האמנה נגד עינויים

האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפיליםאנגלית: The Convention against Torture and Other Cruel, Inhuman or Degrading Treatment or Punishment) או בקיצור האמנה נגד עינויים, היא אמנה בין־לאומית שמטרתה למנוע עינויים ומעשי אלימות או יחס אכזרי בלתי-אנושי או משפיל ברחבי העולם[1]. האמנה מחייבת את המדינות החברות בה לנקוט באמצעים יעילים למניעת עינויים בשטח הנתון לתחום שיפוטן, ואוסרת עליהן לגרש, להחזיר או להסגיר אדם למדינה, מקום שיש יסוד מהותי להאמין שהוא עומד בסכנת של עינויים.

  מדינות שאישררו את האמנה
  מדינות שחתמו על האמנה אך לא אישררו אותה
  מדינות שלא חתמו ולא אישררו את האמנה

היסטוריה

עריכה

האמנה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1984 ונכנסה לתוקף ב-26 ביוני 1987 לאחר שאושררה על ידי 20 מדינות. תאריך זה מוכר כיום הבין־לאומי לתמיכה בקורבנות עינויים. נכון ל-2019, 169 מדינות חתמו על האמנה[2]. מדינת ישראל חתמה על האמנה בשנת 1986 ואשררה אותה ב-1991.

ניסוח סעיפי האמנה מתבסס על סעיף 55 של מגילת האו"ם לקידום כבוד אוניברסלי לשמירה על זכויות האדם, סעיף 5 להצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם וסעיף 7 לאמנה הבין־לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אשר קובעים כי איש לא יועמד בפני עינויים או עונשים אכזריים בלתי-אנושיים או משפילים. בנוסף, היא מסתמכת על ההצהרה בדבר הגנה על כל בני האדם מפני העמדה בפני עינויים ומפני יחס או עונשים אכזריים, שאומצה על ידי העצרת הכללית ב-1975 מתוך רצון להילחם במאבק נגד עינויים[3].

הגדרת המושג עינוי

עריכה

סעיף 1 באמנה, מגדיר את המונח עינוי כך: "מעשה אשר באמצעותו נגרם במכוון לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי, בין אם מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו או נחשד בביצועו, הוא או אדם שלישי, או להפחיד או לאנוס אותו או אדם שלישי; או מכל סיבה ששורשיה בהפליה מכל סוג שהוא, מקום שכאב או סבל כאמור נגרמים בידי או באישור או בהסכמה בשתיקה של עובד ציבור או אדם אחר הממלא תפקיד רשמי בשידולו, אין הוא כולל כאב או סבל הנובעים מעיצומים על-פי חוק, טבועים בהם או נלווים אליהם".

סעיפי האמנה

עריכה

1-16 – סעיפים אלו מגדירים עינוי מה הוא, את הסמכות השיפוטית על מעשי העינויים, חובות ואיסורים שונים.

17-24– סעיפים אלו מגדירים את הצורך בהקמת ועדה, בחירת חברי הוועדה, תפקידה ודרכי התנהלות.

25-33 – סעיפים אלו דנים בכניסת התוקף של האמנה, תהליך הצטרפות המדינות, זכויות וחובות המדינות החברות, חתימה ואשרור על האמנה.

סוגיות עיקריות של האמנה

עריכה

סעיף 2.2 לאמנה קובע כי אין נסיבות חריגות כלשהן שיכולות להצדיק עינויים. כולל מלחמה או איום של מלחמה, חוסר יציבות פוליטית, מאבק בטרור או כל מצב חירום.

סעיף 3.1 קובע את עקרון אי ההחזרה, המחייב את המדינות שלא לגרש, להחזיר או להסגיר אדם למדינה אחרת, אם קיימת "עילה מהותית" לכך שהאדם יהיה נתון בסכנת עינויי.

סעיף 16.1 קובע כי על המדינות החברות למנוע ביצוע עינויים ומעשים בלתי-אנושיים בשטח שבסמכות שיפוטה.

פיקוח ואכיפה

עריכה

הוועדה נגד עינויים היא גוף של עשרה מומחים שתפקידו לפקח על יישום האמנה על ידי המדינות החברות. כל המדינות שהן צד לאמנה מחויבות על פיה למסור דיווחים שוטפים לוועדה בנוגע לאופן שבו הן מיישמות את הזכויות. בתוך שנה מחתימת האמנה על המדינות להגיש דו"ח מפורט ולאחר-מכן הן חייבות לדווח על המצב במדינתן כל ארבע שנים. הוועדה בוחנת את הדו"חות ומחווה את דעתה לגבי כל מדינה בנפרד. בנסיבות מסוימות רשאית הוועדה לשקול תלונות או הודעות של אנשים יחידים הטוענים כי זכויותיהם המפורטות באמנה הופרו. הוועדה מתכנסת מדי שנה בז'נבה. חברי הוועדה נבחרים אחת לארבע שנים[4]. מלבד הוועדה קיימים ארגונים שונים שלוקחים על עצמם להילחם בנושא זה, הארגון העולמי נגד עינויים (OMCT) שהוקם ב-1985, הגוף הגדול ביותר בעולם של ארגונים לא-ממשלתיים, הנלחמים במעצרים שרירותיים, עינויים, הוצאות להורג וצורות אלימות אחרות, הרשת העולמית כוללת כ-300 ארגונים שונים החולקים את אותה מטרה[5].

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא האמנה נגד עינויים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה