דיגרים

(הופנה מהדף דיגרס)

הדיגרים הייתה תנועה פוליטית קומונלית, שפעלה בבריטניה בתקופת מלחמת האזרחים בשנות ה-50 של המאה ה-17. יש המתייחסים אליהם כאל מנבאי רעיונות האנרכיזם המודרני, או מייחסים אותם לרעיונות הסוציאליזם האגררי. התנועה נוסדה על ידי ג'רארד וינסטנלי, שכינה אותה 'הלֶוֶולרים האמיתיים' ב-1649, אולם מאוחר יותר הודבק לה הכינוי 'דיגרס' ('חורשים' בסלנג של התקופה) בשל ניסיונותיהם בחקלאות משותפת.

תחריט עץ מתוך גרסה של 'הצהרת ותקנות הלוולרים האמיתיים' שנכתבה בסנט ג'ורג' היל והוקראה על ידי ויליאם אווררד למפקד הצבא סר תומאס פיירפקס.

שמם המקורי נבע מאמונתם בשוויון כלכלי, שהתבססה על פסקה מפרק ב' בספר מעשי השליחים בברית החדשה: "כָּל הַמַּאֲמִינִים הָיוּ יַחְדָּיו וּבְכָל אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הָיוּ שֻׁתָּפִים. הֵם מָכְרוּ אֶת אֲחֻזּוֹתֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם וְחִלְּקוּ אוֹתָם לַכֹּל, לְכָל אִישׁ כְּפִי צָרְכּוֹ" (פסוקים 44–45). הדיגרים ביקשו לשנות את הסדר החברתי שהיה קיים באנגליה באמצעות הקמת קהילות חקלאיות שיתופיות-שוויוניות קטנות. הם היו אחת מכמה קבוצות מיעוט נון-קונפורמיסטיות שהתפתחו באותה התקופה.

רקע היסטוריעריכה

1649 הייתה שנה של תסיסה חברתית גדולה באנגליה, לאחר שצבא 'המודל החדש' הפרלמנטרי הביס את כוחות המלך צ'ארלס הראשון במלחמת האזרחים האנגלית הראשונה, אולם הפרלמנט נכשל בהגעה להסדר חוקתי עם המלך צ'ארלס הראשון המובס. לבסוף נדון המלך בגין בגידה בעם והוצא להורג. מועצת המלך הוחלפה במועצה חדשה שכונתה "מועצת המדינה", אשר בשל חילוקי הדעות בפרלמנט הוחלשה על ידי כוחות הצבא. תנועות חברתיות שונות פעלו זו נגד זו בניסיון לקדם צורות שלטון חלופיות: המלוכנים ביקשו להמליך את המלך צ'ארלס השני, הגרנדים (Grandees) בהובלת אוליבר קרומוול רצו ממשל המבוסס על פרלמנט פלוטוקרטי, הנבחר על ידי בעלי רכוש בלבד, בדומה לפרלמנט שפעל טרם מלחמת האזרחים. מקרב צבא המודל החדש קמה קבוצה של נציגי-חיילים נבחרים, שכונו 'אגיטטורים', ואחרי כן לוולרים, בהובלת ג'ון לילבורן, שנאבקה להרחבת זכות הבחירה כך שתקיף את כלל הגברים הבוגרים.

הממשלה באמצעות המועצה המלכותית של המלך הוחלפה בגוף חדש שנקרא מועצת המדינה, אשר נשלט על ידי הצבא בשל חולשת הפרלמנט וחילוקי הדעות היסודיים בו. אנשים רבים פעלו בפוליטיקה, והציעו צורות חלופיות של שלטון שיחליפו את הסדר הישן. אנשי המונרכיה החמישית קידמו את הרעיון התיאוקרטי - ואילו הדיגרים קידמו צורת משטר חברתית רדיקלית יותר, שביקשה להשוות לא רק את הזכויות הפוליטיות, אלא גם את המשאבים הכלכליים.

פעולות הדיגריםעריכה

סנט ג'ורג' הילעריכה

"את הארץ יש לעבד, ואת פירותיה לשאת לאסמים והמחסנים בעזרתן של כלל המשפחות. ואם אדם כלשהו או משפחה רוצים דגן או מוצר אחר, יכולים הם ללכת לחנות ולקחת, אין כל צורך בכסף. אם הם רוצים סוס לרכב, ילכו נא לשדה בקיץ, או לארוות המשותפות בחורף, ויקבלו מאת השומר. וכאשר יסתיים מסעם, ישיבו לו הסוס, בלא תשלום", כתב וינסטנלי בחזונו שפורסם בפמפלט 'החוק החדש של הצדק' ב-1648.

באפריל 1649 עלו ג'רארד וינסטנלי, ויליאם אווררד וארבעה אנשים נוספים לאדמות בור בגבעת ג'ורג' הקדוש בויברידג' ליד קובהם שבמחוז סארי לייסוד הקומונה הראשונה של התנועה. בתוך פחות משבוע הצטרפו אליהם כ-30 אנשים נוספים. היה זה בתקופה שבה חלה התייקרות משמעותית במחירי המזון. במהרה דווח למועצת המדינה כי מספר אנשים החלו לשתול ולגדל ירקות על קרקע משותפת על הגבעה. על פי הדיווח, הזמינו המתיישבים החדשים את כלל התושבים לבוא ולעזור להם, והבטיחו להם בשר, שתייה ובגדים. כוונתם הייתה לפרק את הגדרות, שהוקמו על ידי האצולה כחלק ממהפכת הגידור שתכליתה הייתה להפוך שטחים שהיו בבעלות ציבורית לפרטיים, ולגרום לאוכלוסייה הכפרית באזור לבוא ולעבוד עימם. לטענת הדיווח, מספרם עשוי היה להגיע לאלפים בתוך עשרה ימים. באותו חודש פרסמו הלוולרים את המניפסט המפורסם ביותר שלהם 'התקנות המתקדמות של הלוולרים האמיתיים'.

לבקשת בעלי האדמות, נשלחה למקום יחידת פרשים של צבא המודל החדש, בפיקודו של קפטן ג'ון גלדמן, אך בהגיעם מצאו רק ארבעה אנשים חורשים. המחנה פוזר כבר על ידי בריונים מתושבי הסביבה[1] היחידה הביאה ללונדון על מנת להתייצב בפני מפקד צבא המודל החדש, סר תומאס פיירפקס, בלונדון. השניים התייצבו בפניו ב-20 באפריל, וסירבו להסיר כובעיהם (ביטוי מזלזל באותה התקופה). הם הסבירו עצמם באותם הטיעונים שהוצגו בהצהרת התקנות שפורסמה מוקדם יותר באותו חודש, וטענו כי כוונתם הייתה להתיישב בשטחי בור משותפים בלבד ולא על קרקעות פרטיות[2].

בעקבות המפגש החליט אווררד לעזוב את הקבוצה, שכן חשש מהתערבות הצבא וכי הקבוצה תמצא עצמה בסכנה, אולם פיירפקס הגיע למסקנה שדיגרס אינם מהווים סכנה, ויעץ לבעלי המקרקעין לפנות בעניינם לבתי המשפט. וינסטלי ואנשיו שבו לגבעה והמשיך לכתוב על היחס שקיבלו הדיגרים מהשלטונות. לורד האחוזה, פרנסיס דרייק, היה שיטתי, וארגן כנופיות שהתקיפו את משפחות הדיגרים, והציתו את מבני הציבור שלהם. הם נתבעו בהליך משפטי, שבו נאסר עליהם להתגונן, נמצאו הדיגרים 'אשמים' בהיותם 'רנטרים' (Ranter) - מיעוט דתי נרדף שיוחסו לו סטיות מיניות, ובית המשפט הורה להם להתפנות מהקרקע. באוגוסט 1649 עזבו את גבעת ג'ורג' הקדוש, לרווחת בעלי הקרקע הפיאודלים.

ליטל הית'עריכה

חלק מהדיגרים שפונו התמקמו מחדש לא הרחק, בליטל הית' שבסארי, על שטח בן 11 אקרים. הם בנו שישה בתים, קטפו גידולים עונתיים ופרסמו מספר חוברות. הלורד המקומי, הכומר ג'ון פלאט, גילה בתחילה אהדה כלפיהם, אך בהמשך הפך את יחסו והחל להתנכל להם. הוא הפעיל את השפעתו כדי למנוע מהמקומיים לעזור להם ולעודד התקפות עליהם ועל רכושם. באפריל 1650 הצליחו פלאט ובעלי קרקעות נוספים לגרש את הדיגרים גם מהתיישבות זו.

וולינגברועריכה

התיישבות נוספת של דיגרים קמה בוולינגברו שבנורת'האמפטונשייר. ב-1650 פרסמה הקהילה הצהרה ובה נכתב: "הצהרה בדבר הסיבות והטעמים מדוע אנו, תושביה העניים של וולינגברו במחוז נורת'האמפטון התחלנו והסכמנו לחפור, לזבל ולזרוע דגן על הקרקע המשותפת והמבוזבזת הקרויה ברשנייק והשייכת לתושבי וולינגברו, על ידי החותמים והאלפים הנוספים שנתנו את הסכמתם". התיישבות זו נעשתה ככל הנראה בעקבות קשרים עם המתיישבים הדיגרים בסארי. בסוף מרץ 1950 נעצרו בבקינגהמשייר ארבעה שליחים נושאי מכתבים שנחתמו על ידי דיגרים מסארי, ביניהם וינסטנלי עצמו ורוברט קוסטר, הקוראים להקמת מושבות דיגריות נוספות ולגיוס כספים עבור המושבות בסארי. על פי העיתון 'Perfect Diurnall' עברו השליחים בדרכם במחוזות סארי, מידלסקס, הרטפורדשייר, בדפורדשייר, בקינגהמשייר, ברקשייר, הנטינגונשייר ונורת'האמפטונשייר טרם נעצרו.

ב-15 באפריל 1650 הורתה מועצת המדינה לשופט השלום של נורת'האמפטונשייר לפעול כנגד 'הלוולרים באזורים אלו', ולשפוט אותם במהלך הרבעון. על פי רישומי הדיגרים באיבר, תשעה מהדיגרים של וולינגברו נעצרו ונכלאו, על אף שלא ניתן היה להוכיח כל האשמה נגדם, אך בית המשפט סירב לשחררם. הקפטן הלוולרי ויליאם תומפסון, מנהיג מרד בנבורי נהרג בהתנגשות עם כוחותיו של קרומוול סמוך להתיישבות דיגרית זו.

איברעריכה

התיישבות נוספת הקשורה לאלו בסארי ובוולינגברו, קמה באיבר שבמחוז בקינגהמשייר, כ-23 קילומטרים מההתיישבות הראשונה בסנט ג'ורג' היל. הצהרת הכוונות שפרסמו ציינה כי התיישבויות נוספות של דיגרים פעלו בברנט שבהרטפורדשייר, אנפילד במידלסקס, דנסטייבל בבדפורדשייר, בוסוורת' בגלוקסטשייר, והתיישבות נוספת בנוטינגהאמשייר. עוד צוין בהצהרה כי לאחר כישלון ההתיישבות בסארי, טיפלו הדיגרים בילדיהם באמצעות קרנות קהילתיות.

המתנגדיםעריכה

הדיגרים צברו להם באופן טבעי מתנגדים מקרב בעלי הרכוש והאדמות, ומושבותיהם סבלו תדיר מהתנכלויות, השחתה ואלימות. הלורד פרוטקטור אוליבר קרומוול, שהתנגד אליהם ואף ללוולרים שהיו מתונים מהם ודרשו רק שוויון בזכות ההצבעה ולא ברכוש אמר: "מה מטרת פעולת הולוולרים? להפוך את השוכרים לבעלי הון ממש כמו בעלי האחוזות. אני ג'נטלמן מבטן. עליכם לחתוך אנשים אלו לגזרים אחרת יחתכו אתכם"[2].

השפעהעריכה

הדיגרים היוו מקור השראה למספר קבוצות וניסיונות בשיתוף ובקהילה אנרכיסטית. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה התנועה התיאטרלית-אומנותית 'הדיגרים של סן פרנסיסקו' שנטלו את שמם מהתנועה האנגלית. לצד ארגון פסטיבלים והופעות מוזיקליות חופשיות, תיאטרון רחוב ואמנות מחאה, פתחה התנועה שדגלה ב'אנרכיזם קהילתי' גם חנויות שחילקו את מרכולתן בלא תמורה וסיפקו מזון, טיפול רפואי, תחבורה ודיור זמני. גם בבריטניה הוקמה תנועה אנרכיסטית דומה שפעלה בין היתר בשיטות של סקוואטינג. ב-1999 ארגנה התנועה 'כיבוש מחדש' של גבעת סנט ג'ורג' לציון 350 שנה להתיישבות הדיגרית במקום.

שירים ובלדותעריכה

שיר הדיגרים המכונה לעיתים גם 'לוולרים ודיגרים', הוא בלדה מהמאה ה-17, שיר מחאה העוסק בנושא זכויות בקרקע, שכתיבתו מיוחסת לוינטנסלי עצמו. מילותיו פורסמו ב-1894 על ידי ההוצאה לאור הלונדונית Camden Society. הוא מושר בלחן הקרוב ללחן של מספר שירים אחרים, שפורסם על פי הפולקלוריסט רוי פלמר ב-1714. ב-1988 הקליטה להקת הפאנק הבריטית צ'מבוומבה גרסת קאוור שלו באלבומה 'שירי מחאה אנגליים מ-1381-1914'.

ב-1974 כתב ליאון רוסלסון את שירו 'עולם הפוך' (The World Turned Upside Down לא להתבלבל עם בלדה בשם זהה שנכתבה במאה ה-17) בהשראת סיפורם של הדיגרים. רוסלסון עצמו הבהיר כי שירו איננו עיבוד לשיר הדיגרים, וכי את הכותרת לו לקח מספרו של כריסטופר היל על המהפכה האנגלית. השיר הוקלט גם על ידי דיק גאוגן ב-1982 ובילי ברג ב-1985 והפך להמנונן של כמה קבוצות רדיקליות. רוסלסון ביצע גם את שיר הדיגרים עצמו באלבומו 'Harry's Gone Fishing'.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ג'ון פ. הריסון, The Common People, 1984
  2. ^ 1 2 א.ל. מורטון, A People's History of England, 1938