דבי קמפל

ציירת ישראלית

דבי קמפל (נולדה ב-1952 ביוהנסבורג) היא ציירת ישראלית, עבודותיה הוצגו באוספים שונים בישראל ומחוצה לה,ובהם, במוזיאון ישראל, מוזיאון ירושלים [דרושה הבהרה], Olympic Fine Art Meseum ,the Lehman Collection ועוד.

ביוגרפיהעריכה

דבי קמפל נולדה ביוהנסבורג, שבדרום אפריקה, בשנת 1952. למדה ציור, תולדות האמנות ואנגלית לתואר B.A באוניברסיטת וייטווטרסנד ביוהנסבורג. עלתה לישראל בשנת 1974, וסיימה את לימודיה לתואר M.A בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מכן למדה בבצלאל ליטוגרפיה בהדרכת דדי בן- שאול וציור עם מיכאל קובנר ופנחס כהן- גן. לימדה ציור במכללת קיי בבאר שבע ובמקומות נוספים.[1]

עבודותיה מוצגות במוזיאון ישראל, מוזיאון האוניברסיטה הישיבה ניו יורק, המוזיאון לאומנות החופשית בבייג'ינג, מוזיאון האולימפיה לאמנות בבייג'ינג ובאוספים ציבוריים ופרטיים בישראל ובארצות הברית, קנדה, דרום אפריקה, אוסטרליה, צרפת וקרואטיה. התערוכה הראשונה שלה נקראת "גבעות ירושלים" והוצגה בשנת 1987 בגלריית נורה בירושלים. קמפל הציגה בתערוכות רבות בכל רחבי ישראל, ביניהם הגלריה האחרת בתל אביב בשנת 2002, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות בשנת 2010 ובמופע קבוצתי עם אמנים ישראלים אחרים במוזיאון ישראל בשנת 2002.[2]

אמנותעריכה

דבי קמפל עוסקת בנופי הרי יהודה, במשאיות "מאק" האימתניות והמגושמות הנוסעות בכבישי יהודה ושומרון ומזוהות עם נהגים מקומיים. כמו כן יצרה קמפל סדרת תמונות המציגה חיילים ואזרחים יהודים וערבים ליד מחסום כצומת ונקודת מפגש אנושית של החיים בארץ. מפגש בין הפחד והביטחון, בין הצדדים המתערבים אלה באלה, ועינה של קמפל צדה אותם ברגע חולף שבו הדרמה היא שיגרה.[3] עבודותיה של קמפל חושפות סימני זיהוי המתחרים אלה-באלה, כפי שהם משתקפים במשאיות, בלוחיות זיהוי, בסמליהם של היצרנים, במדים או בקישוטים אישיים שבהם מעטרים הבעלים את רכביהם. היא ממיינת חיילים אך-ורק על פי מדיהם, לעולם לא לפי סימן אישי כלשהו. החיילים חייבים לערוך בדיקות זיהוי על פי תיעוד, רמז חזותי או מטרות אישיות. קמפל מפזרת דו-משמעות במידה המאפשרת לצופה להסיק מסקנות סותרות.[4] התמונות של קמפל, שקטיעותן מזכירה פריים בודד מתוך סרט, מעידות על כך שאת המציאות שהיא מתעדת היא תופסת כרחבה, ככזו שלא ניתן לייצג בשלמות. האירועים המתועדים בציורים הם רק מדגם שהוא חלק ממכלול. "התמונה משקפת רק חלק קטן של העולם, אך לפעמים מהתבוננות בקטע קטן כזה ניתן ללמוד יותר מאשר ממבט רחב. חשוב לי לדייק ולהראות את מה שאני רואה, את מה שיש. אני צריכה להיות כנה עם עצמי. ככה אני מתעדת את העולם, בשילוב של עובדות ורגש", אומרת קמפל בראיון ליונתן אמיר.[5]

עבודותיהעריכה

מחסומיםעריכה

קמפל, המתגוררת באלון שבות זה שלושים שנה ומציירת במחסומים. בתחילה ציירה משאיות שעצרו לבדיקות, לאחר מכן עברה לצייר את המציאות היומיומית של פלסטינים הנעצרים ונבדקים על ידי חיילים. בראיון ליונתן אמיר היא מסבירה, "אני מנסה להעביר התרשמות מן הנוף ומן המציאות, ולא לבקר אותה. איני באה לומר כיצד יש להתנהג. חלק מתהליך הציור, בשבילי, הוא להיות בתוך הסיטואציה, ללמוד ולנסות להבין אותה. תמיד ניתן להתבונן במציאות בכמה דרכים. מוצא חן בעיני שאנשים שונים בעלי דעות שונות מבינים את הציורים שלי בדרכים שונות".[6] עבודת "נערת הבדיקה", מתוך סדרת המחסומים, של צעירה עוברת דרך מחסום, נבחרה לביאנלה השנייה בבייג'ינג בשנת 2005 להומניזם באמנות עכשווית.[7]

משאיותעריכה

קמפל מציגה בסדרה "כיסופים" תיעוד אישי של ציורי משאיות משא פלסטיניות במחסום כיסופים. קמפל, תושבת גוש עציון, בוחרת במושא ציורי המוכר לה באופן אישי מסביבתה הפרטית, גם אם היא מדרימה עבורו עד למחסום כיסופים. המבט מן הצד האחורי של המשאיות לא חושף בפנינו את האדם שבהן ומטעין שאלות רבות: מי נוסע במשאיות הללו? לאן? מה הן טומנות בחובן? הזיהוי של המשאית עם הפלסטיני, עומד בניגוד מוחלט לדימוי הרומנטי של ערביי ארץ ישראל מראשית המאה, בה הם מיוצגים כאנשי אדמה. הבחירה במשאית, מסיטה את הדימוי הנינוח של הפלאח לדימוי של אדם טכנולוגי. היא משתמשת בצבעים עזים ומותירה את חותמן של משיחות המכחול באופן ניכר לעין .[8] משאיות המאק המסיביות תפסו את תשומת ליבה של קמפל לפני קצת יותר מעשור. אתר המשאיות ממוקם ליד הסטודיו של קמפל, כשהחלה לצייר את המשאיות היא התקרבה אל האתר פיזית וראתה במשאית כשחקנית ראשית בעבודותיה. היא מציירת את הפרטים הקטנים בכל משאית ונותנת במה לכל הקישוטיות שיש בכל משאית. קמפל מבחינה בהבדלים תרבותיים בין הרכבים. בעוד שהמשאיות הערביות בצבעים עזים - אדום, צהוב וטורקיז - נוטות להיות מעוטרות בעיצובים גאומטריים, סלסולים וכתיבה ערבית, המשאיות היהודיות פחות משוכללות. קמפל תפסה הרבה באופן אנקדוטי מבחינת המשאיות האלה, כך למשל, היא יודעת לומר שלמשאיות ירדניות יש שני חלונות חתוכים בצדדים כדי להנגיש את המנוע. בעוד שציורי המשאיות מציגים את הפנים החזקות של כותרת המשאית, הן אינן שולטות בציור עד כדי כך שהנוף נעדר. המשאיות והנוף נמצאים בהרמוניה ומשלימים זה את זה. בעבודותיה ניתן להרגיש את הכוח של שניהם וכן הרבה מצבעי המשאית משתקפים ברקע. נהגי המשאיות עוברים בגוש עציון כל יום, כאשר הם מעבירים חומרי בניין, מזון ומים לישראל וממנה. קמפל מציירת אותם מחניון משאיות או בעיקר ממחסום, אבל היא גם תלך אחרי המשאית למקום בו היא עובדת בגדה המערבית או באזור ירושלים, ובאופן בלתי נמנע מתקשרת עם נהג הרכב. דבר המייצר שיח מעניין כשלעצמו. קמפל מעידה שבשיחות אלו הנהגים תמיד נרגשים וששים לדעת יותר על עבודתה. המשאיות יכולות גם לסמל כמה מהמורכבויות בחברה הישראלית.

נופיםעריכה

כעולה מדרום אפריקה היא מציירת את נופי הארץ בסגנון פוסט אימפרסיוניסטי. בדרכה הנקייה אך ססגונית קמפל מציירת את גגות ירושלים ונופי ביתה בגוש עציון. ציוריה, בהם מופיעה נקודת אופק רחוקה, נראה מבטו של הצופה כמתבונן המשקיף מהצד. הצבעוניות העשירה תורמת רבות לתחושת ההמולה העירונית במרחב אותו האמנית מבקשת לצייר.[9] מאחר שהגיעה מדרום אפריקה, לקח לה זמן להתרגל לציור הנופים השונים מאוד והנוף הטעון וההיסטורי של גוש עציון. בנוף זה, ניתן לתצפת על המקוואות הישנים בדרך האבות שהובילה את עולי הרגל במסעם למקדש, לראות ממצאים מימי בר כוכבא, מערות, מטבעות ומכתבים אלו דברים שבשגרה. לדבריה הארץ אינה סתם מדהימה, אלא גם בעלת משמעות אישית עבורה, כיהודיה אסירת תודה על היותה גרה במדינה שלה.[10] ד"ר רחל קרופ התייחסה לציורי הנופים של קמפל בתערוכה שאצרה לציורים אלו ואמרה "דבי הינה אמנית מוכרת ווירטואוזית, המציגה ציורי שמן גדולי ממדים המתארים את נופי הרי יהודה ואת ירושלים הבנויה... דבי היא אמנית אימפרסיוניסטית המציירת בנוף. היא יוצאת אל הטבע עם בד, כלי ציור וכיסא קטן. ציוריה הגדולים בעלי הקומפוזיציה הפתוחה מתעדים נופים בזמן ובאקלים ספציפיים. היא נאמנה לצורות ולצבעים הנראים לעין אבל יחד עם זה פלטת הצבע שלה והנחות המכחול, במיוחד בציורי הרי יהודה, מזכירים סערת ביטוי אקספרסיוניסטית... ציוריה מעידים על האהבה והערגה של האמנית לנופי הרי יהודה וירושלים."[11]

תערוכות יחידעריכה

  • 1987 - גבעות ירושלים / גלריה נורה - ירושלים, ישראל.
  • 1989 - תערוכת יחיד / מכללת קיי - באר שבע, ישראל
  • 1990 - תצוגות של הרי יהודה / גלריה שרה קישון - תל אביב, ישראל
  • 1993 - ציורים / מרכז ירושלים לאמנויות הבמה - ירושלים, ישראל
  • Strong Hills - 1996 / גלריה שרה קישון - תל אביב, ישראל
  • 1999 – ציורים / מרכז הקונגרסים, ירושלים.
  • 2002 - תערוכת יחיד / גלריית ההסתדרות - תל אביב, ישראל
  • 2002 - תערוכת יחיד: משאיות וסלעים / מוזיאון האוניברסיטה הישיבה - ניו יורק, ארצות הברית
  • 2005 - גלריה חדשה / אצטדיון טדי - ירושלים, ישראל
  • 2010 - תערוכה לפסטיבל בינלאומי לסרטי נשים / בית האמנים - רחובות, ישראל
  • 2011 - תערוכת יחיד / גלריית העיר אשקלון - אשקלון, ישראל
  • 2012 - תערוכת יחיד/ גלריית אל הגבעה - מיתר, ישראל
  • 2014 - תערוכת יחיד / חמשושליים - ירושלים, ישראל.

תערוכות קבוצתיותעריכה

  • 1986 - “פסטיבל טלפד”/ מוזיאון הרצליה.
  • 1987 - ירושלים בעיני ציירים ישראלים / מרכז ירושלים לאמנויות הבמה - ירושלים, ישראל
  • 1992 - תערוכת חברים חדשים / בית האמנים - ירושלים, ישראל
  • 1992 - ביאנלה לאמנות עכשוית / סנרט, צרפת.
  • Art - 1995 ניו יורק, ארצות הברית
  • 1996 - Triennial Sofia'96 סופיה, בולגריה
  • 2000 - נופים / בית האמנים - ירושלים, ישראל.
  • Aim for Arts International Exhibition - 2000 ונקובר, קנדה
  • 2002 - תצוגות מכאן אמנים ישראלים / מוזיאון ישראל - ירושלים, ישראל
  • 2005 - ביאנלה של בייג'ינג - בייג'ינג, סין
  • 2008 - מרחבים פרטיים / ירושלים, ישראל
  • 2008 - זכורים / משרדי ביטחון ותרבות - הרצליה, ישראל
  • 2008 - תערוכה קבוצתית / ביאנלה של בייג'ינג - בייג'ינג, סין
  • 2008 תערוכה קבוצתית אמנויות /אומנות אולימפיות בבייג'ינג, סין
  • 2008 - שברים במשטח ירושלים / בית האמנים - ירושלים, ישראל
  • 2009 - חובק את ההבדלים שלנו / פלורידה, ארצות הברית
  • 2010 - ביאנלה גלריית הים התיכון / מגדל קולה - ספליט, קרואטיה
  • 2011 - אמנות נודדת / ולנסיה, ספרד
  • 2012 - הביאנלה לבייג'ינג / מוזיאון האמנות הלאומי של סין - בייג'ינג, סין
  • 2014 - תערוכה / היתוך קבוצתי לשנת - SanDiego, 2014 ארצות הברית
  • 2014 - תערוכה קבוצתית / אורות עיר - מודיעין, ישראל
  • 2015 - ביאנלה ירושלים / מוזיאון סקירבול - ירושלים, ישראל
  • 2015 - ביאנלה של בייג'ינג / בייג'ינג, סין
  • 2016 - סין בעיני אמנים זרים / מוזיאון האמנות של יאן הואנג - בייג'ינג, סין
  • 2016 - תערוכה קבוצתית / אמנות סודית 2016 - תל אביב, ישראל
  • 2016 - צומת / גלריית טיש - ניו יורק, ארצות הברית
  • 2017 - מים, לב, פנים / הביאנלה הירושלמית - ירושלים, ישראל
  • 2017 - ירושלים של פנים רבות / t / s / הכנסת (הפרלמנט) - ירושלים, ישראל
  • 2018 - מוזיאון דאפן ביאנלה / דאפן - דאפן, סין.

השכלהעריכה

  • 1970-1974 - אוניברסיטת יוהנסבורג, דרום אפריקה, BFA, אמנויות יפות, היסטוריה של אמנות, אנגלית
  • 1975-1979 - האוניברסיטה העברית, ירושלים, MFA בהצטיינות (CUM LAUDE)
  • 1975-1979 - בצלאל לאמנות, ירושלים, עם קובנר, והדפס-אבן עם דדי בן-שאול.

הוקרהעריכה

2013 - עבודותיה נבחרו ללוח השנה של פלפוט בנושא אמנות ישראלית.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דבי קמפל, בית האמנים, נדלה בתאריך (28.01.2020) https://www.art.org.il/
  2. ^ Rachel Marder, Eye of the beholder, Jerusalem Post, 02.10.2011 https://www.jpost.com/
  3. ^ חוה פנחס-כהן, פתח הדבר לגיליון - "השפה הזרה והשפה הפנימית", דימוי, גיליון 27, אוקטובר 2006, http://www.text.org.il/
  4. ^ אניטרה להמן, סימני זיהוי – התערוכה, הגלריה החדשה, (8.10.05) http://www.artjerusalem.org/
  5. ^ יונתן אמיר, הירוק היום ירוק מאוד, מארב, 11.11.04 http://www.maarav.org.il/
  6. ^ יונתן אמיר, הירוק היום ירוק מאוד, מארב, 11.11.04 http://www.maarav.org.il/
  7. ^ Rachel Marder, Eye of the beholder, Jerusalem Post, 02.10.2011 https://www.jpost.com/
  8. ^ פנינה גפן, כצל עובר, ירחון נקודה, מרץ 2009 https://pninageffen.wordpress.com/
  9. ^ תבנית, נוף מולדת, אוצרת: נעה לאה כהן, מנופים, 11.3.18 - 1.5.18, נדלה בתאריך: 01/02/2020 http://manofim.org/
  10. ^ Rachel Marder, Eye of the beholder, Jerusalem Post, 02.10.2011 https://www.jpost.com/
  11. ^ הגלריה על הגבעה, אוצרת: ד"ר רחל קרופ, מיתר, 23.12.11-18.02.12, נדלה מ: https://www.goarad.co.il/ בתאריך: 10.02.2020.