דרונגו מפויח
דרונגו מפויח או דרונגו עשנוני (שם מדעי: Dicrurus leucophaeus) הוא מין ציפור ממשפחת הדרונגים. תפוצתו רחבה ברחבי דרום ודרום-מזרח אסיה. בישראל נרשמה תצפית בודדת בדצמבר 2014 בקיבוץ גן שמואל.
 דרונגו מפויח
| |
|---|---|
דרונגו מפויח, קרלה, הודו
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | ציפורי שיר |
| תת־סדרה: | תרופודה |
| משפחה: | דרונגים |
| סוג: | דרונגו |
| מין: | דרונגו מפויח |
| שם מדעי | |
 Dicrurus leucophaeusוייו, 1817 | |
| תחום תפוצה | |
אזורי התפוצה של כמה תת-מינים כפי שתוארו על ידי ואורי (אם כי כמה מהמופיעים לא התקבלו) | |
| |
קיימות מספר אוכלוסיות המשתנות בגווני האפור, דפוסי הנדידה, ובגודל או הימצאות של כתמים לבנים סביב העיניים.
טקסונומיה ואטימולוגיה
עריכהשם הסוג Dicrurus מגיע מהמילה היוונית dikros - ממוזלג, ו-ouros - זנב. שם המין הספציפי leucophaeus גם הוא מיוונית מהמילה leukophaios שמשמעותה אפור-לבנבן, צבע אפר (leukos לבן; phaios חשוך, כהה).[2]
ישנם 15 תת-מינים שמוכרים כיום:[3]
- D. l. leucogenis (Walden, 1870)
- D. l. salangensis (Reichenow, 1890)
- D. l. longicaudatus (Jerdon, 1862)
- D. l. hopwoodi (E. C. S. Baker, 1918)
- D. l. innexus (Swinhoe, 1870)
- D. l. mouhoti (Walden, 1870)
- (Meyer de Schauensee, 1937) D. l. bondi
- D. l. nigrescens (Oates, 1889)
- (Robinson & Kloss, 1919) D. l. batakensis
- D. l. phaedrus (Reichenow, 1904)
- D. l. periophthalmicus (Salvadori, 1895)
- (Oberholser, 1912) D. l. celaenus
- D. l. siberu (Chasen & Kloss, 1926)
- D. l. stigmatops (Sharpe, 1879)
- D. l. leucophaeus (Vieillot, 1817)
תיאור
עריכהגופו של הדרונגו המפויח הבוגר אפור כהה, והזנב ארוך וממוזלג. לתת-מינים השונים גוני האפור משתנים בנוצות. לחלק מהתת-מינים יש סימנים לבנים על הראש. לצעירים צבע אפור חום עמום.
תפוצה
עריכההדרונגו המפויח מתרבה בגבעות של דרום אסיה הטרופית ממזרח אפגניסטן לדרום סין, איי ריוקיו בדרום יפן (במיוחד אוקינאווה) ואינדונזיה. אוכלוסיות רבות בחלק הצפוני של תפוצתו נודדות.
צ'ארלס ואורי תיאר את תת-המין beavani (על שם רוברט ססיל ביבן) כאוכלוסייה המתרבה לאורך הרי ההימלאיה וחורפת בחצי האי הודו. עם זאת, עבודות מאוחרות יותר כוללות אותו כחלק מ-longicaudatus שגם לו אוכלוסייה המתרבה במרכז הודו. בחורף, המין אוהב במיוחד יערות גבעות. א. צ. סטיוארט בייקר תיאר את תת-המין stevensi אשר ואורי החשיב כ-beavani או hopwoodi ממזרח ההימלאיה.
ממזרח לטווח התפוצה של ה-hopwoodi נמצא ה-mouhouti של תאילנד ומיאנמר. מצפון לטווח זה נמצאים leucogenis ו-salangensis (שניהם נודדים בעיקר לאזורים דרומיים יותר אך מוכרים גם מנאגאלנד) בעוד שה-bondi נמצא בדרום. לאורך שרשרת האיים הדרום מזרחיים של אסיה, יש מספר אוכלוסיות מבודדות כולל periophthalmus, ryukyuensis, batakensis, phaedrus, siberu ו-nigrescens.
תת המין leucophaeus נמצא באיי סימאלור, ג'אווה, באלי, לומבוק, פאלאוואן ובלאבאק.
התנהגות
עריכהלדרונגו המפויח יש רגליים קצרות והוא יושב זקוף מאוד בעודו יושב בצורה בולטת, לרוב גבוה על עץ. הוא אוכל חרקים וצד תוך מיומנות אווירונאוטית, אך לפעמים גם מלקט מגזעי עצים.[4] הוא חי בבדידות, בזוגות או בקבוצות קטנות. במהלך הנדידה הם עפים בלהקות קטנות.[5]
הם יכולים לחקות קריאות של ציפורים אחרות ומסוגלים לחקות את תווי השריקה של איורה מצויה.[6]
עונת הקינון נמשכת ממאי עד יוני, עם תטולה של שלוש או ארבע ביצים אדמדמות או חומות המוטלות בקן בעל צורת כוס רופף בעץ.
גלריה
עריכה-
-
התת-מין D. l. leucophaeus -
התת-מין D. l. mouthoti -
-
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
קישורים חיצוניים
עריכה
- דרונגו מפויח, באתר ITIS (באנגלית)
- דרונגו מפויח, באתר NCBI (באנגלית)
- דרונגו מפויח, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- דרונגו מפויח, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- דרונגו מפויח, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- דרונגו מפויח, באתר GBIF (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ דרונגו מפויח באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ The Helm dictionary of Scientific Bird Names, archive.org
- ^ Dicrurus leucophaeus Vieillot, 1817, Taxonomic Serial No.: 559768, Integrated Taxonomic Information System
- ^ Santharam, V (1999). "Birds foraging on tree trunks". J. Bombay Nat. Hist. Soc. 96 (3): 468–469.
- ^ Whistler, Hugh (1949). Popular Handbook of Indian Birds. Edition 4. Gurney and Jackson, London. pp. 158–159.
- ^ Khacher, Lavkumar (1997). "Mimicry by Grey Drongo Dicrurus leucophaeus". J. Bombay Nat. Hist. Soc. 94 (3): 569.