הומונימיה

בבלשנות, מילים הומונימיות, או מילים בעלות הומונימיה (ביוונית: ὁμώνυμος, 'הומוס' = ὁμός – דומה או זהה, 'אונומה' – ὄνομα = שם), הן קבוצת מילים, שלמרות שכל אחת מהן, גם נכתבת וגם נהגית בדיוק באותו האופן, המשמעות שלהן חסרת כל קשר, לחלוטין. בשפות שמיות, תופעת ההומונימיה קיימת גם בין שורשים ולא רק בין מילים בודדות.

לדוגמה: "שָׁנָה" במובן "חזר" היא מילה הומונימית ל"שָׁנָה" במובן "365 יום", אך לא ל"שָׁנָה" במובן "למד". "שָׁנָה" במובן "למד", פירושו "חזר על החומר". לעומת זאת, השורש של "שנה" במובן "חזר" והשורש של המילה "שָׁנָה" במובן "365 יום" הפכו לזהים, כאשר העברית איבדה חלק מהעיצורים שלה. השורש של שנה=חזר נכתב בפרוטו שמית באות המקבילה לאות הערבית ث (בערבית הוא עדיין נכתב כך ובארמית הוא נכתב באות ת) ואילו השורש של "שנה" במובן "365 יום" נכתב בכל השפות השמיות בשין ימנית או שמאלית. מעולם לא היה קשר משמעות בין מילים משורשים אלו.

הבחנה בין פוליסמיה להומונימיה

כאמור, הומונימיה היא אחת האפשרויות לקיומה של מילה דו משמעית. דו המשמעות תחשב להומונימיה כאשר החוקרים מנמקים חוסר קשר בין משמעויות מילים, שנכתבות ונהגות באופן זהה. זאת לעומת מילים פוליסמיות שבהן מוכר קשר בין המשמעויות של שתי מילים שוות כתיב ושוות הגייה.

דוגמאות למילים הומונימיות:

• 'אשפה' = ערמת פסולת (בלשון המקרא: אַשְׁפָּה)/ 'אשפה' = נרתיק לחיצים (בלשון המקרא: אשפֹת, בלשון התלמוד: אַשְׁפָּה).
• 'אב' = הורה / 'אב' = החודש החמישי
• book = ספר / book = מעצר
• bank = עסק ששומר ומלווה כספים / bank = גדת נהר
• 'קַנְיוֹן' = מרכז קניות / 'קַנְיוֹן' = עמק

דוגמאות למילים פוליסמיות:

• המילה 'שפה' = 'כל אחד משני החלקים הבשרניים של פתח הפה' משמשת גם בהוראת 'דיבור', כי השפתיים הן אחד מכלי הדיבור וגם בהוראת 'גדה' (שפת הים) כי שתי הגדות לנהר כמו שתי השפתיים לפה.
• foot = רגל / foot = מידת אורך, שבעבר נקבעה לפי אורך צעדו של המלך, דהיינו לפי מוטת רגלו.

על אף שלא תמיד יש הבחנה אובייקטיבית בין הומונימיה לפוליסמיה, אפשר לקבוע שצמד מילים הן הומונימיות כאשר מסיבות פורמליות ברור שלפנינו מילים שונות זו מזו. למשל במקרים האלה:

1. הכתיב של שתי המילים שונה, כגון 'סכר'/ 'שכר'.
2. המילים הן חלקי דיבר שונים, כגון 'אולם' = אבל, מילת חיבור/ 'אולם' =טרקלין, שם עצם. באותו אופן, 'עלה', כשם עצם, הוא חלק של צמח וכפועל הוא צורת הציווי של 'לעלות'.
3. המין הדקדוקי של המילים שונה.
4. המילים נבדלות בנטייתן, כגון 'יד' רבים 'ידיים' = כל אחד משני הגפיים העליונים של האדם/ 'יד' רבים 'ידות' = בית האחיזה של כלי (בלשון חכמים). דוגמה אחרת לזה היא המילה 'ימים'. בתצורת היחיד שלה היא עשויה להיות צורת הריבוי של 'ים' או של 'יום'. באותו אופן 'ערבים' היא תצורת הריבוי הן של 'ערב' והן של 'ערבי'.

הומונימיה לעומת הומופוניה

תופעה דומה להומונימיות היא הומופוניות. בתופעה זו ההגיה זהה, אך הכתיב והמשמעות גם יחד שונות. ההומופוניות היא תופעה, התלויה, בחלק מהמקרים, במבטא של דובר השפה או במעתקי הגאים, שאירעו בשפה, אחרי שזו כבר אימצה צורה כתובה. דוגמאות: המילים שר (חבר ממשלה) וסר (זז, עזב) הפכו להומופוניות, כאשר דוברי העברית החלו לבטא את השין השמאלית כמו סמך, בתקופת חז"ל. דוגמאות נוספות: 'ראש' ו'רוש' ('ענבי רוש' דברים לב, לב) הם הומופונים בעברית המקראית – בשל ההליך בו האלף הפסיקה להיות אם קריאה (מורה על צליל AA) וביטויה הפך דומה לאות הלטינית O, עוד בהליך התגבשות הפרוטו-כנענית. לעומת זאת, 'כרה' 'קרע' 'קרא' 'קרה' ו כרע' הם הומופונים בפי ההוגים את העברית, בהגיה המקובלת ביותר בזמננו.

הסיבות להיווצרות מילים הומונימיות

אפשר למנות מספר סיבות להיווצרות מילים הומונימיות:

1. דו משמעות פונטית (הנקראת גם דו משמעות אטימולוגית) נוצרת כאשר שתי מילים מתלכדות לתבנית פונטית אחת מחמת מעתקי הגאים. כך לדוגמה 'חפר'= כרה ו'חפר' =התבייש מדגימות דו משמעות פונטית. הדבר מתגלה על ידי השוואה לערבית (ולשפות שמיות אחרות), שבה שני הפעלים נבדלים לא רק במובנם על גם בהגאיהם. הדו משמעות נוצרה כאשר בעברית אבד ההבדל בין שתי הפונמות ح ו-خ.
2. דו משמעות פונטית נוצרת גם על ידי שאילת מילה מלשון זרה. לדוגמה: לשלוש המילים המקראיות 'בר'= טהור; 'בר' = תבואה; 'בר' = בן. נוספו בלשון חכמים 'בר'= חוץ מן הארמית; ובלשון ימינו 'בר' = מזנון מן האנגלית.
3. דו משמעות מורפולגית נוצרת על ידי גזירת שתי מורפמות זהות משני שורשים שונים בשני משקלים שונים. לדוגמה: 'מורה' = מלמד הוא בינוני הפעיל מן השורש י.ר.ה / 'מורה' =מורד (כמו בפסוק 'בן סורר ומורה') הוא בינוני קל של השורש מ.ר.ה הקרוב לשורש מ.ר.ד
4. דו משמעות סמנטית נוצרת כאשר שני מובנים של מילה פוליסמית מתרחקים במידה כזאת ששוב אין דוברי השפה מקשרים בין שני המובנים. כך לדוגמה רבים אינם מקשרים בין המילה עדשה – 'צמח מאכל מן הקטניות' לבין עדשה – 'עדשה אופטית, לוחית של זכוכית שפנייה קמורים או קעורים'. ואמנם העדשה האופטית נקראת כך, בהשפעת הלעז, מפני שצורתה מזכירה את זרע הצמח הזה. (באנגלית לדוגמה lens כמונח של אופטיקה ו-lentil כשם הצמח).

מניעה של היווצרות הדו-משמעות ההומונימית

למעשה הדו-משמעות אינה גורם מפריע להבנה אלא במקרים נדירים, בעיקר בטקסטים עתיקים כמו המקרא, בטקסטים הכתובים בלשון ספרותית ופיוטית או בטקסטים מקוטעים ותלושים מהקשרם (כגון כתובות ארכאולוגיות או דפים עתיקים וקרועים). דוגמה לקושי זה מופיעה בספר הזוהר לפרשת ויחי, שבו מופיעה המילה "חמרא", שלה שתי משמעויות בארמית. פרשנים אחדים הבינו שמשמעות המילה בהקשר זה היא "חמור", ואילו מתרגם ספר הזוהר לאנגלית, דניאל מט פירש אותה כ"יין".

בדרך כלל התפתחות הלשון מונעת בדרכים שונות את הריבוי של מילים דו-משמעיות העשויות לערפל את ההבנה.

1. גזירת שורשים הומונימיים במשקלים ובבניינים שונים. כך לדוגמה בשלושת השורשים ההומונימיים בר"א: מן בר"א שפירושו יצירה נוצרו 12 לקסמות; מן בר"א שעניינו כריתת עצים נוצרו 5 לקסמות ומן בר"א שמשמעו בריאות (לעומת חולי) נוצרו 16 לקסמות. בכל 33 הלקסמות הגזורות אין זוג מילים הומונימי אחד.
2. זניחת אחד ההומונימים. כך לדוגמה בשורש חפ"ר שהוזכר לעיל. 'חפר' שפירושו 'התבייש' אינו בלשון חז"ל ובלשון ימינו כנראה בגלל כניסתה של 'חפר' – 'כרה'.
3. שינוי כתיב מכוון, רק לשם הפיכת ההומונימים להומופונים. נביט לדוגמה במשפט הצרפתי, Là ba, à la maison, il a des chocolat, שפירושו, שם, בבית יש לו שוקולד. בדוגמת משפט זה נראה כי הפסיק העליון, שמבדיל בין הכתיב של המילים là (שם) ו-la (ה' הידיעה) כמו גם בין à (מילת יחס) ו-a (הטיית פועל השייכות), הוסף לשפה אך ורק כדי ליצור הבדל כתיב בין מילים נפוצות אלו. לפסיק העליון הזה אין שום השפעה על ההגייה ושום ייחוס היסטורי.
4. שינוי מכוון הן בהגייה והן בכתיב. למשל, המילה מתומן נכתבת ונהגית בעברית באופן בו היא אמורה להיכתב ולהיאמר בארמית. בשאר המילים העבריות מהשורש שלה (שמונה, שמינית, שמיניות...), מופיעה ש' ימנית ולא ת'. השינוי המכוון הזה נועד להבדיל את המילה הזו מהמילה "משומן" – מרוח בשמן.
5. הבדלה בין הומונימים אפשרית גם לפי הקשר המשמעות. דהיינו, לפי ההקשר של המילים בתוך המשפט, לפי ההקשר של המשפט למשפטים סמוכים לו ולפי ההקשר המקובל בחברה למשפטים, בהם מופיע אחד ההומונימים. לדוגמה, את המשפט "אתמול קדחתי", רוב דוברי העברית בני תקופתנו יפרשו כ"אתמול השתמשתי במקדחה" ולא כ"אתמול היה לי חם", על פי השימוש הנפוץ יותר במילה "קדחתי". לעומת זאת, אם המילה "קדחתי" תופיע בהקשר "אתמול קדחתי מחום" או בהקשר "אתמול היה לי חם עד שקדחתי", היא תפורש אחרת.
6. הסתייעות בחוקי התחביר. למשל: I lead the lead miners, פירושו "אני מוביל (lead) את כורי העופרת (lead)" ולא "אני עופרת את כורי המוביל". זאת משום, שהאופציה השנייה אינה אפשרית מבחינה תחבירית. דהיינו, מבנה המשפט צריך להיות: נושא (אני), פועל (מוביל), את (מילה זו לא קיימת באנגלית) ורק אחר כך הנשוא והמושא (כורי העופרת).
7. אימוץ חריגות מכללי השפה. דוגמה בולטת לחריגות מכללי השפה היא הרשימה הארוכה של הפעלים האנגליים, שהטייתם יוצאת מן הכלל. אם נביט בדוגמת המשפט I led the lead miners, נראה כי אנו יודעים, שפירושו הוא "הובלתי את כורי העופרת" ולא "עיפרתי (ציפיתי בעופרת, הוספתי עופרת) את כורי העופרת, משום ש"עיפר" = leaded, כנהוג על פי כללי הטיית הפעלים באנגלית ואילו הפועל "להוביל" הוא יוצא דופן, שאינו מוטה לפי חוקים אלו ומשתנה ל-led בזמן עבר.