דעת בעלים

במשפט העברי, קיים כלל המצריך דעת בעלים בהשבת ותשלומי גזילות וגניבות. כלל זה, מייחס חשיבות מיוחדת הן לגזילה כאשר היא נעשית בידיעת הבעלים והן להשבה כאשר היא נעשית בידיעת הבעלים.

שיטת רבעריכה

שיטתו של רב על פי שיטת רש"י[1] היא, שגזילה, כאשר היא נעשית מדעת הבעלים, נחשבת לגזילה חמורה יותר, ולכן גזילה כזו צריך להשיב באופן מושלם יותר, שהיא השבה מדעת הבעלים, ובשעת ההשבה. לעומת זאת, אם הגזילה נעשית שלא מדעת הבעלים, די בדעת קלושה של הבעלים בכך שהגזילה חזרה אליהם, וזאת על ידי "מנין", כלומר שהבעלים מונים את צאנם ורואים שלא חסר דבר (למרות שאינם יודעים שהייתה כאן השבת גזילה).

יש המסבירים את דברי שיטת רש"י, על פי דברי המהר"ל המסביר את דין ייאוש בכך שבעלותו של האדם נקבעת לפי השימוש והשליטה שהוא עושה בחפץ, ולפי היחס שיש בינו לחפץ, כאשר הוא משמש אותו ובדעתו להשתמש בו. לפי כך, מסבירים האחרונים כי גזילה כזו, שנעשית מדעת הבעלים, היא גזילה אלימה יותר, שכן בדעת הבעלים נקבעה התודעה שחפציו אינה בשליטתו יותר, ובכך הושלם מעשה הגזילה, שהרי החפץ יצא משליטתו ומתודעתו.

שיטת הרשב"א היא, שסברא היא, שכאשר הגזילה נעשית בפרסום ומדעת הבעלים, עליו להחזיר לידו את הגזילה מדעת הבעלים כדי להוציא את עצמו מידי כל חשד.

שיטת שמואלעריכה

לפי שיטת שמואל, אין חילוק בין גזילה לדעת או שאינה כזו, ובשניהם מניין פוטר. לפי דעת רש"י ייתכן כי שמואל חלוק על רב בחילוק שבין גזילה מושלמת ושאינה מושלמת, או לחלופין לפי דעת הרשב"א - בדין שעליו להוציא את עצמו מידי חשד. אם כי ניתן לומר שגם שמואל מודה לדין זה, אלא שהוא סובר שמניין המתבצע כאשר ידוע לבעל הבהמה שהיא נגזילה, חשובה כדעת, כי למרות שהוא לא ידע בשעת ההשבה שהייתה כאן השבה, ידוע לו לאחר מכן שהייתה השבה, שהרי הוא רואה שהבהמה שנעלמה נמצאת.

שיטת רבי יוחנןעריכה

שיטת רבי יוחנן, דומה לזו של רב, אם כי במידה פחותה יותר. גם רבי יוחנן מודה שלגזילה חמורה יותר, שנעשית מדעת, יש צורך בהשבה אלימה יותר, אלא שלשיטתו בגזילה מדעת די במניין, שכן גם דעת כזו נחשבת כדעת, ואילו גזילה שנעשתה שלא מדעת, ניתן להשיבה ללא דעת כלל, ואף ללא מניין שבה מנו הבעלים של העדר את העדר וראו שלא חסר בה אף אחת.

שיטת רב חסדאעריכה

שיטתו של רב חסדא, היא שההפך הוא הנכון; אין כלל דין שגזילה מדעת היא גזילה מושלמת יותר שצריכה השבה מושלמת מדעת, ודווקא בגזילת בהמה שנעשתה שלא מדעת, יש צורך בדעת הבעלים שידעו כי היא הושבה ואיזו היא הבהמה שהושבה. רבא, מסביר את שיטתו של רב חסדא, שכאשר בהמה מורגלת ללכת בתוך העדר, אין לה נטייה לברוח מהעדר, אך כאשר מתרגלת לצאת מחוץ לעדר, על ידי הגזלן, הוא שוב מורגלת לצאת מבלי השגחת הרועה, וככזו היא צריכה השגחה מיוחדת, ולכן צריך הגזלן להודיע שהוא החזירה כדי שידע בעל העדר שעליו להשגיח עליה באופן מיוחד, וגם כדי שידע איזו היא בהמה שנגלזה שזקוקה להשגחה מיוחדת.

פסק ההלכהעריכה

הראשונים נחלקו בפסק ההלכה, יש שפסקו כרבי יוחנן, שכן ההלכה היא תמיד כרבי יוחנן כאשר הוא חלוק עם רב, ויש שפסקו כרב חסדא, שכן לדעתם בכך שרבא מפרש את דבריו יש הוכחה שהוא פוסק כמותו.

הערות שולייםעריכה