פתיחת התפריט הראשי

גטו טוצ'ין היה גטו שפעל תקופה קצרה בקיץ 1942 סמוך לעיירה טוצ'ין באוקראינה. ככל הנראה הוא היה הגטו הראשון שמרד בנאצים, ובריחת האסירים ממנו נחשבת בעיני חוקרי השואה לפעולה הרואית של אלה שסירבו ללכת "כצאן לטבח"[1], אולם מספר הניצולים היה מזערי. מ-3,000 אסירים יהודים ניצלו 20 בלבד.

יהודי טוצ'ין לפני הקמת הגטועריכה

לפני מלחמת העולם השנייה חיו בטוצ'ין כ-3,000 יהודים. הם התפרנסו בדוחק רב ממלאכה ומסחר זעיר, בעיקר בענפי ההלבשה, חייטות וסנדלרות. פעלו בו תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "החלוץ", "בית"ר" ו"החלוץ המזרחי" וכן קבוצות של הבונד והקומוניסטים. רוב הילדים היהודים למדו בבית ספר ממלכתי פולני מיוחד ליהודים, ולצידו פעל עד 1939 (עם הכיבוש הסובייטי) בית הספר העברי "תרבות" וכן ספרייה ציבורית עם ספרים בעברית וביידיש.

עם תחילת מבצע ברברוסה ביוני 1941, עזבו יהודים רבים את העיירה ונמלטו מפני הנאצים לפנים ברית המועצות. טוצ'ין נפלה בידי הצבא הגרמני ב-6 ביולי ומיד לאחר מכן סבלו היהודים שנשארו מהתעללויות, ביזות, שריפת ספרי תורה ופרעות מהגרמנים ומשכניהם האוקראינים. האוקראינים רצחו שבעים יהודים ופלוגת איינזקומנדו 4a רצחה עוד שלושים. כמו כן, הוראה שניתנה ביולי 1941 שאין לסחור עם היהודים, הביאה רבים מהם לכדי רעב[2][3].

הגטו והכנות למרדעריכה

היודנראט בטוצ'ין הצליח לדחות את הקמת הגטו באמצעות שוחד למושל הגרמני של האזור. רק ביולי 1942 הוחל בהקמת הגטו, שהושלם בספטמבר 1942. גדר תיל הקיפה את המקום שהורכב מ-60 בתי עץ חד קומתיים, ונכלאו בתוכו בצפיפות רבה כ-3,000 יהודים מטוצ'ין והסביבה. הגטו נשמר בידי שוטרים אוקראינים חמושים.

צעירי הגטו ידעו שהנאצים עומדים לחסל את האסירים מכמה מקורות מידע והחליטו על מרד חמוש. הם שמו לב שבקרבת מקום נחפרו בורות להוצאות להורג המוניות ושמעו על השמדת הגטו היהודי ברובנו. ראש היודנראט, גצל שוורצמן, קיבל רמז לחיסול הגטו בשיחה עם מפקד הגסטפו במקום. הוא כינס חבורת צעירים בביתו, הורה להם לרכוש נשק מכל גורם אפשרי והחל לתכנן עמם את המרד. ההכנות למרד נעשו תוך זמן קצר. נאספו נשקים, הוכנו חומרים דליקים ואורגנו קבוצות לוחמים.

התקוממותעריכה

בערבו של יום שלישי, 23 בספטמבר 1942, הוכרז מצור על גטו טוצ'ין. מנהיגי ההתקוממות הכריזו על כוננות מלאה. הקבוצות הלוחמות תפסו עמדות. בשחר של 24 בספטמבר, כוחות גרמנים ואוקראינים התקדמו לעבר גדרות הגטו. כאשר כוחות ההתנגדות נתנו את האות, האסירים גלגלו חביות נפט והציתו אותן. בנייני הגטו והמחסנים הגרמנים בקצהו עלו באש. הקבוצות הלוחמות פתחו באש, פרצו את גדר הגטו וקראו לאוכלוסייה לברוח. בחסות עשן ואש, כ-2,000 אסירים - כשני שלישים מאוכלוסיית הגטו, כולל נשים, ילדים וזקנים - ברחו אל תוך היער. הלהבות המשיכו לבעור במשך כל אותו היום וגם למחרת. הירי המשיך גם כן. כמה גרמנים ואנשי משטרת העזר האוקראינית נהרגו. בית הכנסת נשרף על יושביו הדתיים. שליש מאוכלוסיית הגטו נהרגו, כולל כמעט כל הלוחמים.

זאב פורטנו, מניצולי הגטו בהיותו בן 9, תיאר את מה שראה:

"על ההכנות למרד שמעתי בבית. פחיות הנפט הוכנו אצלנו לחלוקה. ביום בו נדחסו היהודים לתוך הגטו, נשא אותי אבי החייט על ידיו ומסר אותי לאיכר אותו הכיר קודם לכן.. האוקראינים, בקלשונים ובמוטות ברזל באו לחפש מסתתרים במרתפים. מי שמצאו - חיסלו... בדליקה בגטו במהלך המרידה, נספו סבתי ושתי אחיותיי, יחד עם עשרות יהודים דתיים, אולי מאות, שחיפשו מקלט בבית כנסת שהועלה באש. אבי, אמי ואחותי הגדולה ניסו להגיע לכפרי הסביבה, אבל הוסגרו לשוטרים האוקראינים ששחטו אותם[4].

ההתקוממות הסתיימה ביום שבת, 26 בספטמבר, כאשר גצל שוורצמן ועוד כמה ממנהיגי המרד שלא ברחו הסגירו את עצמם לידי הגרמנים. אולם, גם הנמלטים לא הצליחו לשרוד לאורך זמן. היער היה רחוק ומחצית מהנמלטים נתפסו בדרכם אליו ונרצחו בתוך שלושה ימים. כ-300 נשים, זקנים וילדים שסבלו מרעב כבד ולא היו מסוגלים לעמוד בתנאים הקשים ביערות, החליטו לחזור לטוצ'ין ונורו מייד. רבים אחרים מתו, הוסגרו או נרצחו בידי איכרי הסביבה האוקראינים. חלק מהצעירים הצטרפו לפרטיזנים ונהרגו בקרבות. מ-3,000 יהודי טוצ'ין, רק 20 נשארו בחיים ב-16 בינואר 1944, כשהעיר שוחררה בידי הצבא האדום.

שמואל ספקטור, עורך פנקס הקהילות של "יד ושם" טען כי "מרד גטו טוצ'ין הקדים את כולם במעשה התגובה האקטיבי לאקציות ולתוכנית החיסול שהפעילו הגרמנים. המרד מהווה דוגמה ומופת ויש לו ערך, אף שסופו היה מר מאוד"[5].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה