר ברומניה, עד לאמצע המאה ה-19. העיר השלישית בגודלה ברומניה. בבוטושאן הייתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה והחשובה ביותר במולדובה. עם השנים, גדל והלך מספר יהודי בוטושאן שעסקו במלאכה, ודבר אשר עורר את התנגדות האוכלוסייה הנוצרית המקומית, שדרשה מהשלטונות לאסור על יהודים מסחר זה. עם זאת, עד שנת 1899 יותר מ-75% מסוחרי העיר, וכ-68% מבעלי המלאכה שלה, היו יהודים. העיר בוטושאן הייתה עיר ואם בתולדות היהדות ברומניה. לפני מלחמת העולם השנייה בבוטושאן היו עשרות בתי כנסת ששירתו את הקהילה היהודית בעיר, כיום נותר מהם רק בית כנסת פעיל אחד.

תקופת השואה (1939–1945)עריכה

שלטון משמר הברזל וגירוש היהודים לטרנסניסטריהעריכה

בתקופת שלטון משמר הברזל (ספטמבר 1940 - ינואר 1941), 10,900 היהודים שחיו אז בבוטושאן היו קורבנות לדיכוי הכלכלי ולהגבלות שונות אחרות. רבים נחטפו על ידי משמר הברזל, הוכו ועונו. גברים יהודים בבוטושאן בין הגילאים 15 עד 70 גויסו לעבודות כפייה, עוד לפני שנחקק חוק עבודות הכפייה במדינה בדצמבר 1940. 8,000 יהודים עבדו כפועלי כפייה, מחציתם מחוץ לעיר במחנות עבודה כגון ודואגה, טירספול ובראילה. בנוסף לעבודות הכפייה, גירשו הרשויות הרומניות 42 יהודים שנחשדו כקומוניסטים ל-טרנסניסטריה (חבל ארץ בו היו מחנות ריכוז רבים). רובם נהרגו זמן קצר לאחר מכן בידי האס אס והז'נדרמריה הרומנית המספר הכולל של יהודי בוטושאן שגורשו לטרנסניסטריה הגיע בסופו של דבר ל-148, כאשר חלקם הואשמו בתסיסה נגד הממשלה או בהגירה לא חוקית.[1]

פעולות משרד הפנים הרומניעריכה

לאחר שהודחו הליגיונרים (משמר הברזל, בשנת 1941) עברה השליטה בעיר למשרד הפנים הרומני והמשטרה הרומנית (הז'נדרמריה הרומנית). ב-26 ביוני 1941 בעקבות הוראה של משרד הפנים, נכלאו 20 יהודים, בעיקר רבנים ושוחטים כבני ערובה, ונמסרה ההודעה שעם כל הפצצה של הרוסים ייהרגו שניים מהם. ביולי 1941 היו בין 50 ל-60 בני ערובה. הם נכלאו בשני חדרים בבית הספר היהודי, ולבסוף הועברו לבית הכנסת הגדול. פרפקט המחוז הודיע, שיוציא להורג בירייה 500 מיהודי בוטושאן אם יימצא בהם מרגל. בני הערובה נכלאו במבנים של הקהילה היהודית, דוגמת בתי ספר ובתי כנסת, בתנאים סניטרים קשים, כשהם ישנים על הרצפה החשופה, ללא שמיכות בחורף הרומני הקשה. לא סופק מזון לבני הערובה, והאפשרות לקבל חבילות מזון, ביגוד ותרופות מהמשפחות הייתה תלויה בתשלום שוחד לשומרים. מסביב למבנים הוצבה גדר תיל דוקרני ובכניסה שמרו שוטרים מקומיים. ב-3 ביולי 1941 ביטל משרד הפנים את ההוראה בדבר ענידת סימן ההיכר היהודי, ואף על פי כן ציוותה המפקדה הצבאית בבוטושאן ב-14 באוגוסט של אותה שנה: "היהודים מכל מין וגיל ישאו בצידו השמאלי של החזה כוכב בעל שש זוויות עשוי בד צהוב, בקוטר של 7 ס"מ, על רקע שחור".[2]

פעולות הקהילה היהודית בבוטושאןעריכה

בתקופה זו הקהילה היהודית בבוטושאן פעלה לסיוע לנזקקים. לאחר כיבוש פולין על ידי הגרמנים, הקהילה דאגה לפליטים הרבים שהחלו להגיע לעיר. לאחר שתקפה גרמניה את ברית המועצות (יוני 1941) פונו לבוטושאן 11,000 יהודים מכפרים ועיירות באזור. גם הם נעזרו בקהילה המקומית. כתוצאה מזרם הפליטים וכן מהרחקתם של תלמידים יהודים מבתי ספר ציבוריים, גדל מספר התלמידים הלומדים בבתי ספר יסודיים שמקיימת הקהילה מ-452 בשנת 1940 ל-1,050 בשנת 1943. שני בתי ספר תיכוניים הוקמו בהם למדו 350 תלמידים.[3]

שחרור הגטו על ידי הצבא האדוםעריכה

כאשר הצבא הסובייטי התקרב לעיר באפריל 1944, המצב בבוטושאן הפך לאנרכיה מוחלטת, כאשר עריקים מהצבא הגרמני והרומני הטילו טרור על תושבי העיר. הקהילה היהודית קיבלה על עצמה את תפקידי העירייה, הקימה משמר אזרחי ודאגה להמשך קיומם של בית החולים הממשלתי ומושב הזקנים בעיר. משלחת הקהילה היהודית העבירה את השליטה בעיר לכוחות הסובייטים ב־7 באפריל 1945, לאחר שנכנסו לעיר. יהודים מונו לתפקידי ציבור, אך המפקד הסובייטי הזהיר אותם שלא יהפכו את העיר ל"רפובליקה יהודית". האוכלוסייה המקומית והיהודים סבלו מהסובייטים יותר מאשר מהגרמנים. הסובייטים גנבו כל אשר הזדמן לידם ואנסו נשים, על כן הנשים הסתגרו בבתיהן. הסובייטים שהו בעיר כחצי שנה עד ההתקפה הגדולה על הגרמנים.[1]

עדויות מתושבי בוטושאןעריכה

יוסף בר-אלעריכה

יוסף נולד בשנת 1930 לחיה-לאה ולנתן גוטסמן בעיר סבן שברומניה. בגיל שנה עברה משפחתו להתגורר בעיר בוטושאן, בה התגוררו כ-34,000 יהודים. אביו היה כובען מומחה. הבית היה בעל צביון מסורתי. היהודים עסקו בעיקר במסחר ובמלאכה. משפחתו מנתה הורים ושני בנים. בבית שררה אווירת לימודים, ודברו בו יידיש ועברית. היות שהיה קשה לשלוח אותו לחדר, הביאו את המלמד לביתם. כל תקופת המלחמה משפחתו שהתה בבוטושאן. אנטישמיות חזקה הורגשה ברחבי רומניה והיא הייתה אידאולוגית. אמנם המשפחה חשה במחסור אך היה אפשר להתקיים. בבית היו מוכנים דרך קבע תרמילי גב ובהם מזון לבריחה חפוזה. בתי הכנסת שימשו ככיתות לימוד. את לימודי הלטינית רכשו באמצעות כומר שלימדם בבית הכנסת. הכומר מעולם לא רצה לעמוד כשגבו מופנה לארון הקודש, על כן חיפש תמיד זווית בה לא יסתיר את ארון הקודש. בעת המלחמה למד יוסף בבית ספר תיכון יהודי שהוקם במקום מאחר שלא אפשרו ליהודים ללמוד בבתי הספר הממלכתיים.[4]

שמעון שוורץעריכה

שמעון שוורץ נולד בשנת 1925 לשפרה וליום טוב שוורץ בעיר בוטושאן שהייתה עיר מחוז ברומניה. במשפחתו חמש נפשות: הורים, ושלושה ילדים: חיים, ברכה שמעון. אביו עבד בקולנוע ואמו הייתה עקרת בית. אביו נפטר לפני פרוץ המלחמה. ביתו היה בית מסורתי. מגיל 5 למד שמעון ב"חדר" ואחר כך בבית הספר המקומי בו למד שמונה כיתות. בשנת 1941, עם כניסת הגרמנים לרומניה, חלו הגבלות על האוכלוסייה היהודית ובכללם איסור יציאה לשוק לפני השעה עשר בבוקר. בגיל 18 נלקח שמעון למחנה לעבודות כפייה בשם דואגה, שם הועסק בסחיבת אבנים וריסוקם. רוב היהודים הגיעו למחנה זה, השאר נשלחו למחנות בבסרביה. שמעון עבד במחנה עבודה זה עד לשחרורו בידי הצבא האדום בשנת 1944. העיר בוטושאן נמצאת בצפון מזרח רומניה בגבול מולדובה, והייתה העיר הראשונה שהצבא האדום שחרר. רומניה שוחררה ב-23 באוגוסט 1944. האוכלוסייה המקומית והיהודים סבלו מהסובייטים יותר מאשר מהגרמנים. הסובייטים גנבו כל אשר הזדמן לידם ואנסו נשים, על כן הנשים הסתגרו בבתיהן. הסובייטים שהו בעיר כחצי שנה עד ההתקפה הגדולה על הגרמנים. אמו ואחותו נשארו כל עת המלחמה בביתן ואחיו חיים נלקח למחנה העבודה בטירספול. כל בני משפחתו שרדו.[5]

יהודה כהןעריכה

יהודה כהן נולד בשנת 1922 לחנה ולנתן בעיר בוטושאן שברומניה. לאביו היה בית קפה. משפחתו הייתה בעלת צביון דתי. משפחתו מנתה ארבעה ילדים: יעקב, רבקה, בטי ויהודה. למדתי ב"חדר" וכן בבית הספר התיכון הממלכתי. בספטמבר 1941 הצטווה הצבא לאסור את יהודי הערים, והחיילים קיבלו הוראה להרוג כל יהודי שימצא באזורים הכפריים. עם פרוץ המלחמה נשלח אביו למחנה עבודה בטירספול וכן גם יהודה. בגיל שבע עשרה נלקח יהודה למחנה ועבד בתפירה לגרמנים עד סוף המלחמה. הוא השתחרר בידי הצבא האדום. בתום המלחמה התגייס לצבא הרומני ולאחר זמן מה ברח. יהודה הגיע ארצה עם קבוצתי בשנת 1947 באנייה "מדינה" שנעצרה על ידי הבריטים. באותה אנייה הפליגה אף רעייתו לעתיד צפורה, אותה לא הכיר באותה עת.[6]

לאחר מלחמת העולם השנייהעריכה

לאחר המלחמה התמקמו בעיר אנשים אשר פונו מהכפרים שמסביב ואלו שחזרו מטרנסניסטריה. כתוצאה מהגירה זאת עלתה אוכלוסיית יהודי בוטושאן ל -19,550 בשנת 1947. אולם החל משנת 1956, רבים מיהודי בוטושאן עלו, בעיקר לישראל. עד 1969 נותרו 500 משפחות וארבעה בתי כנסת, השוחט המקומי (קצב כשר) שימש גם כרב הקהילה. בשנת 1992 התגוררו 200 יהודים בוטושאן.[1]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 The Jewish Community of Botosani, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
  2. ^ Protocols of Justice (2 vol. set), BRILL, 2014-01-01, עמ' 635–1218, ISBN 978-90-04-26515-8
  3. ^ Botosani, www.jewishvirtuallibrary.org
  4. ^ בר-אל יוסף ז"ל, www.hod-hasharon.muni.il
  5. ^ שוורץ שמעון ז"ל, www.hod-hasharon.muni.il
  6. ^ כהן יהודה, www.hod-hasharon.muni.il