ויקיפדיה

משפט עברי

מכלול העקרונות והדינים המופיעים בהלכה ובמקורות היהודיים
(הופנה מהדף משפט העברי)
פירוש נוסף ערך זה עוסק במונח. אם התכוונתם לספרו של מנחם אלון, ראו המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו.

משפט עברי הוא מונח מודרני המשמש להגדרת התורה המשפטית של ההלכה והמקורות העבריים לתחומים משפטיים בשיטות משפט אחרות, כמו דיני נזיקין, דיני קניין ודיני עונשין.

מבואת בית הדין הגדול לשעבר בהיכל שלמה בירושלים

על מקורות המשפט העברי נמנים המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה וכלל הספרות התורנית ממתן תורה ועד ימינו.

מקורות המשפט העברי

עריכה

בתורה שבכתב

עריכה

בתורה שבכתב, מוקדשות מספר פרשיות להצגת חוקי המשפט העברי. הראשונה שבהם היא פרשת משפטים שבספר שמות, שם מובאים רוב דיני הממונות המוזכרים בתורה בכלל, דיני עבד עברי ואמה עברייה, דיני רוצח וכן הוראות המתייחסות לשופטים.

פרשה נוספת המהווה מקור חשוב לדיני המשפט העברי היא פרשת שופטים שבספר דברים. בפרשה זו לא נידונים דיני ממונות אך מובאת בה החובה להקים מערכת משפט הוגנת:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק

.

כמו כן, בפרשה מובאים דיני זקן ממרא, דיני עדות, ודיני רוצח בשגגה.

בתורה שבעל פה

עריכה

במשנה מובאים חוקי המשפט העברי במספר מסכתות:

בסדר מועד - דיני קידוש החודש מובאים במסכת ראש השנה.

בסדר נשים - דיני יבום וחליצה מובאים במסכת יבמות. דיני כתובה ונישואין מובאת במסכת כתובות. דיני סוטה מובאים במסכת סוטה, ודיני גירושין מובאים במסכת גיטין ובקידושין מובאים דיני אירוסין, וחלק מדיני קניין.

בסדר נזיקין - כל דיני ממונות (מלבד אלו הקשורים בכתובה המובאים במסכת כתובות) נכתבו במסכת אחת בת 30 פרקים, שנקראה מסכת נזיקין, אך בעקבות אורכה היא חולקה מאוחר יותר לשלוש "בבות" (שערים בארמית): "בבא קמא", "בבא מציעא" ו"בבא בתרא". דיני תשלומי מזיק, חובל, גנב, וגזלן מובאים במסכת בבא קמא. דיני השבת אבדה, אונאה, הלוואה, ריבית, שכירות, פועלים, וארבעת השומרים - מובאים בעיקר במסכת בבא מציעא. דיני שכנים, ירושה ודיני מקח וממכר - מובאים בעיקר במסכת בבא בתרא. מסכתות סנהדרין ומכות עוסקות בסדרי המשפט ובעונשים השונים.

בניגוד למסכתות רבות אחרות, על כל המסכתות העוסקות בדיני המשפט העברי נכתב חיבור מקביל, גם בתלמוד הירושלמי וגם בתלמוד הבבלי.

גם בקודקסים הלכתיים מאוחרים יותר מובאים חוקי המשפט העברי, הללו מופיעים בהרחבה גם בספרו של הרמב"ם משנה תורה וגם מאוחר יותר בארבעת הטורים ובשולחן ערוך.

במשנה תורה לרמב"ם מופיעים דיני המשפט העברי בחמישה כרכים:

  1. ספר זמנים: הלכות קידוש החודש.
  2. ספר נזיקין: הלכות נזקי ממון, הלכות גנבה, הלכות גזילה ואבידה, הלכות חובל ומזיק, הלכות רוצח ושמירת נפש.
  3. ספר קניין: הלכות מכירה, הלכות זכייה ומתנה, הלכות שכנים, הלכות שלוחין ושותפין, הלכות עבדים.
  4. ספר משפטים: הלכות שכירות, הלכות שאלה ופיקדון, הלכות מלווה ולווה, הלכות טוען ונטען, הלכות נחלות.
  5. ספר שופטים: הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, הלכות עדות, הלכות ממרים, הלכות אבל, הלכות מלכים ומלחמות.

בטור, ובשולחן ערוך (שאימץ את סדר החלוקה של הטור) מופיעים דיני המשפט העברי בעיקרם בשניים מתוך ארבעת הכרכים:

  1. אבן העזר – עוסק בדיני המשפחה (נישואין וגירושין), ועל הלכות אישות. חלק זה נקרא כך על פי הפסוק בבראשית ב, י"ח "אעשה לו עזר כנגדו".
  2. חושן משפט – על הלכות דיינים, ממונות, דיני בית דין, הדין האזרחי והפלילי.

לצד אלה דיני המשפט העברי מפוזרים בעשרות אלפי שאלות ותשובות (שו"ת) שנשאלו חכמי ישראל במהלך הדורות.

ענפי המשפט העברי

עריכה

על אף שהחלוקה המדויקת לקטגוריות נתונה במלוקת בין החוקרים והמשפטנים השונים, מקובל להגדיר את ענפי המשפט העברי ככאלה הכוללים את כל ענפי המשפט המוכרים משיטות משפט אחרות. בתוכם ניתן למנות:

  • משפט ציבורי: משפט מנהלי; משפט פלילי
  • משפט פרטי: משפט אזרחי (דיני ממונות) – דיני נזיקין / דיני חוזים / דיני קניין / עשיית עושר ולא במשפט; דיני משפחה
  • משפט פרוצדורלי: דיני ראיות, דיון פלילי ואזרחי

המשפט העברי בישראל

עריכה

אף שהמשפט במדינת ישראל הוא משפט חילוני, אשר שואב את עקרונותיו מן המשפט המקובל ומן הדין העות'מאני, יש בו השפעה של המשפט העברי. את רוח מערכת היחסים הזו בין עקרונות המשפט העברי לבין החקיקה הישראלית ניתן למצוא בדברי חברי הוועדה שדנה בהצעת חוק תחולת עקרוני המשפט העברי.[1] במקרים מסוימים הוכנסו עקרונות המצויים במשפט העברי לתוך חוקי מדינת ישראל. דוגמאות לכך:

בנוסף לדוגמאות ספציפיות אלה, חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, קבע זיקה ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", ובתיקון משנת 2018 הורחבה זיקה זו ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל".[2] על פי השופט מנחם אלון חוק יסודות המשפט הוא הצינור הפוזיטיבי המשלים חוסרים רבים סביב ההלכה. לעומתו נשיא בית המשפט לשעבר השופט ברק טוען כי ההלכה היהודית אינה מקור מחייב, אלא מצוינת כמקור השראה, שהפירוש המקובל להם מפנה את השופט אל המשפט העברי.

במשרד המשפטים פועלת המחלקה למשפט עברי ליישומו של חוק יסודות המשפט בהקשר זה. בראש המכון עומד ד"ר מיכאל ויגודה.[3]

המשפט העברי קיבל תנופה בכך שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע כי ערכיה של מדינת ישראל הם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית. השופט מנחם אלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, הסביר כי השימוש, תחילה, בתואר "יהודית", נותן עדיפות פרשנית לאימוץ המשפט העברי בשיטת המשפט של מדינת ישראל.

בראשית ימי המדינה תרם רבות השופט חיים כהן להכנסת המשפט העברי לתוך החוק הישראלי, מתוך הכרה בחשיבותו התרבותית.

דחיפה חזקה להכנסת המשפט העברי לתוך מערכת המשפט של המדינה הייתה מצד גורמים דתיים לאומיים, וביניהם גם ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה הכהן קוק שראה בחשיבות רבה את הטמעת החוק העברי במערכות המשפט, וקונן על כך שבתי המשפט של מדינת ישראל יונקים מהחוק העות'מאני והבריטי, יותר מאשר מהחוק העברי. בחוגים הדתיים היו אחרים שלא התלהבו מכך, ביניהם בלט חבר הכנסת זרח ורהפטיג, מייסד המכון לחקר המשפט העברי במשרד המשפטים ומנהלה הראשון, שלא ראה טעם רב בשימוש "חילוני" במשפט דתי.[4]

אימוץ "מעשי" של המשפט העברי נעשה במסגרת פסקי הדין של בתי המשפט השונים. החלו בכך שופטי בית המשפט העליון בשנים הראשונות של המדינה, כאשר הבולטים שבהם היו השופט הרב פרופ' שמחה אסף והשופט ד"ר משה זילברג. בדור שלאחריהם, הובאו מקורות המשפט העברי על ידי השופט חיים כהן והשופט ד"ר יצחק קיסטר. גם המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שניאור זלמן חשין, הרבה להתבסס על המשפט העברי והוא שנקט לראשונה בביטוי "עשיית עושר ולא במשפט",[5] שלימים עוגן בחוק עשיית עושר ולא במשפט בשנת 1979. מאוחר יותר, ניתן לציין כמי שהרבה ביישום המשפט העברי את השופט מנחם אלון, שבשנותיו האחרונות בבית המשפט העליון כיהן כמשנה לנשיא. מנחם אלון הגיע לשיפוט לאחר שנים של מחקר והוראה אקדמיים שבהם עסק רבות במשפט העברי: הוא חיבר את הספר "משפט עברי" (שלושה כרכים), ייסד את המכון לחקר המשפט העברי ליד הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ועמד שנים רבות בראשו, ואשר "הצמיח" את חוקריו ומוריו של המשפט העברי בימנו.[6] נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כתב בספרו "שופט בחברה דמוקרטית": "נקודת המוצא שלי היא חילונית... חרף זאת הנני סבור כפי שרבים מהחילונים סבורים וכפי שמשפט המדינה קובע, כי יש מקום למשפט העברי במשפט המדינה וכי מקום זה ילך ויגדל ככל שהידע על דבר המשפט העברי והגישה אליו ילכו ויגדלו".[7]

לעומת זאת, היו שופטים בבית המשפט העליון כמו משה זמורה, אלפרד ויתקון, יואל זוסמן וצבי ברנזון אשר דגלו בגישה שפסקי דין צריכים להיות ממוקדים ולא להכיל אמירות אגב, וראו בדיון בעמדת המשפט העברי אמירת אגב שאין לכוללה בפסקי דין[8]

הצגת הקונפליקט

עריכה

הנחת יסוד של ההלכה היא, שכשם שכל יחיד ויחיד מצווה לקיים את חוקי התורה, כך גם החברה היהודית בכללותה מצווה להשתית את אורחות חייה הציבוריים על יסודות משפט התורה. מכאן, שעל המדינה היהודית הריבונית, לאמץ לה את התורה כבסיס למשפט המדינה, הן מבחינת תכניו המהותיים של דין תורה, והן מבחינת מערכת בית המשפט שאמורה להפעילו. המצב הנוכחי השורר במדינה אינו מגשים באופן מלא את ההשקפה בסיסית זו של ההלכה, באשר המוסדות המוסמכים של המדינה בחרו שלא לאמץ את הדין היהודי כחוק המדינה אלא במסגרת מוגבלת בלבד (דיני אישות), ומערכת בתי המשפט של המדינה פועלת אפוא על-פי מערכת של חוק, שמבחינת הדין היהודי הוא, ברובו, חוק זר.

כאשר יש התנגשות בין שתי מערכות הדינים, ניצב איפוא האזרח היהודי שומר המצוות בפני בעיה קשה, באשר מחד גיסא הוא רואה עצמו נאמן לחוקי התורה, אבל מאידך גיסא הוא רואה עצמו בו בזמן נאמן גם לחוקי המדינה. קונפליקט זה גלש לסוגיות שמעבר למשפט והוליד מגזרים בישראל, שכל אחד מהם מצדד בעמדה שונה בסוגיות שונות וביניהם הסוגיה שלפנינו.

יחס ההלכה למשפט הישראלי

עריכה

ההלכה מחייבת יהודי לתבוע את חברו רק בבתי דינים המחויבים למשפטי התורה. ישנו איסור הלכתי לדון דיני ממונות בבית משפט ישראלי, בדומה לאיסור לדון בפני "ערכאות של עכו"ם" - זאת אף אם פסק הדין יהיה זהה לפסק שייתן בית הדין. עם זאת, בית דין רשאי להרשות לאדם להגיש תביעה בבית משפט לצורך גביית ממון שבית הדין מצא שהתובע זכאי לקבל לפי דיני התורה, אלא שהנתבע אינו מוכן לדון לפיהם. באשר לדין הפלילי, פוסקי ההלכה המכירים בסמכות המדינה באופן כללי, לרוב מכירים גם בסמכותה לדון בפלילים מכוח 'משפט המלכות' (דינא דמלכותא דינא).

גם חקיקה אזרחית, כל עוד אינה מתנגשת בהלכה, מקבלת לעיתים קרובות תוקף הלכתי, כי היא הופכת למנהג המדינה, וההנחה היא שהתושבים מקבלים על עצמם לשאת ולתת ביניהם לפיה. בהקשר של קהילה יהודית נפרדת, מוכר בהלכה גם מושג של "תקנות הקהל" – תקנות נציגי הציבור, שלהם תוקף מחייב, בכפוף לסייגים מסוימים.

על עקרונות אלו אמר השופט מנחם אלון: "ביסוס זה על יסוד משפט המלך ועקרון 'תקנות הקהל', הוא ללא ספק – מבחינת עולמה של ההלכה – הדרך הקלאסית כדי להביא אי פעם בעתיד לאיחוד ושילוב בין המשפט הישראלי והמשפט העברי ההיסטורי".

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

אתרים

מאמרים

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", הצעת חוק תחולת עקרוני המשפט העברי, כרך ראשון, בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), עמ' 104–112, באתר דעת.
  2. ^ חוק יסודות המשפט (תיקון), התשע"ח–2018, באתר הכנסת
  3. ^ אתר המחלקה למשפט העברי במשרד המשפטים
  4. ^ חוקה לישראל - דת ומדינה, ירושלים, מסילות, 1988.
  5. ^ קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל. (ירמיהו פרק י"ז פסוק יא')
  6. ^ חיים כהן, להיות יהודי: תרבות, משפט, דת, מדינה, הוצאת כנרת, 2006, עמוד 316
  7. ^ אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת ירושלים, 2004, עמ' 289
  8. ^ שם


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משפט_עברי&oldid=39954209"