דירופילריאזיס
דירופילריאזיס היא מחלה טפילית הנגרמת על ידי נוכחות של תולעים בסוג Dirofilaria בגוף. תולעת הלב הוא כינויה של התולעת Dirofilaria immitis הפוגעת בעיקר בכלביים אך גם בבעלי חיים נוספים. התולעת מועברת על ידי חרקים וגורמת למחלה קשה בבעלי החיים הנגועים. זוהי מחלה נפוצה למדי ברוב העולם אך במדינת ישראל היא נדירה וזוהו בה רק מקרים ספורים.
 דירופילריאזיס
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | תולעים נימיות |
| מחלקה: | Secernentea |
| סדרה: | Spirurida |
| משפחה: | Onchocercidae |
| סוג: | Dirofilaria |
| מין: | דירופילריאזיס |
| שם מדעי | |
 Dirofilaria immitisליידי, 1856 | |
| |
| |
| קישורים ומאגרי מידע | |
|---|---|
| MeSH | D004183 |
| סיווגים | |
| ICD-11 |
XN3BX  |
  | |
מחזור חיים
עריכהמחזור החיים של הטפיל מושלם בין החרק המעביר, בעיקר יתושים, למארח, בעיקר כלבים. מאחר שהחרק הוא מעביר מחלה ביולוגי ולא מכני אין חשש שהטפיל יעבור למארחים נוספים בתרומות דם.
- תולעים בוגרות משחררות מיקרופילריות (פגיות מדרגה ראשונה) אשר מופצות בדם ויכולות לשרוד במחזור הדם עד שנתיים. נקבת היתוש מוצצת את המיקרופילריות בארוחת הדם שלה בעת עקיצה.
- פגית מדרגה ראשונה מגיעה למעי היתושה בתוך ארוחת הדם וממשיך לצינורות מלפיגי במעיים שם הוא מתפתח לפגית מדרגה שלוש. הפגיות נודדות לחדק היתושה וממנו הם מועברים לדם המאכסן הסופי בעת העקיצה הבאה של היתושה.
- הפגית מדרגה שלוש מתפתחת לפגית מדרגה ארבע בגוף הכלב תוך שלושה עד ארבעה ימים. פגיות מדרגה ארבע נודדות בתת-העור של הכלב לעבר בית החזה ומתפתחים לפגיות מדרגה חמש.
- פגיות מדרגה חמש חודרות מבעד שרירי בית החזה ומגיעים לעורק הריאתי ולמדורים הימניים בלב. שלב זה קורה לרוב 70-110 ימים לאחר ההדבקה.
- פגיות מדרגה חמש מתפתחות לפגיות בוגרות בעלייה הימנית של הלב בחלוף שלושה חודשים. אורך התולעים הבוגרות הוא 23-32 סנטימטרים בנקבות ו-15-19 סנטימטרים בזכרים. התולעים הבוגרות מסוגלות לייצר מיקרופילריות במשך שבע שנים ואף יותר. תקופת הדגירה של הטפיל מההדבקה ועד לייצור המיקרופלריות הראשונות נמשכת לרוב 190 יום.
פתופיזיולוגיה וסימנים קליניים
עריכהחלק מהכלבים אינם מציגים סימנים קליניים והמופע הקליני של המחלה יכול להתרחש שנים לאחר ההדבקה. מאחר שזוהי מחלה הדרגתית המתפתחת לאט לא צפוי לראות מופע קליני בכלביים מתחת לגיל שנה. התולעים הבוגרות אחראיות לרוב הלקויות הפתולוגיות וגורמות ליתר לחץ דם ריאתי, לאי ספיקת לב ימין ולתסמונת הווריד לרבות תמס דם.
המחלה בכלב
עריכהסימנים קליניים: שיעול, יריקת דם, קשיי נשימה, אי סבילות לפעילות גופנית, עילפון, אובדן משקל עם תיאבון בריא, מיימת וסימנים הנגרמים מתסמונת הווריד הנבוב לרבות צהבת, אנורקסיה, דיכאון ואובדן המוגלובין בשתן.
שלבי המחלה:
- שלב תת-קליני- על פי רוב לא יופיעו סימנים קליניים לפני התפתחות תולעים בוגרות.
- מחלה קלה.
- מחלה קשה- שיעול שאינו חולף, יריקת דם, קשיי נשימה, אי ספיקת לב ימין, שינויים רדיולוגיים מובהקים.
המחלה בחתול
עריכההחתול אינו המארח המועדף של הטפיל והמחלה קלה וקצרה יותר בחתולים. תוחלת החיים של התולעת הבוגרת היא קצרה יותר מבכלב ומשכה שנתיים-שלוש. נוכחות מיקרופלריות בדם היא נדירה ואם היא מתרחשת היא קצרה מאוד ומספר המיקרופילריות בדם מועט.
הסימנים הקליניים בחתולים כוללים שיעול ויריקת דם, קשיי נשימה, חולשה, אובדן משקל והקאות (אף שחתולים נוטים להקיא פחות מכלבים).
אבחון
עריכהקיימות מספר דרכים לאבחון המחלה ולרוב נוהגים לשלב ביניהן.
- אבחון על סמך סימנים קליניים.
- צילומי בית חזה.
- ביצוע משטח דם וזיהוי מיקרופילריות בדם. המיקרופילריות גדולות פי 50 מכדוריות הדם ולכן קל לזהותן במשטח אם הן ישנן. בעשרים אחוז מהכלבים אין מיקרופילריות בדם ובמרבית החתולים אין מיקרופילריות בדם ולפיכך זהו מבחן בעל רגישות נמוכה. נוסף על כך קיימים עוד כשבעה סוגי פילריות אשר יכולים ליצור נוכחות מיקרופילריות בדם, עובדה זו פוגעת בסגוליות המבחן.
- מבחן הסננה על שם נוט (Knott) המבוצע על ידי הרס כדוריות הדם, סרכוז וצביעה בצבע "ניו מתילן בלו".
- בדיקות סרולוגיות לזיהוי אנטיגנים של התולעים בדם. המבחן הנפוץ ביותר בכלבים הוא מבחן סרולוגי מסוג ELISA לזיהוי נוכחות אנטיגנים ממערכת העיכול של הנקבה הבוגרת. קיימות ערכות המבוססות על מבחן זה המאפשרות אבחון מיידי במרפאה לכלב ולחתול. בחתולים נהוג לבצע מבחן סרולוגי לזיהוי נוגדנים נגד התולעים הבוגרות.
מניעה וטיפול
עריכה- באזורים אנדמיים נהוג לתת לכלבים טיפול מניעתי דרך קבע. הטיפול המונע ניתן לאחר בדיקה המאשרת שהכלבים אינם נגועים בטפיל. הטיפולים השונים נבדלים במשך פעולתם, החומרים הנפוצים ניתנים אחת לחודש, אחת לחצי שנה או אחת לשנה.
- הרג התולעים הבוגרות: ההרג מבוצע על ידי מתן תרכובות כימיות על בסיס ארסן. תרכובות אלה עלולות להיות רעילות לכבד ואחת הסכנות לאחר הטיפול היא יצירת סחיפים של תולעים מתות בדם שיגרמו לחסימת כלי דם. מתן התרופה הוא לרוב בזריקה תוך שרירית חד-פעמית המלווה במנוחה ובהשגחה ממושכות ולאחריה זריקה נוספת אם המטופל יציב. ניתן לעקוב אחר הצלחת הטיפול באמצעות בדיקות סרולוגיות לזיהוי אנטיגנים של התולעת.
- הרג מיקרופילריות: המיקרופלריות מתות בחשיפה למינונים נמוכים (חמישית המינון הנהוג בטיפול בגרב בכלבים) של תרכובות ממשפחת האוורמקטינים. כלבים מגזע קולי רגישים לתרכובות אלה ולכן יש לשקול את השימוש בהן בזהירות.
- בתסמונת הווריד הנבוב התולעים חוסמות את הווריד הנבוב ואז מבצעים הסרה ישירה של התולעים בניתוח.
- בחתולים חסרי סימנים קליניים אפשר לא לטפל ולהמתין להחלמה ספונטנית. במקרה של מחלה בדרכי הנשימה ניתן לטפל בסטרואידים. טיפול בקוטלי תולעים הוא מוצא אחרון בחתולים. טיפול במיקרופילריות עשוי להפחית את העומס הטפילי בדם.
- לאחרונה נחקר אפיק טיפולי חדש. הפילריות מקיימות יחסים סימביוטיים עם חיידק המכונה וולבכיה. חיידקים אלו אינם מזיקים למאכסן ומאפשרים את קיום התולעת. ייתכן שטיפול אנטיביוטי נגד חיידקים אלו יביא למות התולעים בעקיפין בשל ניתוק הקשר הסימביוטי. טיפול מסוג זה נחל הצלחה נגד תולעים מסוג אונקוצרקה וולוולוס בבקר שגם כן תלויות בחיידק וולבכיה לקיומן.
תפוצה: צפון אמריקה, דרום אמריקה, אוסטרליה, יפן, אפריקה, דרום-מזרח אסיה ומערב אירופה.
גופים מארחים:
- מארחים עיקריים: כלבים וכלביים.
- מארחים נוספים: חתולים, חמוסים, אריות ים ועוד.
- מארחים מקריים: מרבית היונקים. במארחים מקריים התולעת אינה מסוגלת להשלים את מחזור חייה.
באזורים אנדמיים כמעט כל הכלבים שאינם מקבלים טיפול מונע יהיו נגועים בטפיל.
קישורים חיצוניים
עריכה
- דירופילריאזיס, באתר NCBI (באנגלית)
- דירופילריאזיס, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- דירופילריאזיס, באתר GBIF (באנגלית)
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.