ההיסטוריה של ברוקלין דודג'רס

הברוקלין דודג'רס היא קבוצת בייסבול אמריקאית שהייתה פעילה במייג'ור ליג בייסבול בין השנים 1884 ל-1957. בסוף התקופה עברה הקבוצה לעיר לוס אנג'לס והמשיכה כקבוצת הלוס אנג'לס דודג'רס. שמה של הקבוצה נובע מן המילה האנגלית Dodged-התחמקות ומתייחס להולכי הרגל המתחמקים מן קרוניות הנוסעים באזור ברוקלין. הדודג'רס שיחקו בשני אצטדיונים בדרום ברוקלין, (Washington Park & Eastern Park) לפני שעברו ב-1913 לאצטדיון אבטס-פילד השוכן בקראון הייטס. הקבוצה ידועה בכך שהייתה הקבוצה הראשונה שהחתימה שחקן שחור (ג'קי רובינסון ב-1947). המהלך היה אירוע מכונן מבחינת שילוב השחורים בספורט וזכויות האדם בארצות הברית.[1]

השנים המוקדמותעריכה

לברוקלין היו מספר קבוצות בשנות ה-50 של המאה ה-19. שמונה מתוך 16 הקבוצות של הליגה הראשונה (National Association of Base Ball Players) הגיעו מאזור ברוקלין. ברוקלין עזרה בהפיכת הבייסבול למסחרי, דוגמה לכך ניתן להביא בשלושה משחקי אול-סטאר בין ניו יורק לברוקלין שהיוו את המשחקים הראשונים אליהם נדרש תשלום על-מנת להיכנס.

השנים המוקדמות של ברוקלין דודג'רסעריכה

הקבוצה שכיום ידועה כדודג'רס נוסדה בתחילה כברוקלין גרייס בשנת 1883 על ידי אייל הנדל"ן וחובב הבייסבול צ'רלי ביירן אשר שכנע את גיסו ג'וסף דויל ואת בעל הקזינו פרדיננד אבל לעזור לו בהקמת הקבוצה. ביירן הקים בשדרה החמישית יציע בשם Washington Park על שמו של ג'ורג' וושינגטון. הברוקלין גרייס שיחקו בתחילה בליגה הבינלאומית ((International League (IL). במשחק הראשון אשר נערך ב-12 במאי 1883 מול טרנטון הגיעו 6000 אוהדים. בסוף אותה עונה זכו הברוקלין באליפות הליגה לאחר לקיחת מספר שחקנים ממועדון קמדן-מריט שהתפרק. בסוף אותה שנה הוזמנו הברוקלין גרייס להצטרף לליגת האגודה האמריקנית ((American Association (AA). אחרי זכייה באליפות הליגה (AA) בשנת 1889, עברה הקבוצה לנשיונל ליג שם זכתה באליפות הליגה בשנת 1890 אולם סיימה בתיקו עם לואיוויל קולונלס במשחקי הוורלד סיריס. בשנת 1899 התאחדה הקבוצה עם הבולטימור אוריולס כאשר מנג'ר הבולטימור, נד הנלון נהפך למנג'ר הקבוצה וצ'ארלס אבטס נהיה לבעל הקבוצה.

מקור השםעריכה

שם הקבוצה ברוקלין טרולי דודג'רס (Brooklyn Trolley Dodgers) נטבע בשנת 1895.[2] במהלך אותה עונה שיחקה הקבוצה באצטדיון ה-Eastern Park וזאת לאחר שעברה אליו בשנת 1891 מאצטדיון ה-Washington Park שנהרס במהלך שריפה. חלק מן המקורות דיווחו בטעות כי השם "Trolley Dodgers" מתייחס להולכי הרגל המתחמקים (Dodged) מן קרוניות הנוסעים (Trolley) המהירות שנוסעות בשני צדדי האצטדיון על אף שבפועל לא היו סביב האצטדיון קרוניות נוסעים פעילות והגישה אליו וממנו נעשתה באמצעות מסילת ברזל.[3] השם עצמו "Trolley Dodgers" מתייחס לסכנה ולהתחמקות של הולכי הרגל מן קרוניות הנוסעים בכל אזור ברוקלין וזאת במיוחד לאחר שהקרוניות עצמן נהפכו לחשמליות בשנת 1892 ובכך נהיו למהירות ומסוכנות יותר.[2] השם עצמו קוצר תוך זמן קצר לברוקלין דודג'רס.[4] באותה תקופה המשיכו האוהדים והעיתונאים לקרוא לקבוצה במספר כינויים ושמות נוספים פרט לדודג'רס, כאשר השם הרשמי של הקבוצה היה "מועדון הבייסבול של ברקולין" (Brooklyn Base Ball Club).[5] הקבוצה עצמה לא השתמשה בדודג'רס כשם רשמי עד שנת 1932 במהלכה החלו שחקני הקבוצה ללבוש במשחקים בייתים חולצות עליהן מופיעה המילה דודג'רס.[6] בשנת 1933 הוסף השם גם עבור החולצות של משחקי החוץ.[7]

 
לוגו הברוקלין דודג'רס/סופרבוס בין השנים 1910-1913

היריבות בין הדודג'רס לג'ייאנטסעריכה

היריבות בין הדודג'רס לג'ייאנטס היא בת יותר ממאה שנים. זה התחיל כאשר הדודג'רס והג'איינטס התמודדו ראש בראש על אליפות בשנת 1899, כאשר הדודג'רס מייצגים את אזור ברוקלין של ניו-יורק ואילו הג'ייאנטס מייצגים את ניו-יורק סיטי ומנהטן. לאחר ששתי הקבוצות עברו למדינת קליפורניה בשנת 1957 היריבות נשארה בין לוס-אנג'לס דודג'רס לסן-פרנסיסקו ג'איינטס.

שבירת מחסום הגזעעריכה

 
ג'קי רובינסון
 
כרזת הסרט 42 המבוסס על סיפורו של ג'קי רובינסון

במרבית המחצית הראשונה של המאה ה-20 לא הועסקו שחקנים שחורים על ידי קבוצות בייסבול מקצועניות מן המייג'ור-ליג. במקביל התנהלה ליגה של שחורים, אולם מרבית השחקנים שם לא זכו להזדמנות להופיע מול קהל לאומי. ג'קי רובינסון היה השחקן השחור הראשון אשר שבר את מחסום הגזע שחתם בקבוצת הברוקלין דודג'רס. הופעתו הראשונה הייתה בתאריך ה-15 באפריל 1947. הסיבה המרכזית לכך שרובינסון הוחתם הייתה בזכות מאמציו של המנג'ר-ג'נרל של הקבוצה, בראנץ' ריקי. המוטיבציה מאחורי המהלך של ריקי נובעת בעיקר מסיבה מוסרית, אולם נהוג להניח שהיו לו גם מניעים כלכלים מאחורי ההחתמה של רובינסון.[8]

רובינסון עצמו מעבר לכישורי המשחק שלו היה בעל אישיות חזקה, תואר מאוניברסיטה ודרגת קפטן בצבא. דבר זה נלקח בחשבון מאחורי ההחתמה מכיוון שההנחה הייתה שבתחילת הדרך רובינסון עצמו יהיה נתון לביקורת גוברת מקרב הקהל, השחקנים והתקשורת בשל צבע עורו דבר שעלול לגרום לבעיות עבור שחקנים עם מבנה אישיות חלש יותר.[9]

הכנסתו של רובינסון לקבוצה הובילה את הדודג'רס לשינוי המיקום בו עשו את אימוני טרום העונה. לפני 1946 הדודג'רס התאמנו בטרום עונה בג'קסונוויל, פלורידה. לאחר ההחתמה של רובינסון סירב בעלי האצטדיון, לאפשר לדודג'רס לערוך שם משחק ראווה להתאמן שם בהתבסס על חוקי ההפרדה שהיו מונהגים במקום באותה תקופה. לבסוף לאחר שעוד מספר אצטדיונים באזור סירבו, בעלי האצטדיון שנמצא בחוף-דייטונה, פלורידה הסכימו לאפשר משחק של הדודג'רס בהשתתפות ג'קי רובינסון. בשנה שלאחר מכן, 1947, הקבוצה ערכה את אימוני טרום העונה של בהוואנה, קובה. על אף שבשנים בין 1948 ל-2008 נערכו אימוני טרום העונה באצטדיון הולמן הנמצא בחוף וורו, פלורידה, ניתן לאצטדיון המצוי בחוף-דייטונה את השם "אצטדיון ג'קי רובינסון" מתוך הוקרה על המעשה.

אירוע זה היה תחילת שילובם של שחורים בליגות הספורט המקצועניות בארצות הברית ואירוע מכונן בהיסטוריה האמריקאית מבחינת זכויות אדם. רובינסון היה שחקן בעל יכולות גבוהות, היה מועמד לשחקן רוקי השנה, פרס שכיום קרוי על שמו. הנכונות של הדודג'רס לשלב שחקנים שחורים בזמן שמרבית הקבוצות האחרות סירבו, היוותה תפקיד מרכזי בהצלחת הקבוצה בין השנים 1947-1956. רובינסון עצמו היה השחקן האפרו-אמריקאי הראשון שנבחר להיכל התהילה של הבייסבול בשנת 1962.

בשנת 2013 יצא הסרט 42 המבוסס על סיפורו של ג'קי רובינסון.

"חכו עד שנה הבאה"עריכה

אחרי תקופת המדבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, הדודג'רס נבנו להתמודדות על התואר על ידי הג'נרל מנג'ר לארי מקפאייל והבא אחריו בראנץ' ריקי. הדודג'רס הצליחו בשנות להגיע לסדרת הגמר בשנים 1941, 1947, 1949, 1952 ו-1953 כאשר בכולן הן הפסידו לניו יורק יאנקיס. ההפסד בכל אותן שנים במהלך סדרת הגמר גרם לאכזבה בקרב אוהדי הקבוצה שטבעו את הביטוי שישמש כסלוגן הלא-רשמי של הדודג'רס: "חכו עד שנה הבאה!" ("Wait ’til next year!").

על אף שבאותה תקופה הדודג'רס נהנו מהצלחה חלקית, בשנת 1951 הם נפלו לאחת מן ההתמוטטויות הגדולות ביותר בהיסטוריית הבייסבול.[10] ב-11 באוגוסט 1951 הובילו הברוקלין את הנשיונל ליג בהפרש עצום של ½13 משחקים על פני יריביהם הג'ייאנטס. בעוד הדודג'רס הלכו למאזן של 26-22 מאותה תאריך עד לסוף העונה, הצליחו הג'ייאנטס לנצח 37 מתוך 44 המשחקים שנותרו להם כולל ניצחון רצוף של שבעת המשחקים האחרונים בעונה. בסיום העונה ניצבו הג'ייאנטס והדודג'רס בתיקו צמוד על המקום הראשון, דבר שאילץ סדרה של הטוב משלוש בין הקבוצות על מנת להכריע. הג'ייאנטס ניצחו במשחק הראשון בתוצאה 3-1. במשחק השני הביסו הדודג'רס בתוצאה של 10-0. במשחק השלישי והמכריע נראה שהברוקלין בדרך לניצחון בעת שהובילו 4-2 בתחילת הסיבוב התשיעי, עם זאת הצליח שחקן הג'ייאנטס, בובי ת'ומסון לחבוט הום-ראן שהביאה שלושה רצים של הג'ייאנטס הביתה ועל ידי כך לזכייה של הג'ייאנטס באליפות הנשיונל ליג. חבטת ההום-ראן של בובי ת'ומסון זכתה לכינוי ה"יריה שנשמעה מסביב לעולם" ("Shot Heard 'Round The World").

בשנת 1955 ביטוי "חכו לשנה הבאה!" זכה לשימוש מעשי. הברוקלין דודג'רס ניצחו בסדרת הגמר את הניו יורק יאנקיס בשבעה משחקים. בעיקר זכור מהסדרה היא נקודת הניצחון שנעשתה במשחק השביעי. הנקודה נעשתה על ידי פסילה כפולה באמצעות תפיסה מרהיבה של הכדור על ידי סנדי אמורוס (שרף את החובט יוגי ברה) וזריקת הכדור לעבר התחנה הראשונה שם נשרף שחקן היאנקיס גיל מקדונלנד. המהלך שמר על הובלת הדודג'רס בתוצאה 2-0. בשנה שלאחר מכן הפסידו הדודג'רס את האליפות ליאנקיס גם כן בסדרה של שבעה משחקים.

 
דקת דומיה באצטדיון היאנקיס לפני משחק מספר אחד בוורלד סירייס, 1955. הדקה נערכה עבור החלמה מהירה של נשיא ארצות הברית, דוויט אייזנהאואר שלקה בהתקף לב בבוקר המשחק.

המעבר לקליפורניהעריכה

בשנת 1950 נהפך איש העסקים והנדל"ן וולטר אומאלי לבעל הרוב מבין הנהלת הדודג'רס לאחר שקנה את החלק בבעלות המשותפת של בראנץ' ריקי ואת העזבון של ג'ון ל. סמית' המנוח. במשך תקופה ארוכה עמל אומאלי על הניסיון של קניית חלקת אדמה חדשה בברוקלין בה יוקם אצטדיון חדיש יותר מן Ebbets Field שהיה ישן ולא התאים עבור אירוח משחקים יותר. רכז הבנייה של ניו יורק סיטי, רוברט מוזס, ביקש לכפות על אומאלי לקנות אדמה באזור פארק פלאשינג מדוז (האזור בו הוקם לבסוף אצטדיון שיי) ושהאצטדיון יהיה בבעלות העירייה ולא בבעלות פרטית של אומאלי. לאחר שאומאלי הבין שהוא לא יוכל לקנות חלקת אדמה באזור ברוקלין עבור האצטדיון, הוא התחיל לשקול העתקה של מיקום של הקבוצה.

באותה תקופה החלה התפתחות התעופה האזרחית לאחר מלחמת העולם השנייה, דבר שגרם לכך שמיקום הקבוצות לא הוגבל יותר על פי מסלולי מסילות הרכבת ואיפשר לקבוצות להתמקם במקומות רחוקים יותר כגון מערב קליפורניה תוך כדי שמירה על זמני לוח המשחקים הצפוף. כאשר השתתפו פקידי לוס-אנג'לס בסדרת הגמר ב-1956 תוך כדי חיפוש קבוצה שתעבור לעיר המלאכים, הם אפילו לא היו בכיוון של פנייה לדודג'רס. המהלך המתוכנן שלהם היה לפנות לקבוצת Washington Senators (אשר לבסוף בשנת 1961 עברה לבלומינגטון, מינסוטה ונהפכה לקבוצת מינסוטה טווינס). באותו זמן חיפש אומאלי פתרון לבעיית קניית האדמה באזור ברוקלין תוך כדי שהוא מזמין את הפקידים מלוס אנג'לס לשיחה על אפשרות מעבר קבוצה. לוס אנג'לס הציעה לו את מה שניו יורק התנגדה לו: סיכוי לקניית אדמה והקמת אצטדיון בבעלות פרטית תוך כדי שכל בקרת הכספים תהיה תחת פיקוחו.

כמו הדודג'רס, בעלי הג'איינטס, הוראס סטונהאם, נתקל בקושי דומה במציאת מיקום לבניית אצטדיון חדש שיחליף את האצטדיון הישן של הקבוצה - Polo Grounds. סטונהאם שקל בהתחלה להעביר את הג'איינט למיניאפוליס אולם שוכנע לבסוף להעתיק את מיקום הקבוצה לסן פרנסיסקו דבר ששמר על היריבות בין הקבוצות לאחר מעבר הקבוצות מן מדינת ניו יורק. הברוקלין דודג'רס ערכו את משחקם האחרון ב-Ebbets Field בתאריך ה-24 בספטמבר 1957, במשחק עצמו גברה הדודג'רס בתוצאה 0-2 על פיטסבורג פיירטס.

ב-18 באפריל 1958, התקיים במשחק הראשון של הלוס אנג'לס דודג'רס בלוס אנג'לס כאשר הם מנצחים בתוצאה 5-6 את הג'ייאנסט שעברו מניו יורק לסן פרנסיסקו והנפכו לסן פרנסיסקו ג'איינטס. המשחק נערך בלוס אנג'לס ממוריאל קוליסיאום אל מול קהל שהכיל 78,672 אוהדים.[11] בשנת 2007 יצא הסרט הדוקומנטרי Brooklyn Dodgers: Ghosts of Flatbush, הסרט מתאר את ההיסטוריה של הדודג'רס מן הימים המוקדמים ועד המעבר ללוס אנג'לס. בסרט עצמו נטען שאומאלי עצמו היה כה שנוא על ידי אוהדי הדודג'רס לאחר המעבר לקליפורניה כך שנאמר: "אם תשאל אוהד ברוקלין דודג'רס, יש לך אקדח רק עם שני כדורים ואתה באותו חדר עם היטלר, סטלין ואומאלי במי תירה? התשובה: באומאלי פעמיים!

 
לוס אנג'לס ממוריאל קוליסיאום במשחק מספר 4 בסדרת הגמר של שנת 1959

בתרבותעריכה

הסרט 42 שיצא לאקרנים בשנת 2013 מתאר את חייו של ג'קי רובינסון.

הסרט הדוקומנטרי Brooklyn Dodgers: Ghosts of Flatbush, שיצא בשנת 2007 מתאר את ההיסטוריה של הדודג'רס מן הימים המוקדמים ועד המעבר ללוס אנג'לס.

הספר The Boys of Summer שנכתב על ידי רוג'ר קאהן ופורסם בשנת 1972 מתאר את קבוצת הברוקלין דודג'רס מן השנים המוקדמות ועד הזכייה ההיסטורית באליפות בשנת 1955.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Jackson, Kenneth T. (2010). The Encyclopedia of New York City (מהדורה Second Edition). עמ' 176–177. 
  2. ^ 2.0 2.1 Brown, Peter Jensen, "The Grim Reality of the Trolley Dodgers", Early Sports 'n Pop-Culture Blog. Retrieved 13 June 2014.
  3. ^ Brown, Peter Jensen, "Rail Service to Eastern Park Brooklyn"
  4. ^ "Dodgers Timeline"
  5. ^ "Brooklyn Ball Parks"
  6. ^ "Dressed to the Nines uniform database"
  7. ^ Bernado, Leonard; Weiss, Jennifer, Brooklyn By Name: From Bedford-Stuyvesant to Flatbush Avenue, And From Ebbets Field To Williamsburg., New York: New York University Press, 2006, עמ' 81
  8. ^ "Branch Rickey, 83, Dies in Missouri"
  9. ^ Goldstein, Richard, Superstars and Screwballs: 100 Years of Brooklyn Baseball., New York: Dutton, 1991
  10. ^ Silver, Nate, "Lies, Damned Lies"
  11. ^ "Giants 5 Dodgers 6 (Boxscor)"