אוליבר קרומוול

אוליבר קרומוולאנגלית: Oliver Cromwell;‏ 25 באפרילגרגוריאני: 5 במאי15993 בספטמבר גרגוריאני: 13 בספטמבר 1658) היה מצביא ומדינאי אנגלי. הוא עלה לגדולה בימי מלחמת האזרחים האנגלית, כמנהיג כוחות הפרלמנט, שאותם הוביל לניצחון לאחר שארגן מחדש את הצבא. ניסה בתחילה להתפשר עם צ'ארלס הראשון אך לבסוף דחף להדחתו ולהוצאתו להורג ב-1649. המלוכה הוחלפה ברפובליקה, שבפועל שלט בה קרומוול יותר ויותר, תוך דחיקת הפרלמנט עד פיזורו וכינון אספה-מטעם, ולבסוף להלכה, מעת מינויו ללורד המגן ב-1653. הוא הכפיף לקהיליה עוד קודם את אירלנד וסקוטלנד במסעות מלחמה ממושכים, וניהל בראשונה מערכה רצחנית שבה נמחתה לפחות עשירית מן האוכלוסייה[1] והתאפשרה התיישבות פרוטסטנטית על חשבון הקתולים באלסטר. בין הסיעות של תומכי הפרלמנט ייצג את האריסטוקרטים בעלי-הקרקעות ("גרנדים"), ובלם את שאיפות הרדיקלים ("לֶוֶולרים") לשוויון פוליטי ולחלוקת האדמות מחדש. קרומוול היה פוריטני אדוק, ואסר בין היתר על הימורים ועל תיאטרון. הוא מת ב-1658, ולאחר השבת המלוכה הוצאה גופתו מן הקבר וחוללה ב-1661. בתקופתו הורשו היהודים לחזור לבריטניה, לראשונה מאז ימי אדוארד הראשון, 350 שנה קודם לכן.

אוליבר קרומוול
Oliver Cromwell
Oliver Cromwell by Samuel Cooper.jpg
דיוקן מאת סמואל קופר, 1656
לידה 25 באפריל 1599
ממלכת אנגליהממלכת אנגליה הנטינגדון (אנ'), ממלכת אנגליה
פטירה 3 בספטמבר 1658 (בגיל 59)
הפרוטוקרט ארמון וייטהול, הפרוטקטורט (אנ')
מדינה הפרוטקטורקט הפרוטקטורט (אנ')
מקום קבורה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת טייברן, לונדון
השכלה אוניברסיטת קיימברידג'
עיסוק קונדוטיירי, פוליטיקאי, חקלאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הוויגית עריכת הנתון בוויקינתונים
דת פוריטניות
בת זוג אליזבת באושר
חתימה Oliver Cromwell Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
סמל הפרוטוקטורט, בתקופת קרומוול

נעוריועריכה

אוליבר קרומוול נולד בהנטיגדון, עיירה במזרח אנגליה, לרוברט קרומוול (15601617 לערך) ולאליזבת סטיוארט (15641654). הוא היה צאצא לאחותו של תומאס קרומוול, בכיר בחצר המלך הנרי השמיני. קרומוול למד באוניברסיטת קיימברידג', בגיל 21 נשא אישה ולזוג נולדו תשעה ילדים. במקצועו היה חקלאי, אך נאלץ למכור את אחוזתו עקב חובות שצבר. המשבר האישי שעבר הניע אותו להתעוררות דתית, והוא נעשה פוריטני אדוק ומחמיר.

לאחר שהחליט לא לעבור לווירג'יניה שבאמריקה בעקבות דודו, החל לפתח קריירה פוליטית שבמסגרתה נבחר לפרלמנט האנגלי כנציג הנטיגדון, שם כיהן בין השנים 16281629. נאום הבכורה שלו עסק בהגנה על דמוקרט רדיקלי שהטיף בעלון שהפיץ להענקת זכות בחירה לכול. במהלך כהונתו התמיד בהגנה על תושבי מזרח אנגליה, שאותם רצו בעלי אדמות לגרש מאדמתם. קולו הסמכותי והלהט ששידר היו סימן ההיכר שלו בפרלמנט.

הקריירה הצבאיתעריכה

מלחמת האזרחים הראשונהעריכה

המלך צ'ארלס הראשון נאבק בפרלמנט ובשנת 1642 החל הסכסוך נושא אופי של מלחמת אזרחים. בשנת 1629 פיזר צ'ארלס את הפרלמנט ושלט בממלכת אנגליה שלטון אישי אבסולוטי. אך לאחר שנזקק למיסים למימון מלחמותיו ולמימון הצי, נאלץ בשנת 1640 לכנס את הפרלמנט מחדש. צעד זה הביא לעימות בין הפרלמנט המרדני ובין צ'ארלס. בשיא העימות הגיע צ'ארלס עצמו אל הפרלמנט ודרש להסגיר לידיו חמישה צירים מרדנים. הפרלמנט הגן על חבריו, והדרך למלחמת האזרחים נפתחה. צבאות הפרלמנט המכונים "עגולי הראש" (צבאות המלך כונו "פרשים" או "קאוואלירים") הונהגו על ידי אצילים שתמכו במטרת הפרלמנט - הרוזנים מאסקס והרוזן פיירפקס.

עד 1643 נלחמו הצדדים ללא הכרעה ברורה. קרבות נוטינגהאם, אדג'היל וטרנהם גרין נסתיימו מבלי להביא לנפילת אחד הצדדים. קרומוול הצטרף אל הצבא כשבלבו להט מהפכני, אך ללא ניסיון צבאי. הוא הקים את "חיל הפרשים של מחוזות המזרח", הביא אותו אל שדה הקרב ונחל הצלחה, אך בסוף 1643 הוחזק עדיין חלק ניכר מאנגליה - בעיקר המחוזות בצפונה ובמערבה - בידי חילות המלך והוא כינס פרלמנט משלו, שהתחרה בסמכויותיו עם הפרלמנט המורד. מורדי הפרלמנט, לעומתו, נעזרו בתגבורת של חיילים סקוטים. הסקוטים נלחמו בעבור תשלום, אך מטרתם המוצהרת הייתה כפיית השיטה הפרסביטריאנית על אנגליה כולה.

אל מול מצב זה החל קרומוול להתבלט. חילותיו היו המאומנים ביותר והוא היה הלוחם הטוב ביותר מבין מנהיגי הפרלמנט. כן הביע עמדה תקיפה נגד הפרסביטריאנים ותמך בחופש דת - פרט לקתולים - דבר שהקנה לו אהדה רבה בקרב אנשי הפרלמנט.

ב-2 ביולי 1644 ניצח צבאו של קרומוול את צבא המלך בקרב מארסטון מור (אנ'). תוצאת הקרב הייתה אובדן צפון אנגליה ומותם של ארבעת אלפים מנאמני המלך. הצלחת קרומוול בצפון אך הדגישה את אוזלת היד של מנהיגי הפרלמנט בדרום, שהפסידו בשורת קרבות שאפשרו לאנשי המלך להתאושש מאסון מארסטון מור.

לאחר מארסטון מור הפך קרומוול למנהיג הבלתי-מעורער של חיילי הפרלמנט וכפה את דעותיו על כל מתנגדיו. אסקס הודח ואף הסקוטים קיבלו את הנהגת קרומוול. הפרלמנט הוציא צו שאסר על חבריו לקבל פיקוד קרבי. אך במהרה הסתבר כי יש לפרש את החוק כך שיחול על כל אדם פרט לקרומוול, שלא היה לו תחליף בהנהגת הכוחות. כך הפך קרומוול ב-1645 לאדם היחיד שהוא מנהיג צבאי ופוליטי כאחת.

ב-14 ביוני 1645 ניצח קרומוול בקרב נייזבי(אנ') ([[:en:Battle of Marston Moor |אנ']]) שסיים למעשה את מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה. בתום הקרב לא נותרה עוד התנגדות מזוינת לפרלמנט בכל רחבי אנגליה.

מלחמת האזרחים השנייהעריכה

המלך נשבה עתה בידי צבאות הפרלמנט, אשר התנהגו כלפיו בכבוד. רבים רצו לראות בשובה של התקופה שלפני מלחמת האזרחים. נראה היה כי הסכסוך על סמכויות המלך והסכסוך הדתי הוכרעו וניתן להמשיך בענייני המלוכה כמקודם, תוך הגבלות מסוימות על המלוכה. הפרלמנט עצמו הורכב מאנשים חדשים, שהחליפו את הצירים שתמכו בצ'ארלס ועזבו את הפרלמנט. רבים מאנשי הפרלמנט היו פרסביטריאנים. רבים מהם רצו לפזר את הצבא, שלא היה בו כבר צורך.

הצבא, שחייליו כונו עתה "איירונסיידס", חש כי כל שלחם עבורו במשך ארבע שנים עקובות מדם יורד לטמיון. על מנת שלא יתקיים הסדר המנוגד לרצון הצבא, תפס קרומוול את המלך והחזיק בו כשבוי, בטירה תחת משמר הפרלמנט. במשך מספר שבועות בשנת 1647 התקיים משא ומתן בין קרומוול למלך. נראה היה כי ייתכן הסדר שיישא חן בעיני כולם. אך הקצנתם ההולכת וגוברת של אנשי הצבא הראתה לקרומוול כי לא יוכל לשמש משנה למלך ולו אף מבחינה פורמלית ולאחד מאחוריו את הצבא, שנדחף לקיצוניות מדינית ודתית.

משהבין כי אין תועלת במגעים, נמלט צ'ארלס משביו בנובמבר 1647. במשך שנה התגורר באי וייט, בטירת קאריסברוק. בינתיים קמו אנשי הפרלמנט, תומכי המלך, הצבא הסקוטי והצי נגד קרומוול ונגד האיירונסיידס. במסע צבאי קצר ופשוט הביס קרומוול את כל הגורמים שקמו נגדו.

יש הרואים בניצחון זה של קרומוול משום ניצחונה של הדמוקרטיה וניסיון ליצור באנגליה משטר מתקדם בתנאי המאה ה-17, שהקדים במאה וארבעים שנה את המהפכה הצרפתית. לעומתם יש הרואים בניצחון זה של קרומוול ניצחון של סיעה קיצונית, שכפתה את רצונה על העם האנגלי.

קרומוול ראה כי שלטונו (שבו תלויים היו חייו) וחיי המלך אינם עומדים בקנה אחד. המלך הובא מטירתו ללונדון והועמד למשפט. על אף שחילופי שלטון אלימים, הכוללים את הריגתו של המלך, היו לחם חוקה של אנגליה, במיוחד בתקופת מלחמת השושנים, היה מצבו של צ'ארלס שונה. ריצ'רד השני, אדוארד השני והנרי השישי נרצחו במסתרים ואילו כאן התכנס העם האנגלי ושפט את הריבון, שעל פי המסורת לא ניתן לגעת בו. היה זה אקט של חילול הקודש, אשר לא חזר מאז בהיסטוריה האנגלית. על כתב ההוצאה להורג 59 חתימות, אך קרומוול הוא האחראי הבלעדי למעשה.

המלך הוצא להורג בעריפה ב-30 בינואר 1649, וקרומוול היה לריבון על אנגליה, שהוכרזה לראשונה בתולדותיה כרפובליקה (וזאת ב-4 בינואר 1649, עוד טרם הוצאת המלך להורג).

סקוטלנד ואירלנדעריכה

מעשיו של קרומוול הובילו להתמרמרות רבה ולתסיסה בסקוטלנד ואירלנד, אשר אף שבאופן רשמי היו עצמאיות, היו שתיהן תחת כיבוש כוחות אנגלים. הדיכוי הברוטלי של תומכי המלוכה והמלך צ'ארלס הראשון ב-1649 השאיר רושם עז על העם האירי. דוגמה בולטת למעשי הטבח היא הטבח של כ-3,500 איש בעיר דרוהדה שבאירלנד, מספר הכולל כ-2,700 חיילים מלוכנים וכל איש בעיירה אשר נשא נשק, כולל אסירים, כמרים קתולים ואזרחים. קרומוול ראה את הטבח כמוצדק משום שמגיני העיר המשיכו להילחם גם לאחר פריצת חומות העיר, דבר שהיווה לטענתו הפרה של נורמות המלחמה. קרומוול טמן את הזרעים למה שבימינו קרוי סכסוך צפון אירלנד בכך שחילק קרקעות רבות שהיו בידי קתולים קודם המרד האירי, והעבירן לידי פרוטסטנטים ששירתו לצידו במערכה, צעד שהוריד את אחוז הבעלות הקתולית על הקרקע מ-59% טרום המרד ל-22% לאחר המרד. מעבר הקרקעות הוביל גם להתיישבות פרוטסטנטית רחבת היקף באירלנד ובעיקר בצפונה. לאחר ניצחונותיו של קרומוול ולפני יציאתו לסקוטלנד העניק לו הפרלמנט את הפיקוד על כלל כוחות הפרלמנט. לאחר כיבוש אירלנד פנה קרומוול לדיכוי התקוממות בסקוטלנד. ב-1651 פלש הצבא הסקוטי לאנגליה על מנת להמליך את המלך צ'ארלס השני, בנו של צ'ארלס הראשון ויורשו. בקרב ווסטר, בספטמבר 1651, הוכרעו הצבאות הסקוטיים וצ'ארלס השני נמלט אך בקושי, כשהוא מסתתר בעץ אלון.

שלטון פוליטיעריכה

 
פסלו של אוליבר קרומוול, הניצב מחוץ לבית הנבחרים הבריטי, מול כנסיית וסטמינסטר

בין השנים 16491653 קמה באנגליה רפובליקה, מעשה נדיר באירופה של אותה תקופה. הרפובליקה נודעה בשם "הקומונוולת' של אנגליה" ("The Commonwealth of England")(אנ').

צורת התנהלותו של קרומוול מבוקרת על ידי רבים כקשה, לא-נבונה ורודנית. קרומוול נקט אכזריות לשם דיכוי מרידות והתקוממויות, במיוחד התקוממויות בתוך צבאו, עקב אי תשלום שכר החיילים. קרומוול גם לא גילה אהדה לקבוצה זו או אחרת, אפילו לא לתומכי הפרלמנט בזמן מלחמת האזרחים, ואף שחרר מתפקידם 96 חברי פרלמנט שלא היו נאמנים לו. בתחילה השאיר קרומוול את סמכויות ניהול מדיניות הפנים בידי הפרלמנט, שביטל את בית הלורדים ואת תואר המלך בטענה שהם מהווים סכנה לחופש העם. בהמשך, עם נטילת יותר ויותר סמכויות מהפרלמנט לידיו, נותר מכל מוסדותיה של בריטניה - המלוכה, בית הלורדים והפרלמנט - רק שריד עלוב לפרלמנט אשר כונה "פרלמנט השיירים" (Barebone Parliament), עושה דברו של קרומוול. אך גם בזאת לא היה לו די. ב-20 באפריל 1653 הוא פיזר את הפרלמנט וביולי אותה שנה כינס פרלמנט משלו, שאת אנשיו מינה באופן אישי. גם פרלמנט זה לא היה לפי רוחו, והוא פוזר סופית בספטמבר 1654. לאחר מכן מונה פרלמנט נוסף, שכן כצ'ארלס בשעתו, נאלץ לכנס פרלמנט על מנת לממן את מלחמותיו היקרות. במשך כל תקופת שלטונו כינס פרלמנטים ופיזרם על פי רצונו.

ב-1653 הוצעה לקרומוול המלוכה על ידי הפרלמנט שכונס תחת חוקה חדשה. קרומוול, אשר שפך דם רב בשם הרפובליקה האנגלית והביא להריגת המלך, היסס אם לקבל את התואר. לאחר התלבטות של שישה שבועות הוא דחה את התואר, בעיקר בשל התנגדות בכירים בצבא. לאחר מכן הוענק לקרומוול התואר "לורד פרוטקטור של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד" שהעניק לו את כל סמכויות המלך מלבד התואר. כחלק מאותן סמכויות קיבל קרומוול את הזכות למנות את יורשו ולהעניק תוארי אצולה, זכות אותה הוא ניצל בדומה למלכים שבאו לפניו.

בשנת 1651 חוקק קרומוול את חוק הספנות שקבע שכל סחורה המיובאת לאנגליה מחויבת להגיע באוניות אנגליות. חוק זה הציב את אנגליה כמעצמת סחר בקנה מידה בינלאומי, אולם גם עורר על אנגליה את חמתן של מדינות אחרות, בעיקר הולנד שהייתה באותה תקופה מעצמת סחר בפני עצמה. ב-1652 פרצה מלחמה שהסתיימה ב-1654 בניצחון אנגלי בפיקוד אלוף הימים רוברט בלייק.

קרומוול גם הוביל בהצלחה מלחמה נגד ספרד שבסיומה כבשה אנגליה את ג'מייקה ואת גיברלטר.

קרומוול נודע כמצביא דגול, אולם כפוליטיקאי היה נטול דמיון פוליטי ומשום כך לא היה מסוגל להקים ממשלה רחבה ויציבה, למרות מספר ניסיונות. בסופו של דבר פיצל קרומוול את אנגליה ל-12 מחוזות, כל אחד מהם בשליטתו של גנרל בצבא. כך הייתה תקופת שלטונו של קרומוול לתקופה של רודנות צבאית.

קרומוול היה המנהיג האנגלי הראשון שהתיר את חזרת היהודים לבריטניה, 350 שנה לאחר שגורשו מבריטניה על ידי המלך אדוארד הראשון. קרומוול גם היה הראשון שהתיר בניית בית כנסת ובית קברות.

מותו והוצאה להורג לאחר המוותעריכה

 
דמותו של קרומוול על מטבע חצי כתר, 1658

קרומוול נפטר בשנת 1658 מסיבה לא ברורה, כנראה בעקבות מחלת המלריה או בעקבות הרעלה[2][3]. בנו ריצ'רד קרומוול ירש את תפקידו, התגלה כשליט בלתי ראוי והורד מהשלטון מקץ שמונה חודשים. לאחר תקופה נטולת שליט הכתיר הפרלמנט מחדש, שנתיים לאחר מותו של קרומוול, את צ'ארלס השני כמלך.

בשנת 1661 הוצאה גופתו של אוליבר קרומוול ממקום קבורתה בכנסיית וסטמינסטר והועברה טקס של הוצאה להורג לאחר המוות ב-30 בינואר, אותו תאריך שבו הוצא להורג צ'ארלס הראשון. גופתו נזרקה לבור וראשו הוצג לראווה על עמוד מחוץ למנזר וסטמינסטר עד 1685. לאחר מכן החליף ראשו מספר ידיים עד שבסופו של דבר הוא נקבר באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1960.

קרומוול בקולנוע, בספרות ובשירהעריכה

  • סרטו של הבמאי קן יוז "קרומוול" משנת 1970 נותן תיאור נאמן למדי של חיי קרומוול. את תפקיד קרומוול משחק השחקן ריצ'רד האריס ואת תפקיד המלך צ'ארלס הראשון משחק סר אלק גינס. הסרט הוא ספקטקל הוליוודי בנוסח שנות השישים, וכולל תיאורים נרחבים של קרבות, אך גם תיאור מפורט של עמדות הצדדים בסכסוכים שבין המלך והפרלמנט שהובילו למלחמה.
  • בספרו של אלכסנדר דיומא האב עשרים שנה אחרי (ספר ההמשך לשלושת המוסקטרים), מתואר מהלך עלייתו לשלטון של אוליבר קרומוול. העלילה בספר שונה קצת מהמציאות, ולא מוזכרת בו השנה שבה שהה צ'ארלס הראשון באי וייט, אלא רק תפיסתו והוצאתו להורג של צ'ארלס. בספר, מנסים ארבעת המוסקטרים להציל את המלך ולהביאו לצרפת, אך נכשלים.
  • באלבום "Monty Python - Sings" מובא בקצרה סיפורו של אוליבר קרומוול, כפי שנכתב על ידי ג'ון קליז. חברי קבוצת מונטי פייתון שרים אודות קורותיו של קרומוול לפי הלחן של ה- Heroic Polanaise בלה מז'ור מאת פרדריק שופן.
  • בשיר "Irish Blood, English Hear" מביע מוריסי סלידה מאוליבר קרומוול בשורה "I've been dreaming of a time when, The English are... And spit upon the name Oliver Cromwell".

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Ian Gentles, The English Revolution and the Wars in the Three Kingdoms, 1638-1652, Routledge, 20007. עמ' 436.
  2. ^ בריאותו ומותו של אוליבר קרומוול באתר www.olivercromwell.org.
  3. ^ H.F. McMains. (1999). The Death of Oliver Cromwell. The University Press of Kentucky. p.86. ISBN 978-0813121338