פתיחת התפריט הראשי

הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

עמותה ישראלית

הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוא עמותה שנוסדה במהלך האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1990, במטרה להיאבק בשימוש בעינויים בחקירות על ידי כוחות הביטחון הישראליים. הוועד פועל למניעת עינויים והתעללות של רשויות האכיפה והחקירה הישראליות: משטרת ישראל, שירות הביטחון הכללי (שב"כ), שירות בתי הסוהר וצה"ל. הארגון פועל בדרכים משפטיות, באמצעות שדלנות לקידום חקיקה, ועל ידי מערך הסברה וחינוך, במטרה להעלות את המודעות הציבורית לנושא. כן עוסק הוועד בתיעוד של מקרי עינויים והתעללות ומפרסם דוחות תקופתיים וניירות עמדה.

היסטוריהעריכה

הוועד הוקם על ידי חנה פרידמן, פרופ' סטנלי כהן, ד"ר יהויקים שטיין, העיתונאי חיים ברעם, עו"ד אביגדור פלדמן, עו"ד מאזן קופטי, ד"ר רוחמה מרטון, עו"ד נפתלי אור-נר ועו"ד לאה צמל. בשנת 1991 פרסם ארגון "בצלם" דו"ח על עינויים, אשר התבסס על עבודת תחקיר של הוועד.[1]

בשנת 1991 עתר הוועד לבג"ץ בדרישה לבטל את המלצותיה של ועדת לנדוי, אשר התירו שימוש בלחץ פיזי מתון בחקירות שב"כ. כמו כן, דרש הוועד בשם חופש המידע את שחרור החלק הסודי מדו"ח הוועדה שעסק בשיטות החקירה של השב"כ. בג"ץ דחה את העתירה, בנימוק שהיא אינה מבוססת וכללית מדי.[2]

מנכ"ל העמותה מאז ראשית 2008 היה ד"ר ישי מנוחין, שהחליף בתפקיד את חנה פרידמן, אשר ניהלה אותו מיום הקמתו. מאז ינואר 2016 מנכ"לית הוועד היא ד"ר רחל סטרומזה. עם חברי ועד העמותה נמנים בין השאר: אבישי ארליך, עמנואל פרג'ון וגדעון פרוידנטל.

פעילות הוועדעריכה

הארגון נאבק נגד עינויים ונגד מה שהוא מחשיב, על פי האמנה הבינלאומית נגד עינויים, כיחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל של רשויות האכיפה הישראליות. במישור המשפטי הוועד מתעד מקרים מסוג זה, מבקר עצירים וגובה עדויות ותצהירים. הוועד עוקב אחר תלונות על עינויים והתעללות ועותר בהקשר זה לבג"ץ.

אחד ההישגים המרכזיים של הוועד הוא פסק-הדין של בג"ץ מספטמבר 1999,[3] בעתירות שהגיש הוועד עם האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט וארגונים נוספים, אשר קבע כי כמה משיטות העינויים שהיו נהוגות עד אז בחקירות השב"כ אסורות. בעקבות זאת חלה ירידה משמעותית במספר המתלוננים על עינויים ופסק הדיווח על שימוש בכמה מהשיטות הקשות יותר שהיו נהוגות עד אז. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בסתיו 2000, חלה שוב עלייה ניכרת בתלונות על עינויים בחקירות השב"כ, בהסתמך על היתרים לשימוש בהם שהותיר בג"ץ בפסק דינו. כן התרבו גם תלונות בדבר התעללות חיילים בעצורים פלסטינים. לנוכח זאת הוועד הרחיב את פעילותו.

הוועד עתר נגד מדיניות הסיכול הממוקד של מדינת ישראל (בג"ץ הסיכולים הממוקדים) ובעניין המצב ההומניטרי בעזה (עתירה שדחה בג"ץ)[4]

בעקבות מאבק שניהל הוועד נגד המבת"ן (ממונה בדיקת תלונות נחקרים בשב"כ), מונתה ביוני 2013 אל"ם (מיל') ז'אנה מודזגברישוילי למבקרת תלונות נחקרים, תוך העברת התפקיד מסמכות השב"כ אל משרד המשפטים.[5] הוועד טען כי מצב שבו השב"כ אחראי על חקירת מעשיו אפשר התעלמות מתלונות מוצדקות באופן גורף.  

הוועד מפעיל מיזם פורנזי, שלו שותפים אנשי משפט, רפואה ובריאות הנפש. במסגרת המיזם מוכשרים אנשי מקצוע בזיהוי קרבנות עינויים ואיסוף ראיות משפטיות. במקרים מסוימים שותף הוועד לתהליך השיקום של קרבנות עינויים. החל מ-2015 מפעיל הוועד פרויקט אלימות משטרתית, הכולל תיעוד של אלימות שוטרים בהפגנות, גביית עדויות מאנשים האומרים שחוו יחס בלתי הולם בהפגנות ובמעצרים והגשת תלונות למח"ש.

בין שנת 2008 ל-2016 הוועד הפעיל מיזם בשם "קולנוע וזכויות אדם - דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים". המיזם כולל מפגשים שבהם מוקרן סרט העוסק בנושא זכויות האדם, ולאחר מכן דיון בנושא עם מדריך. הפעילות ניתנת במסגרות חינוך פורמליות או בלתי פורמליות, כגון: מכינות קדם צבאיות, מתנ"סים ותיכונים.

הוועד מקיים אירועים ציבוריים[6] במטרה להעלות את המודעות למאבק בעינויים בישראל, במסגרת פסטיבל אקטיביזם ובמסגרות נוספות.

תקציבעריכה

מחזור הפעילות של העמותה בשנת 2014 עמד על 2,332,832 ש"ח וב-2013 על 2,847,397 ש"ח. רוב התקציב מופנה לפעילות משפטית (1,407,908 ש"ח ב-2014 ו-1,796,896 ש"ח ב-2013).[7]

העמותה נהנית מתמיכה כספית של קרנות ותורמים מחו"ל וכן של האיחוד האירופי ומדינות אירופיות.[8] בין השנים 2006–2010 נהנתה העמותה מתמיכה של האיחוד האירופי (1,935,684 ש"ח), נורווגיה (1,154,231 ש"ח), בריטניה (372,540 ש"ח), אירלנד (169,651 ש"ח), הולנד (128,983 ש"ח) והמרכז לפיתוח ארגונים לא ממשלתיים (NDC)‏ (904,279 ש"ח).[9]

בין השנים 2006–2008 קיבלה העמותה מענקים מהקרן החדשה לישראל בסך 48,888 דולר.[10]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה